קונפליקט בכחול ולבן.

67 שנים למדינה שמסרבת לצאת לגמלאות.

עוד טקס מסתיים לקולו של הישיש הזקוף ההוא שכמו קפא בתפקידו ברוח הקרה המנשבת בהר הרצל.

זוכרת אותנו, משפחה בניברקית אחת בדרך לסבא וסבתא תל אביב, כדי לצפות בטקס יום ההולדת של המדינה ולקנח בהליכה לכיכר רבין, אורדאה קראו לה אז. נהגנו לשבת על קצה המיטה של סבא, שורה ראשונה בהצגה הכי טובה בעיר.

לסבא בכלל לא היה אכפת שיושבים לו על המיטה. אולי אפילו חש שליחות להחדיר קצת ציונות בנכדיו הבניברקים הצופים עכשיו במשמרות ובדגלים.

לאות הסיום של הישיש והכרזת "תם הטקס", גלשנו למטבח כדי לאפשר גם לסבתא קצת נחת לראות את הנכדים הבניברקים שלה אוכלים סעודת חג תוך שהיא מספרת לנו על ירושלים הנצורה, על חצר קטנה, על עוני ופגזים רועמים ומשכנעת אותנו לאכול הכל כדי שנגדל ונהיה חזקים ובריאים.

את סיפוריה הייתה מתבלת בשירי ארץ ישראל עתיקים, ומתארת בהתרגשות איך פיזזה ברחובות לצלילי 'הורה' סוחפת בהכרזת העצמאות.

סבא היה מתערב לפעמים, ובעיניים ירוקות ושובבות היה מספר לנו על לוחמי מחתרות ועל חצרות חסידים של פעם. כבר אז ניסו גדולי הדור לקרב את היתום המג'ונג'ן ההוא ולספחו למקום טוב וערכי יותר מסתם ציונות.

אבל 'סבא תל-אביב' באמת אהב את הארץ, התפלש בחולות של בני-ברק עוד לפני הפשקווילים והכתות, כשהכל עוד היה פה מאוחד, פשוט ושמח.

סבא תל אביב שלי, היה משכים קום לתפילה בכל יום והבוקר בהתרגשות יתרה לקראת תפילת ה'הלל' בבית-הכנסת השכונתי והכנות לסעודת החג וקדושא רבא בשבת הצמודה לחג עצמאותנו.

מעציב אותי שבכותבי שורות אלו, עדיין נטוע בי הפחד שאי מי מ'בית-יעקב' יקרא שורות אלו ויסגור איתי חשבון על היותי צופה בקופסאות טמאות, מאזינה לסיפורי ציונות ומחזיקה בגאווה בסבא ללא זקן בחליפה מעודכנת ונעלי עור קלועות ומסוגננות.

בבית-הספר שלי היה אסור לספר על סבא תל אביב ועל מעללי מליל אמש מול הקופסא הטמאה. בבית הספר שלי אף אחת לא ידעה לשיר "כאן בארץ חמדת אבות" ולא היה שום טעם לקלקל את חברותיי לספסל הלימודים דרך שירי ציונות ריקים מתוכן.

זה היה קונפליקט שחוויתי כל יום כשהסתרתי את העובדה שאמא שלי נוהגת, שאבא מעצב את זקנו ומעז לעטות חולצה צבעונית.

הייתי גאה באבא וסבא לובשי המדים אבל סיפרתי עליהם מחוץ לכותלי עירי.

הקונפליקט היה לי לחבר קרוב שעה שישבתי לבדי בהפסקות, מצונפת בפינה של סמינר אחד, לא מרגישה באמת שייכת ומנגד משלמת את חובתי לחברה בה אני חיה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אז למה קבעו הורי את משכנם בבני-ברק ואיך זה ששלחו אותי לשבת לבד בהפסקה?

מדוע אי אפשר להתענג על ציונות ולהתחנך בבית-יעקב, ואיך זה שחולצה בצבע תכלת וכובע פרווה בשבת משמשים מראה לפיצול אישיות?

איפה הם ימי נעוריו של סבא תל-אביב, בהם אנשים היו פשוט אנשים, אהובים ומקובלים עם או בלי סממני מגזר?

היכן היא הציונות נטולת המניירות אותה חגגו 'סבא וסבתא תל-אביב' כמידי שנה, ומה קרה לנו שנהיה מוכנים בקלות בלתי נתפסת לעלות על המטוס הראשון לאמריקה ולגדל תיירות חוץ בחגי ישראל?

איך אסביר מחר לרב בתלמוד תורה של הבן את היעדרותו היום מספסל הלימודים, ואיך אתרץ לילדי שלי את הקונפליקט הזה, מציאות חיי אם תרצו?

חג עצמאות שמח!

ולתפארת מדינת ישראל.

]]>