הצחוק הוא הסיבה שאין דרך יותר מהירה לחיבור בין האנשים מאשר הצחוק. צחוק 'שובר את הקרח'. אך לצחוק יש גם 'צד אפל': אם הכל נגיש, הרי אין גם שום תוכן וסמכות שיש להתייחס אליהם ביראת כבוד.

צחוק הינו חוסר ההסתפקות במציאות הקיימת

צחוק שלילי מביע זלזול במציאות הנוכחית ללא בנייה של קומה חדשה. לעומת זאת צחוק חיובי, חותר למימד העומק המצוי במצב עליו 'צוחקים', "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" לא במובן של הדחקה, אלא מתוך ההבנה שאף ה"מוות" אינו סוף פסוק, וקיים מימד נצחי המנצח אף אותו.

ככל שהתרבות הביקורתית יותר אינה באה על סיפוקה מתוך השקפת עולם סדורה היא מתפרצת בציניות ורדוקציה (הנמכה). בתרבות הפוסט מודרנית בה אנו מצויים, קיים פער אדיר בין יכולתו של המין האנושי ובין התודעה המוסרית, ואחת ההשלכות הבולטות לכך היא שליטתה של הציניות על השיח הציבורי וכוחה הגובר והולך של הסאטירה.

יחד עם זאת, כאמור, דווקא בתרבות הנוכחית, השואפת במהותה לעומק, הצחוק יכול לשמש כמנוף להתקדמות. במידה ומשתמשים נכון בהומור, ניתן להגיע ולגעת במעגלים נרחבים יותר ויותר של אנשים. לעיתים ניתן לפתח שמחה אמיתית מתוך צחוק, המתחיל אמנם כגירוי חיצוני, אך 'מניע' את העולם הפנימי.

השאלה היא האם אתה צוחק "על" האדם שמולך או שאתה צוחק "איתו" אינה שאלה ילדותית. האדם המאמין הינו אדם צוחק במשמעות של אדם החותר כל העת את הפנימיות, אל החיבור והקרבה, לרוב מדובר באדם עניו, חכם ובקורתי במובן החיובי של המילה.

בתורה אנו מוצאים דפוסים שונים של 'צחוק' חלקם חיוביים וחלקם שליליים בפרשה אחת, פרשת וירא: א. הצחוק של אברהם אבינו- מתפרש כצחוק של שמחה בליבו.

ב. הצחוק של שרה מתפרש כלגלוג וחוסר אמון- בקרבה ("ותצחק בקרבה").ובפסקי הרי"ף אף מובא דבר נורא שכתוצאה מצחוק זה ובגלל שכיחשה בו שלא צחקה ושיקרה מטעם זה אין נאמנות עד עצם היום הזה והיא פסולה לעדות.

ג. הצחוק של ישמעאל בפרשה שמתפרש כלעג של ממש.

ד. בפרשיית לוט אנו מוצאים ג"כ את הביטוי "ויהי כמצחק בעיני חתניו"

ה. כמו"כ שרה באה בטענה ש"העולם" יצחק לה. צחוק זה מתפרש לפי אונקלוס ורש"י לשמחה ולפי' יונתן בן עוזיאל הוא מתפרש לגנאי.

בפסוק כתוב ששרה כיחשה בצחוק שצחקה, והעירו ע"כ המפרשים מה שייך לכחש בצחוק?

רבינו ירוחם ז"ל תירץ שלא כיחשה בעצם הצחוק כשלעצמו אלא בכוונתו ופרשנותו של הצחוק. היא טענה שגם אצלה היה זה רק צחוק של שמחה כמו אצל אברהם ולא של מה שנתפס כזלזול וחוסר אמונה.

הצחוק של שרה הוא פנימי "בקרבה" ובבחינת דק עד דק, לכן מובן מה שיכלה "להכחיש", משום שאילו היה זה כלפי חוץ בוודאי לא היה לה מה להכחיש כלל. ועוד, שאילו אדם לא מאמין בבשורה של רעהו שמבשר לו שיוכל לצאת מצרתו, מה עניין ל"צחוק", הלא אדרבא, זה זריית מלח על פצעים וראוי לו לבכות ולהתאונן עוד ועוד ביודעו שאין לו תקומה?

בוודאי א"כ ששרה האמינה בעצם הבשורה והיכולת של הקב"ה להוציאה ממצב עקרותה ולכן לא בכתה או צחקה בקול, אלא שדק מן הדק לפי רום דרגתה נענשה על כך שהיה לה צחוק פנימי על המוזרות וההפתעה שבבשורה שכזו. אם נשתמש בתיאוריות ההומור המדעיות השונות.

נתייחס אולי בעיקר לתיאוריה של פרויד והנלווים לשיטתו ולפיהם הצחוק הוא בעל ביטוי פיזי - קוגניטיבי שנובע מחוסר ההתאמה, הניגודיות למציאות והאבסורד שבתרחיש (כמו אלמנט ההפתעה בבדיחה כאשר התשובה היא לא מה שציפינו ומפתיעה אותנו). הצחוק ככלל עפ"י תיאוריות נוספות משמש אותנו גם ככלי של סומבליזציה (עידון ליצרים ודחפים שונים) קתרזיס (הפחתת מתח, שחרור והקלה פיזית ונפשית) וכמנגנון הגנה לשמירה על שפיות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

איך יודעים מפרשי התורה לבאר לנו מתי ה"צחוק" משמש כמושג שלילי או חיובי?

מובא בפס' ששמו של יצחק נקרא בעצם ע"ש הצחוק, ומבטא גם את מהותו של כלל ישראל שמתקיים באותו ה"צחוק" וחוסר אמון הכללי שבא מהעולם, בזלזול ובלגלוג. הצחוק הוא מה שמחזק ומחשל את כלל ישראל בזמנים הכי קשים שלו כידוע ומה שמנכס לעם הנצח את ז'אנר ההומור היהודי ה"שחור".

יש לדייק שהשם יצחק ניתן דווקא ליצחק אבינו שמסמל בד בבד גם את מידת הדין "פחד יצחק", ללמדנו שרק צחוק שמגיע מנקודה של הסתכלות וביקורת עצמית גבוהה ומתוך פחד עצום מתוצאות הצחוק, שלא לפגוע באף אחד ח"ו וכדו'. רק צחוק שכזה יכול להניב שמחה וסיפוק אמיתי.

גם כששרה אומרת "כל השומע יצחק לי" רש"י פירש "ישמח עלי" ומביא מד"א שהרבה נפקדו ונתרפאו, הרבה תפלות נענו ורב השחוק בעולם על ידי שרה ובזכות השפעתה.

כאן אנו מוצאים גדר ומדד נוסף לשחוק אמיתי כזה שלא יבוא על חשבון אחרים, שכולם צוחקים מזה, ולא צחוק של "לתאווה יבקש נפרד" צחוק שיוצר פירוד.

]]>