אאא

בפרשת כי תבוא אנו מוצאים פסוקים העוסקים במעלת השמחה ובחשיבותה. בתחילת הפרשה נאמר בעניין הביכורים: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אלוקיך" [דברים כח-מז], ומכאן מצווה מיוחדת לשמוח בטובה שגמל עמנו הקב"ה (ובמקום אחר ביארנו מדוע עניין זה מופיע דווקא במצוות הביכורים). ובפרשת הקללות נאמר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ את ה' אלוקיך בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". ומכאן, שעבודת השם בשמחה אינה רק איזו מעלה לצדיקים בני עלייה - עבודת השם בשמחה היא חובת כללית על כל אחד מישראל וכשחסרה עבודה זו באות הקללות ל"ע[1].

מתוך שעניין השמחה מתבאר כנ"ל בפרשתנו, שבועות בודדים לפני הימים הנוראים, ראוי לנו לבחון מהות עבודה זו, כיצד משיגים אותה ומה מקומה של ה"שמחה" בעבודתנו בימים הנוראים? ובפרט שמצאנו במדרשי חז"ל גישות סותרות לכאורה לעניין השמחה בימים הנוראים, ראה בהערה[2].

מהות השמחה

ראשית, בבואנו לחקור האם יש מקום לרגש השמחה בימים הנוראים, עלינו להגדיר תחילה, שמחה מה היא?

בביאור מהות השמחה היטיב לבאר בעל הפלא יועץ בערך "שמחה" וז"ל: כל הדברים המסורים ללב צריכים עזר הלב, שהרי אם יאמרו לאדם שיירא והוא אינו ירא, לא יוכל לירא, וכן על זו הדרך אם יאמרו לו שלא יירא והוא ירא, או אם יאמרו לו שיצטער או שלא יצטער, שישמח או שלא ישמח וכדומה, לא יוכל לעשות הפך ממה שלבו חפץ, רק על פי שכלו יהלל איש שיהפך את לבו וינהגהו אל המקום אשר יהיה שמה הרוח, על ידי מחשבות טהורות תדיריות. והן אמת שענינים אלו עקרם תלוי לפי מעשיו של אדם ולפי זכות הנפש, כך עיניו תחזינה מישרים, ואף על גב דאיהו לא חזי, מזלה חזי (מגילה ג, א), ברוחניות מה למעלה. עכ"ל. הנה גילה לנו בעל הפלא יועץ ששמחה אמתית אינה מסורה להחלטתו של האדם. אין האדם יכול לפקוד על עצמו להיות שמח, כמו שאר הדברים המסורים ללב. אין האדם נעשה ריבון על רגשותיו אלא אחר עמל יגיעה והשתדלות, ואין השמחה באה לאדם מין ההפקר, אלא השמחה היא מעלה נרכשת ע"י מחשבות טהורות ומעשים טובים. ולפי זה ברור הדבר, כי השמחה שאנו מוצאים בקרב הגויים ועמי הארצות במסיבותיהם ובאידיהם, אינה בכלל שמחה המדוברת בפסוקי התורה ובמאמרי חז"ל, וכדאיתא לקמן.

עוד במהות השמחה מצאנו ברמב"ם בסוף הלכות לולב (פרק ח' שם הט"ו), ויש לדייק בדבריו, וז"ל: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר (דברים כ"ח) 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב'", עיי"ש. הרמב"ם מתאר את השמחה כ"עבודה גדולה", משמע שאין זה דבר של מה בכך. השמחה אינה איזה ריגוש זמני או התלהבות כתוצאה מהנאה חושית או חומרית. מדובר בתהליך נפשי שתחילתו השתדלות וסופו מעלה גדולה של דביקות בבורא יתברך.

ויסוד זה מופיע מפורש אף לפי פשוטו של מקרא במעשה אלישע [מלכים ב' ג'] "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו ה'". ופרש"י מפני הכעס נסתלקה שכינה ממנו. עכ"ל. כלומר, לפי שכעס מאד אלישע על יהורם מלך ישראל מפני שדבק בחטאת ירבעם, הוצרך הוא למנגן לשמחו שתחזור אליו מעלת הנבואה, כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, והכעס הינו שורש העצבות.

והנה ידועים דברי האר"י הקדוש שהעיד על עצמו שכל ההשגות העצומות אותן הוא השיג, היה בשכר השמחה העצומה והגדולה באין תכלית, בה שמח בקיימו כל מצוה ומצוה ולמדו כל מילה ומילה בתורה! וכדאיתא בספר "חרדים" בהקדמה במצוה א' וד': "תחת אשר עבדת וכו' מרוב כל – מרוב כל התענוגות שבעולם, ומכל זהב ופז רב ומאבנים טובות ומרגליות"!! מכאן שגדולי הצדיקים שאפו למעלה זו של השמחה וראו בה ערך נשגב ותנאי לדבקותם בבורא יתברך.

שמחת המצווה, ושמחת העולם הזה

ואף שיש פסוקים במשלי ובקהלת וגם במאמרי חז"ל ובספרי המוסר שמזהירים מן השמחה, צריך לומר שאין הכוונה לשמחה אותה הגדרנו לעיל, אלא הכוונה ל"שמחת העולם הזה". על שמחת העולם הזה נאמר "גם בשחוק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה" [משלי יד' יג']. וניסיון החיים מעיד, כי בשעת שחוק העולם הזה כבר חשים בריקנות, חוסר סיפוק מהשחוק עצמו, ועל כן "יכאב לב", בפנימיות האדם, בחדרי ליבו, מרגיש את האמת שאין השחוק נותן לו מאומה ואינו ממלא תפקיד כלשהו בחייו. אמנם, יש שמחת עוה"ז, בשעת השמחה נדמה לו שעל ידה מתמלאים חסרונותיו, אך "אחריתה תוגה" לאחר שמחת עוה"ז באה האכזבה, האדם נוכח לדעת שגם שמחה זו דמיונית בלבד לשעתה, חלפה לה וגם היא לא מילאה את חסרונותיו [שפתי חים ח"א עמ' שנא']. כך גם ביאר האר"י ז"ל [ספר חרדים בהקדמה תנאי הרביעי ובשל"ה סוף פר' כי תבוא] את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" – "מרוב כל" - הם ענייני העוה"ז (ויסוד זה מבואר בהדיא במגיד משנה בסוף הלכות לולב).

גם ב"שפת אמת" מצאנו ביאור דומה לפסוק זה, וביאר שהשמחה בעבודת ה' צריכה להיות יותר "מרוב כל", וכוונתו שעבודת ה' של האדם צריכה להיות בשמחה עד כדי כך שכל הדברים השמחים האחרים שמורכבים לו בחיים יהיו בטלים ומבוטלים לעומת השמחה שיש לו בעבודת ה'. לפי ה"שפת אמת" – השמחה שיש לאדם בעבודת ה' צריכה להיות השמחה הגדולה ביותר שלו בכל המובנים שלו בחיי העולם הזה.

כיצד משיגים מעלה זו?

והנה השאלה מתבקשת היא כיצד זוכים לכך? והאמת היא שעבודת שמחה אמתית נראה שנעדרת היא מן ההמון. נראה לפעמים כי אנשים רבים נתונים בדכדוך נפשי ואף שאין להם מחסור ח"ו בבריאות או בפרנסה, מכרסמת בתוכם תחושת נרגנות וחוסר שביעות רצון ממהלך חייהם. אף בין עמלי התורה אנו מוצאים שהשמחה חסרה, ואע"פ שיודעים מעלת הלימוד וגודל הפלגתם של חז"ל בערכה הנצחי של התורה, בכל זאת נראה לי לעיתים כי השמחה, זו שתכליתה דבקות כאמור, חסרה היא בקרבנו. מדוע?

ההכרה שהכל ממנו יתברך

כתב השפתי חיים [חלק א' עמ' של'] כי הרגשת הכניעה לפני הקב"ה וההכרה שהכל ממנו יתברך, היא המקור היחיד לשמחה אמתית. כל זמן שהאדם בוטח בכוחו מתקיים בו [קהלת ה' יד'] "והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון". וכן: מרבה נכסים – מרבה דאגה [אבות פ"ב מ"ח]. אך כשהאדם מרגיש כי הוא נמצא בידי הקב"ה היודע ומכיר אופני תועלתו וטובותיו, זה מקנה לו את הבטחון, השמחה ושלוות הנפש. עכ"ל.

נמצא לפי זה כי נקודת השמחה האמתית, שורשה במידת האמונה שיש לאדם. ההכרה שהכל מאיתו יתברך, היא היא מקור הברכה לשמחה אמתית.

 

התבוננות בגודל הזכות, מעוררת השמחה

מחשבה נוספת שיכולה להצית בקרבנו את המהלך הזה של עבודת השם בשמחה, היא הזכות העצומה שיש לנו בעצם זה שנצטווינו לעבוד את הקב"ה, והקב"ה מאיר פניו אלינו, ונסביר:

הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם [סוף הלכות לולב שם], וראוי לדייק בדבריו שאמר וז"ל: "הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן - עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא". עכ"ל. הנה הזכיר כי השמחה צריכה להיות בעבור שני עניינים:

ראשית, בזמן שעושה המצווה, שיהא כעבד ששמח לעבוד את קונו ולא כעבד אנוס אשר העבודה עליו כטורח.

והעניין השני, שישמח באהבת הא-ל, כלומר שישמח במה שהקב"ה אוהבו, בראו, מחייהו, וציווהו לקיים מצוותיו מתוך רצונו יתברך להיטיב עמנו.

ונתבונן בעניין השני הנ"ל, כמה גאווה צריכה להתעורר בליבו של יהודי כשקורא דברים אלו ברמב"ם - שהקב"ה אוהבו, ולא זו בלבד, אלא שהקב"ה מבקש שנדע ונפנים אהבתו אלינו, עד כדי כך שידיעת האהבה תעשה רושם בנפשנו ונחייה חיים שמחים בעבור כך. עצם ידיעה זו, אם נתבונן בה באמת ובישוב הדעת, עשויה היא לעורר בנו שמחה עילאית, אם רק נפנים העניין.

זאת ועוד, באור החיים הקדוש מצאנו שביאר את הפסוק בפרשתנו "ושמחת בכל הטוב" על דרך אומרו [תהלים קמ''ה] "טוב ה'", ולהעירך על זה אמר בכל הטוב פירוש דבר הכולל כל הטוב ואין זה אלא הקב''ה שהוא מקור הטוב, "אשר נתן לך" פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו אלא מתנת חנם. עכ"ל. כלומר לכל אחד מישראל יש את הקשר ואת היכולת להיות דבוק במקור הטוב שאין למעלה ממנו. ועצם הרשות להיות דבוקים בו יתברך גם היא מתנה שאין כמותה וניתנה לנו כ"מתנת חינם". איזו זכות עילאית יש לנו! סלולה לנו הדרך להידבק בו יתברך, שהוא מקור כל הטובות בעולם, ודבר זה ניתן לנו רק בעבור היותנו חלק מעם קדוש, בני ישראל, וזכינו לירושה זו כמתנת חינם.

מקומה של השמחה בימים הנוראים

למדנו עד כה כי במילה "שמחה" טמונות שתי הגדרות - שני סוגי מצבים בחייו של האדם מישראל: שמחת העוה"ז ולעומתה שמחת המצווה. כאמור, שני סוגי שמחה אלו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, שהרי שמחת המצווה מתייחסת לתהליך נפשי תמידי הנשען על עבודת האמונה ותכליתה דבקות בבורא עולם. ואילו שמחת העוה"ז ברת חלוף, נשענת על גירויים חומריים וחושיים כגון שחוק וקלות ראש, ומביאה את האדם בסופו של דבר לתחושת ריקנות.

שמחת העולם הזה, כאמור, אינה יכול לדור בכפיפה אחת עם כניעה בפני בורא עולם, אך מאידך, שמחת המצווה ומאהבת הא-ל, אינה באה כלל בסתירה עם עצם הפחד מיום הדין.

עבודת היראה היא המצמיחה את השמחה

ועניין זה מבואר הספר פרי צדיק [חג הסכות - אות ה], שם גם ביקש לבאר מה שמחה שייכת בימים הנוראים וביאר שיש שמחה ראויה לימי הדין וע"פ מה דאיתא בתנא דבי אליהו (רפ"ג מסא"ר) שאמר דוד המלך: "שמחתי מתוך יראתי". וביאר בעל הפרי צדיק, דעל ידי ימי ראש השנה ויום הכפורים שהם ימי הדין נופל הפחד כמו שאומרים "ובכן תן פחדך" וכו' ובזכות הפחד הזה מתקיים "וחסידים ברנה יגילו", והיינו כשזוכין לישרות הלב להוריק הרע מלב כסיל. עכ"ל.

ולפי זה הפחד ויראת הדין לא רק שאינם באים בסתירה עם שמחת המצווה, אלא אדרבא, הפחד והיראה הם אלו המסייעים לאדם מישראל להצמיח מתוכו את השמחה האמתית המביאה לדביקות בבורא עולם. ע"י פחד מהדין זוכים "להוריק הרע מלב כסיל" ואז ממילא "וחסידים ברינה יגילו".

גם בעל העיקרים [מאמר שלישי פל"ג] כן כתב כעין הדברים לעיל דאע"ג דבעלמא היראה והרעד מחרידים את הלב ומעציבים אותו וזה היפך השמחה, מ"מ, בעבודת השם, שלימות היראה היא המביאה לידי שמחה. וכך מבאר בעל העיקרים את הפסוק הנ"ל "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" [דברים כח' מז'], דאע"ג דעיקר עבודת השם היא ביראה, מ"מ אם האדם לא הגיע לידי שמחה, סימן הוא שלא הייתה בו מספיק יראה ולכן באה התורה בתביעה על האדם. כאשר חסרה לאדם עבודת השם בשמחה, הסיבה משום שחסרה בו עבודת היראה, כי אם עבודת השם היית נעשית בשלימות ודאי הייתה נעשית בשמחה.

וכך מבאר בעל העיקרים [שם; על הפסוק בפ' כי תבוא]: כלומר, שעיקר עבודת השי"ת ראוי שתהיה ביראה ורעד כשתשער הנפש רוממות ה' והתנשאותו, ותירא ממנו בהיותה מבחנת שפלות עצמה וגודל מעלתו, ותגיל ותשמח באותה היראה והרעדה בעבור ששיער הדבר הנורא שראוי לירא ממנו, ועל כן אמר "וגילו ברעדה", להורות שהשמחה נותנת גמר ושלמות אל העבודה, וכן השמחה תתן שלימות וקיום אל הדבר. עכ"ל.

ולאור האמור  למדנו כי  עצם ההגעה לימי הדין ביראה ופחד, היא היא המצמיחה את השמחה. ואדרבא, מי שחש דבקות בבורא עולם בימים אלו ולבו מתמלא בשמחה נוכח קרבת אלוקים, סימן הוא שעובד הוא בעבודת היראה. ואע"פ שהבאנו לעיל את דברי הגמרא בר"ה שאין לומר הלל מתוקף חומרת הדין וכיצד יכול לומר הלל בשמחה בזמן שספרי חיים ומתים פתוחים? יש לבאר על פי דברי הרמב"ם [הלכות מגילה פ"ג] וז"ל: רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין בָּהֶן הַלֵּל לְפִי שֶׁהֵן יְמֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה וָפַחַד לֹא יְמֵי שִׂמְחָה יְתֵרָה. עכ"ל. משמע דהקפידא שלא לומר הלל היא מתוקף הפחד והיראה שחשים אנו עם ישראל, ואדרבא, מתוך אותו פחד שבגינו אין אנו יכולים לומר הלל, מתוך אותו רעד, צומחת מידת הדבקות ותחושת השמחה - "גילו ברעדה".

יש משל שעוזר לנו להבין כיצד שני תחושות אלו, שמחה ורעדה יכולים לדור בנפשנו בכפיפה אחת – משל לאדם שמחתן את בנו בכורו, ובחתונה הוא מאוד מאוד שמח, ובריקודו הוא מרים את בנו הקטן ומושיב אותו על כתפיו, כך שתוך כדי הריקוד הסוער והשמח שהוא נתון בו הוא גם חושש ופוחד שמא בנו הקטן יפול ח"ו מעל כתפיו.

 

עצם הזכות להיכנס לדין – היא היא השמחה

נקודה נוספת לבאר את מקומה של השמחה בימים הנוראים, שעצם הכניסה לדין והיכולת לבקש רחמים ולזכות לכפרה, היא זכות ומעלה עילאית שראוי להודות בעבורה בשמחה גדולה. עצם העובדה שהאדם עומד בדין בימים הנוראים, ויש לו את ההזדמנות לצאת בדימוס ולעשות תשובה, ראויה עובדה זו למלא את ליבנו בשמחה על זכותנו זו. ומצינו בספרי הקדמונים שהמשילו הדבר למלך שאוהב לאחד מבני המדינה, ואע"פ שסרח, מחפש המלך כל טצדקי לחננו ולדונו ברחמים, ולמצוא פתחים לפתוח לאוהבו שיכנס בהם וע"י כך יוכל לדונו לזכות, ולא זו בלבד אלא שגם מודיע לאוהבו שעתיד הוא לדונו, ומבקש מאוהבו להתכונן להסיר מעליו בגדים הצואים, ומלמדו מה לטעון בדין לפניו ("אמרו לפני מלכויות וכו'" וכן - יג' מידות שלימד הקב"ה למשה), ומבאר המלך לאוהבו מה הם דרכי התשובה והכפרה למען יזכה לצאת זכאי בדין ויזכה לחיים טובים ולשלום. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו! עצם הכניסה לדין מרוממת היא, משמחת היא, ועל כן השמחה בימים הנוראים היא פועל יוצא מהבנת מהות הזמן, וגודל ההטבה שהקב"ה מטיב עמנו בימים אלו.



[1] וכדאיתא ברמב"ם [סוף הלכות לולב] שם מבאר עניין השמחה בעבודת השם וז"ל: "כָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב'. וְכָל הַמֵּגִיס דַּעְתּוֹ וְחוֹלֵק כָּבוֹד לְעַצְמוֹ וּמִתְכַּבֵּד בְּעֵינָיו בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חוֹטֵא וְשׁוֹטֶה. עכ"ל. וראה מה שנדייק עוד בדברי הרמב"ם להלן. וכן הוא באור החיים הקדוש על הפסוק לעיל "תחת אשר לא עבדת וכו'", שפירש שעונש זה הוא תחת אשר לא עבדת את ה' פירוש לעשות מצות אשר צוך לעשות בשמחה לזה ועבדת את אויביך ברעב ובצמא וגו', אתה פרקת עול המצוה מעליך יתן אויביך עול ברזל על צוארך, ועונשים אלו הם מכוונים כנגד פריקת עול מצות עשה, אתה שלא רצית לטרוח להבין ולהשכיל סדר מעשה המצות ישא ה' עליך גוי אשר לא תשמע לשונו וגו' וכן כולן. עכ"ל. כלומר עונשי הקללות באים מידה כנגד מידה בעבור פרק מעליו את עניין השמחה בעבודת בוראו.

[2] מחד גיסא, מצינו שאין מקום לעורר שמחה בימים הנוראים, וכדאיתא בר"ה [לב' ע"ב] אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה, רבש''ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר''ה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!. ע"כ. ומאידך כתב בשו"ת חתם סופר [חלק או"ח תשובה קסח] והנה בר"ה כבר הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים דיום שמחה הוא ואין להתענות בו כמבואר ברא"ש סוף ר"ה ובטור וב"י סי' תקצ"ז. עכ"ל. ועוד אמר הכתוב בנחמיה [ח' י']: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. ע"כ. ואמרו המפרשים שפסוק זה נאמר על ראש השנה. לפיכך יש לשאול האם השמחה היא ראויה? האם ראוי לעורר השמחה? האם השמחה בימים הנוראים היא עניין של דיעבד? מה היא הרגשת הלב הרצויה לימים אלו?