העובד הזר עזב, המטופל נשרף למוות // עו"ד יוסף ויצמן

טענות בני המשפחה לעומת טענות המטפל הסיעודי

במישור הפלילי, לא הוגש כנגד המטפל כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות. במישור האזרחי, לעומת זאת, התוצאה הייתה שונה. בית המשפט השלום בתל אביב מצא כי הוא אחראי למקרה וחייב אותו בתשלום פיצויים.

התובעת, בתו של המנוח, טענה כי המטפל הסיעודי התנהל ברשלנות כאשר לא נותר צמוד לאביה הקשיש. זאת, לדבריה, למרות הנחיות ברורות לפיהן אין לעזוב את המטופל בהעדר איש משפחה או אדם אחר שישמור עליו. התובעת הוסיפה גם כי חברת כוח האדם ששיבצה את המטפל אחראית למקרה שכן היא לא העבירה את ההנחיות לעובד ולא וידאה שהוא הפנים את המסר. נטען כי המטפל לא קיבל הדרכות בטרם הוא שובץ לעבודה אצל אדם סיעודי ומוגבל, למרות העובדה שהמנוח סבל מדמנציה.

חברת כוח האדם כפרה בחבותה בטענה כי לא התקיים קשר סיבתי בין התנהלותה לבין המקרה המצער. בכתב ההגנה נכתב כי לא היה זה מתפקידה לפקח באופן צמוד על עבודת המטפל, והחברה לא הייתה מעסיקתו של האחרון, שכן המעסיקים היו המנוח ובתו. נטען כי המטפל הסיעודי קיבל מחברת ההשמה הנחיות מפורשות לגבי אופן הטיפול בקשיש, לרבות הצורך בקשר עין רציף עמו.

המטפל הסיעודי טען להעדר רשלנות. לדבריו, הוא יצא לרכוש חלב לאור בקשתו של הקשיש שהיה "אדם צלול אשר תפקד כדבעי". המטפל טען כי הוא ראה בקשיש את מעסיקו, ולכן כשהתבקש על ידו לצאת למכולת, הוא ביצע את המשימה שהוטלה עליו.

האם הקשיש הסיעודי הוא מעסיק?

פסק הדין התבסס על עוולת הרשלנות הידועה אשר מעוגנת בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. לאחר בחינת הדברים, בית המשפט קבע כי יש לדחות את התביעה נגד חברת כוח האדם אך לקבל אותה בכל הנוגע למטפל הסיעודי.

כידוע, בין מטפל סיעודי למטופל קיימת חובת זהירות מושגית (הדומה לחובתו של הורה כלפי בנו או בתו). חובה זו נובעת מהמשימה שהוטלה על המטפל – להשגיח על חסר ישע.

הטענה המרכזית שנשמעה על ידי המטפל הסיעודי הייתה שהוא ראה בקשיש "מעסיק" ויצא למכולת בהוראת מעבידו. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט. נקבע כי המטפל לא היה יכול להסתמך על הוראותיו של הקשיש בשל מצבו הנפשי והגופני, ואסור היה עליו לקבל הוראות ממנו תוך שהוא משאיר אותו בגפו וחשוף לסכנות.

אמנם בתו של המנוח לא הציגה ראיות רפואיות לגבי המצב המנטלי של אביה בזמן אמת, אך במסמך שנערך על ידי חברת ההשמה לאחר ביקור בבית הקשיש כשלושה חודשים קודם לכן, נכתב במפורש כי הוא "סובל מדמנציה ובעיות זיכרון, וצלול רק במידה חלקית".

בית המשפט קבע שאפשר לראות בדו"ח הזה "ראיה חיצונית למצבו של המנוח". יתרה מזו, העובדה שהוחלט להעסיק לקשיש מטפל סיעודי ושניתנה לו האפשרות למטפל זר, העידה על כך שהמטופל היה סיעודי לפחות באחד ההיבטים – המנטלי או הגופני.

הוכח גם כי המטפל ידע אודות מצבו הבריאותי הלא-תקין של המנוח. בעדותו במשטרה (כאשר נפתחה בעניינו חקירה פלילית), המטפל העיד שהמנוח סבל ממחלות רבות. הוא לא ידע מאילו מחלות הקשיש סבל, אך ניכר שהוא הבין כי מדובר באדם חולה.

"נותנת ההוראות הייתה בפועל התובעת, והעובדה שבחר להתעלם כך מדבריה אומרת דרשני ומצביעה על קלות הדעת וטעות בשיקול הדעת עת הותיר את המנוח ללא השגחה", נכתב בפסק הדין.המטפל הסיעודי ניסה לטעון כי ההנחיות לא כללו שהות בלתי פוסקת בכל רגע נתון לצדו של המטופל, אך בית המשפט הדגיש בפניו את ההבדל שבין שהות רגעית בחדר סמוך לבין יציאה מהבית לדקות ארוכות.

רשלנות ולא זדון – פיצויים בסך 220,000 שקלים

בפסק הדין נקבע כי ניכר שהמטפל לא פעל מכוונת זדון אלא ברשלנות מצערת. "הנתבע רצה לרצות את מטופלו ולא ייחס משמעות רבה לסכנה שבהותרת המטופל בגפו לפרק זמן של מספר דקות", נכתב בפסק הדין, "ההערכה של הנתבע הייתה שגויה מלכתחילה גם אם נטולת זדון... ניתן היה לכל הפחות ליצור קשר טלפוני עם התובעת או לבקש מאדם אחראי אחר שישמור על המטופל מקרוב עד לחזרת המטפל. הפעולה של קניית חלב אינה הכרחית ובוודאי שנטולת כמעט משקל וחשיבות לעומת השגחה על אדם סיעודי אשר עשוי, כפי שקרה, להיוותר חסר אונים אל מול סכנה".

גם העובדה שהמשטרה סגרה את התיק לא הועילה למטפל במשפט. בית המשפט הזכיר לו שסגירת תיק פלילי לא משפיעה בהכרח על הדין האזרחי. כידוע, נטל ההוכחה במשפט הפלילי (למעלה מ-95% ומעל לכל ספק סביר) גבוה משמעותית מנטל ההוכחה במשפט האזרחי (50%-50%). בסופו של היום, נפסקו לטובת בתו של המנוח פיצויים בסך 220,000 שקלים וכן הוצאות משפט בסך כ-51,000 שקלים.

כמי שעוסק בתחום ההוצאה לפועל אני תוהה, מהיכן יהיה ניתן לגבות את הכסף? ברוב המקרים המטפלים הם אלו אשר תובעים את המעסיקים. שם לכאורה יש כיס עמוק!