יהודיות שמאבדות את זהותן

את רקפת (שם בדוי) פגשתי בתכנית העשרה לבתי ספר לפני שנים. רקפת לא הייתה רק מדריכה, היא הייתה מדריכה למדריכים אחרים.

בתכנית השתתפו סטודנטים שהדריכו בנושאי דת ולאום. נוצרו בינינו קשרים חברתיים, מתוך היכרות אישית ורקפת גילתה לי את לבה.

היא עמדה לבצע שינוי משמעותי בחייה ולעבור לכפר הערבי עם בחיר לבה.

מפגש צה"לי במכולת בפלורידה

לא פעם אני נזכרת בסיפור של בעלי על מפגש שהתרחש במכולת קטנה בפלורידה. הוא נכנס למכולת שנים לאחר השירות הצבאי, כשלפתע פתאום הוא שומע בעברית צעקה: "חובש!!" הוא הסתובב מבוהל וראה מולו את אחד מהחיילים ששירת אתו. "מגיסט! מה אתה עושה כאן! שמח לראות אותך!" שמח לקראתו.

"אני חי כאן" ענה לו המאגיסט לשעבר. "עם אשתי והילדים, ואתה?" מבט אחד הספיק כדי להבין שהחייל נשוי לאשה מקומית, לא יהודייה. בשיחה קצרה התברר שהוא בקשר עם עוד כמה חיילים מהמחלקה שירדו מהארץ והתבוללו. זה נכון שהם חיים. אבל איך?

על מה לבכות ועל מה לשמוח?

אז אנחנו עומדים דום. בוכים על הבחורים הצעירים שהשאירו אחריהם חלל גדול, הורים שלעולם לא יוכלו לאחות את השברים, נשים אלמנות, ילדים יתומים.. אבל שוכחים שמוות של הגוף הוא רק זמני, שהנופלים קיבלו מקום חשוב ומכובד בגן עדן בהיכל של ההרוגים על קידוש השם, ושאם היינו מבינים, היינו שמחים עבורם ואפילו מקנאים בעולם הבא של הנופלים שלנו.

לעומת זאת מוות של הנשמה היהודית הוא לנצח נצחים. אם היינו מבינים את זה, היינו אולי עורכים הילולה גדולה לזכר הנופלים במקום לבכות על לכתם.

לעומת זאת כמה צעירים וצעירות מאבדים את העולם הבא שלהם בכל רגע ורגע בארץ ובעולם? האם אנחנו מודעים לאבדן של נשמות יהודיות בכל דקה? בחשבון פשוט מדובר על שואה שהיא גדולה משואת אירופה.

כשמקבלים את הפרופורציות האלו, יהיה לנו קל יותר להתגאות בנופלים שלנו, לשמוח בכך שהם במקום טוב עכשיו, בזכות הרצון למסור את הנפש על עם ישראל ובטחונו, ולהרכין ראש כלפי הנופלים והכושלים באמת – הנערים והנערות שלנו שלא זכו עד כה לשמור על הזהות היהודית שלהם ושהתנצרו, התאסלמו, נפלו לכתות, או סתם התבוללו ואבדו לעם ישראל.

כל עוד הם שם בנפילתם – הם האובדים לנשמת עם ישראל.

]]>