לקחתי דקת הפסקה ממלאכת "הוצאת הפסח", ורפרפתי בתמונות הנייעס שרצו הערב.
תמונות עומס התורים המשתרכים לקניית לחמניות "בצקיות" במוצאי הפסח, תפסו את מחשבתי, וגרמו לי מעבר לסלידה צביטה בלב.
הבנתי עד כמה העולם לפעמים אטום ברגישותו, ומעדיף לארוז מצפונו בפינת "בוידם".
לא יכלתי להתאפק מלכתוב על כך:
כלי הפסח מוחזרים אט אט למקום מנוחתם, ניחוח החמץ מתפשט אט אט חזרה לאויר.
מזג אויר לא אופייני לתקופה זו שורר באויר, רוח סערה נושבת בחוץ, שטיח דמעות יורד משמים, כאילו מנסה לשטוף את היקום מהאסונות שפקדו בחג הפסח.
הגשם יורד אך דם קורבנות החג לא נשטף. שלוליות דמעות מציפים רגבי אדמת קברים טריים.
אויה לנו, במוצאי חג ראשון של פסח התבשרנו בבשורת איוב. פטירת גדול פוסקי הדור, הרב וואזנר זצ"ל.
המוני עם ישראל ביכו את השריפה אשר שרף ה'. אלפי אנשים מכל רחבי הארץ באו ללוות את גדול הדור.
הרחובות הסמוכים לבית מדרשו של הרב ווזנר זצ"ל גדשו והמו בני אדם, אשר עמדו צפופים מבלי יכולת להזיז יד.
כולם חפצו לתת כבוד אחרון, ולהיות קרוב לצדיק טרם קבורתו.
חשבונות שמים לא נבין אף לא נדע.
מתוך ארבע לשונות גאולה המסמלות חג פסח, יש לשונות "והוצאתי" ,"ולקחתי".
לשונות גאולה אלו קיבלו בחג זה משמעות שונה, הסתר פנים אחז את העם, שוד ושבר עטפו את העם.
נלקחו מאיתנו קורבנות ציבור, או במילים אחרות הוקרבו כקרבן פסח.
האברך מוטי גרבר ז"ל, אב לפעוט. והחתן יצחק סאמעט ז"ל, שהיה אמור להינשא בקיץ הקרוב.
אשר נפצעו אנושות בלווית הרב וואזנר זצ"ל ולאחר סבל ויסורים הקב"ה "הוציאם ולקחם" לבית עולמם.
פציעתם נגרמה כתוצאה מעומס רב של אלפים אשר ליוו את פוסק הדור שהלך לבית עולמו, וכשל גדול בהתנהלות מסע הלוויתו.
אויה לנו שבר על שבר שוברנו.
חסל סדר פסח אבל נקראים כולנו לסדר!
ידינו לא שפכו את הדם?
אבל דם אלמנה ויתום, כאב לב כלה מאורסת ודמם של המשפחות השותת, משמיע זעקה אילמת.
אז נכון, שכל הציבור הביע זעזוע עצום מגזירה נוראה זו, ומצעד העולים לרגל לביקור החולים בבתי החולים ותחרות הנצחתם בתמונות לעיתונים תם.
ימי השבעה החלו, דמויות ציבוריות יבואו לנחם ואנשי העיתונות יתחרו במסע פרסום תמונות אנשי ציבור שטרחו ובאו לנחם.
ואנוכי הקטנה שואלת: כיצד יתכן שאמת וצדק יסתתרו מול דמעות כאב המשפחות?
הניחו את האמת על שולחן ה"סדר".
לו האסון לא היה קורה, כל העסקנים, כולל ה"ממונים" על העיר ונבחריה, ובכללם אנשי צמרת המשטרה שעסקו בסדרי הלוויה הזו, היו ששים לקחת קרדיט לתיפעול הולם ותפקוד למופת של מסע הלוויה.
אך כשקרה האסון הזה, היכן כולם?
מי זה שיקח אחריות לעמוד מול כאב אלמנה?
צעקת יתום?
דמעות כאב כלה?
צער המשפחות?
היכן זה שיקום ויטול אחריות למה שקרה?
הגשם לא שוטף כאב שותת של הלב.
העננים לא מכסים את דמעות אסון.
האם הזכויות שמורות רק לפרסום תמונות של ביקור אח"מים בבתי החולים ושל עליה לרגל לניחומי האבלים?
השמים בוכים! תתבוננו.
]]>
