אאא

לא הרבה תאלצו לחפש, כדי למצוא אנשים שמאמינים בסגולות יותר ממני. את נטיותיי אני מזכיר היום, מעולם לא התחברתי לכל העניינים הללו של סגולות, קמעות וכל הנלווים. אבל יש סגולה אחת שאני מאמין בה בלב שלם. גם אם אני מתעקש לפקפק, עובדה שכבר שלושה עשורים זה פשוט עובד. אחד לאחד.

את הסגולה הזו אני מכיר כמעט מגיל אפס. זה קורה בערב ט"ו בשבט. משתחררים מוקדם מהחיידר, יוצאים עם אבא להתפלל מנחה, ומיד לאחר מכן מתיישבים סביב שולחן גדול שעליו כל פירות הארץ. לפני שהיינו מתחילים לאכול, קיבלנו, כל הילדים, זמירון קטן ובו תפילה לזכות באתרוג מהודר. לא תמיד הבנתי את התפילה הזו. בכל זאת, יש כל כך הרבה צרות להתפלל עליהן, כל כך הרבה מצוות לחשוב עליהן לפני שתגיע מצוותו של האתרוג, ואם כבר, אז למה לא להתפלל על מגילה מהודרת לפורים, על מצה לפסח, או על קרשים לל"ג בעומר? מה זכה האתרוג בכל הטוב הזה. ובכלל, מה עם הלולב, ההדסים והערבות? למה דווקא אתרוג?

אלא שמנהג זה מנהג וסגולה זו סגולה, וכל בני המשפחה, המאמינים ושאינם, היו מתכנסים, אומרים את ה'יהי רצון' בכוונה גדולה, אוכלים את הסעודה החגיגית וממשיכים איש איש לענייניו.

את התשובה לכל השאלות הללו, הייתי מקבל מדי שנה בערב חג הסוכות. בשולחן בסלון, בדיוק במקום שבו אכלנו את סעודת ט"ו בשבט, היו מתקבצים זה לצד אתרוגים מהודרים, כאלה שאף סכום בעולם לא יכול לקנות. אתרוגים שרואים עליהם שצמחו בזכות התפילה של ט"ו בשבט.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אתרוגים, לשון רבים, כי לאבא יש אתרוג אחד לברכה, אחד לנענועים ואחד להושענות. כל אתרוג והזכות שלו. מבין שלל האתרוגים שהיו נערמים על השולחן בסלון, בלט כל שנה האתרוג התימני, אותו היה מקבל אבא מתנה מר' יעקב.

פרדס אתרוגים. אילוסטרציה (צילום: נתי שוחט - פלאש 90)
פרדס אתרוגים. אילוסטרציה (צילום: נתי שוחט - פלאש 90)

אם תחפשו אותו, עדיף שתקראו לו 'ר' יענק'ב'. הוא מנכבדי הקהילה התימנית בארץ ובתפוצות. זקנו יורד על פי מידותיו, צהלתו נסוכה על פניו וידו פתוחה לכל, בין אם יש בה משהו ובין אם לאו. בשבועות שלפני חג הסוכות הופך היה סלון ביתו של ר' יענק'ב בית מסחר לאתרוגים תימניים, שהשתבחו בגודלם המיוחד ובמראה הלא שגרתי שלהם.

וכל שנה - את האתרוג היפה ביותר, שם ר' יענק'ב בצד ומביא לאבא. לא מדובר כאן בשיקול מסחרי, כי על אתרוג מובחר שכזה הוא יכול היה להרוויח הרבה יותר, אבל קשה לו שלא להכיר טובה לרב שלו, אבא. וכך, בין שלל האתרוגים המהודרים שהיו מונחים על השולחן, זהר האתרוג התימני שסימל גם את הפרי המהודר וגם את ליבו - המהודר לא פחות - של ר' יענק'ב.

אם כל שנה התפילה לאתרוג המהודר הייתה נאמרת בכוונת-לב גדולה, הרי שבשנה השביעית, שנת השמיטה, התפילה הייתה נאמרת בכוונה כפולה ומכופלת. שכן הקושי למצוא אתרוגים מהודרים משדות שמיטה מופקרים, הפך לקושי קיומי ממש. משמיטה לשמיטה המצב הלך והידרדר. ואם לא די בכל הקשיים, הרי שגם ר' יענק'ב שבת ממלאכתו בשנת השביעית, ולא הביא אתרוגים לא למכירה ולא לחלוקה.

הלקוחות הקבועים, שביקשו לדעת את הכתובת של השדה, כדי שיוכלו לקטוף משם אתרוגים - נענו בשלילה. סוחר ממולח הוא ר' יענק'ב. ידע היטב שאם ייתן את הכתובת של הפרדס, בשנה הבאה יעוטו על בעל הפרדס אין ספור סוחרים שיקפחו את פרנסתו. עם כל אהבתו ללקוחותיו - פרנסת אנשי ביתו הייתה חשובה לו לא פחות, והפרדס נותר בגדר סוד כמוס שאיש מלבדו אינו מכיר.

הסיכומים מופרים

זה היה במוצאי צום גדליה של שנת השבע. בדרך כלל בשלב הזה של החודש ערימת האתרוגים בסלון כבר הסתירה את הנוף. השנה - יובש טוטאלי. אין אור בקצה המנהרה. כשסיימנו מעריב, קרא אבא לר' יענק'ב. "תשמע", התחנן, "קח אותי לפרדס שלך, אני קוטף כמה אתרוגים ופשוט שוכח את המקום. אף אחד לא ישמע ולא ידע".

ר' יענק'ב שהכיר את גבולות הגיזרה, ידע שבסוף הוא ייאלץ להיכנע. זה יכול להיות בטוב או ברע, היה לו ברור איך מסע השכנועים הזה יסתיים.

"יש לי כמה תנאים", אמר כשהוא מפטיר אנחה גדולה. "אני אסע איתכם למקום. אתם כמובן נשארים באוטו, לא מדברים עם בעל הבית, לא שואלים אותו כמה עולים האתרוגים ובכלל לא מדברים איתו מטוב עד רע. הרב קוטף את האתרוג - ונוסעים הביתה".

השניים לחצו ידיים, והנה קמה וגם ניצבה נסיעה לפרדס לא נודע למי.

(צילום: דוד כהן - פלאש 90)
(צילום: דוד כהן - פלאש 90)

למחרת, בעיצומם של עשרת ימי תשובה, בשעות אחר הצהריים, עלינו למכונית ונסענו לכיוון דרום הארץ למאגר הסודי של האתרוגים התימניים. אחרי שעה של נסיעה נעצרנו בפתח של בית גדול, שם כבר המתינו בעל הבית ואתרוגיו הנדירים.

לרגע התבלבלנו. כשהסתכלנו בפניו של בעל הפרדס, התחושה הייתה כאילו הגענו לצנעא. יהודי מזוקן שפאותיו מסולסלות, מגפיו גדולים וחולצתו משובצת שיבוצים גסים. כל האזהרות הקודמות לא להחליף עם בעל הבית מילה, התאדו עוד לפני שהספקנו לחנות. הוא עמד ובידו קנקן לימונדה טרייה, ובצעדי ריקוד סימן לנו היכן בדיוק לחנות. עוד לא הספקנו לעכל את המראה, וכבר הוא פותח את דלת הנהג וצועק במבטא ובהטעמה 'ברוכים הבאים' בהתרגשות גדולה, תוך שהוא פותח גם לנו את הדלת האחורית ומסמן לנו לצאת לכיוון הבית.

"ברוכים הבאים, שלום עליכם, אנשי ירושלים עיר הקודש, איזו זכות, איזו שמחה, איזה כבוד בשבילנו כאלה אורחים, שתחיו לעולם ועד והשם ישמח אתכם כמו שאתם משמחים אותי", הוא אמר בעיניים בורקות משמחה. "קדימה, בואו תעשו 'שהכל'. איך הייתה הדרך? ראיתם איך יפה ארץ ישראל? את השדות של החיטה, ראיתם? ופירות הדר? ואת פרדס הלימונים?".

ר' יענק'ב שהבין מיד את הסיטואציה, פלט אנחה גדולה ואישר לנו במנוד ראש להיכנס לבית. כל תוכניותיו לשמור על חשאיות ומידור ירדו לטמיון. האמת, אחרי שראינו את 'סוחר האתרוגים', לא הבנו מה חשב לעצמו יהודי פיקח כמו ר' יענק'ב. שיהודי כמוהו ייתן לנו להישאר באוטו?

לא היה לנו זמן לשקוע במחשבות. לבעל הבית אצה הדרך. פעם ראשונה בחיינו טעמנו מהי לימונדה אמיתית. לימון טרי שנקטף זה לא מכבר ומיצו נמהל במינון מדויק של מים צוננים וסוכר. בעל הבית מבקש לשמוע 'שהכל' מכל אחד ועונה 'אוֹמֶן' בדביקות כאילו זו הברכה הראשונה שהוא שומע בחייו. לא הסתיר את התרגשותו לארח בביתו את אבא, שרבי יענק'ב סיפר לו בטלפון שהוא הרב שלו בירושלים. בכלל הוא שמח לארח אורחים, ועוד יותר מכך לארח תלמיד חכם, והרבה יותר מכך - לארח תלמיד חכם מירושלים עיר הקודש... מה יכול יהודי לבקש יותר מזה?

מאחורי רשת היתושים של חלון המטבח יכולנו לראות - במטושטש ומקווקו - את בני הבית עומדים רתוקים ומביטים בנו ביראת כבוד. מהמטבח עלו ריחות משכרים של בישולים שכמותם לא הרחנו מעולם.

"הרב ייכנס אלינו, בכבוד, יברך את הבית, ינוח מהדרך, בכבוד"...

נכנסנו.

(צילום: דוד כהן - פלאש 90)
(צילום: דוד כהן - פלאש 90)

בראש - בעל הבית, אחריו - אבא, אחריו - ר' יענק'ב, ואחרונים - אנחנו הילדים, נשרכים מאחור ומגלים עולם שלם של כבוד התורה וכבוד תלמידי חכמים שגם אותו לא הכרנו עד לאותו היום.

בהיכנסנו לסלון נדהמנו לגלות שולחן ערוך רחב ידיים, מכוסה במפה שבתית לבנה ועליו סדורים עשרות סוגי סלטים, פיתות מחוררות בערימות ועוד אין ספור סוגי מאכלים שיש בהם להאכיל גדוד שלם ולהותיר עודף בשפע גדול.

"הרב יֵשֵב, הרב יטעם משהו, הכול טרי. אשתי עם הבנות עשו הכל היום בבית. הרב ישב בראש השולחן, ואתם צדיקים יכולים לשבת ליד אבא", הוא מחלק הוראות ופונה אל רבי יעקב, "איזו זכות הבאת לנו, רבי יעקב אשריך, השם יברך אותך, ייתן לך כל טוב"...

הפערים נחשפים

וכך מצאנו את עצמנו, בסתם יום של חול, ישובים סביב שולחן שבתי מהודר, בסלון ביתו של יהודי שלא הכרנו, טובעים בשפע שלא הכרנו, טועמים מאכלים שלא הכרנו, מחרישים ומשתאים לנוכח העולם שנחשף בפנינו, בגשמיות וברוחניות...

רק לאחר שישבנו, הגיעו גם בני הבית לסלון ועמדו בפתח ביראת כבוד. אמא עם שלוש בנותיה ועוד בן קטן. בעל הבית הציג אותם בפני אבא. "זו אשתי, כבוד הרב. ציונה בת זהרה, בישלה הכל, ברוך השם אישה טובה מאוד, היא רוצה שהרב יברך אותה בבריאות ונחת מהילדים...".

הראשון שהתעשת היה כמובן מיודענו, רבי יעקב, שהפערים בין העדות היו מוכרים לו היטב משני הצדדים, והוא מיהר להציל את אבא תוך שהוא קורא בקול גדול: 'מי שברך אבותינו וכו' הוא יברך את השם הטוב ציונה בת זהרה שתזכה לבריאות ונחת מהילדים בזכות הצדיקים (כאן הגיעה רשימת ענק של צדיקים שעל רובם המוחלט לא שמענו עד לאותו רגע) וסיים בקול תרועה רמה 'ונאמר א-מ-ן'.

אחריה הגיעה הבת הבכורה בת ה-16 ואחריה בת ה-13 ואחריה בת ה-10 - כולן קיבלו 'מי שבירך' הגון להצלחה בלימודים, לחברות טובות ועוד מיני בקשות שביקשו האב והאם בזמן הברכה.

אחרון חביב היה כמובן הבן הקטן...

הוא עמד בביישנות מאחורי אביו, עד שר' יעקב סימן בידו: "תיגש אל הרב, תתקרב, אל תתבייש". הוא אזר אומץ והתקרב. אבא לחץ את ידו ושאל לשמו. "צביקה. אבל אבא קורא לי גם ריצ'י". ענה. אביו הנרגש שעמד מאחוריו הוסיף מיד: "צבי רצון, צבי רצון בן ציונה. זה השם".

(צילום: דוד כהן - פלאש 90)
(צילום: דוד כהן - פלאש 90)

"אוהו, איזה שם חשוב, אז מה באמת הרצון רוצה אצלך?", שאל אבא בחיוך ומייד תרגם את עצמו: "מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול, צבי רצון?".

הילד נראה כמו מי שחושש להוציא מילה שלא במקום. הוא הסתכל על אבא, הסתכל עלינו, ובסוף אמר: "אני רוצה להיות כמו אבא".

בעל הבית קפץ כאילו השתחרר בתוכו איזה קפיץ גדול. "ירשה לי כבוד הרב, אבל זה ילד. הוא לא מבין. הרב יברך אותו שיהיה תלמיד חכם, שיהיה בחור בישיבה וילמד תורה, רק זה, כבוד הרב. מה פתאום כמו אבא?!. ברוך השם, אצלנו ביישוב יש מספיק אנשים שיכולים לגדל לימונים, אבל תלמיד חכם, כבוד הרב, תלמידי חכמים אין הרבה... הוא ילד טוב, שהרב יברך אותו שיהיה תלמיד חכם... שילמד תורה ויהיה רב גדול בתורה"...

אני זוכר את הרגעים הללו עד עצם היום הזה כמו קרו עכשיו. למרות שכולנו היינו ילדים, ראינו מה זה חינוך יהודי שורשי. בלי דיבורים, בלי קורסים לחינוך ובלי יועצים פדגוגים. חינוך שמגיע מהמקום הכי טהור ונקי שבלב. אלו הרגעים שהילד רואה באמת מה אבא שלו רוצה, מה הדבר שהכי חשוב לאבא שלו בעולם. אחרי מעמד שכזה, אף ילד לא צריך דיבורים. הכול ברור וברי.

כמובן שרבי יעקב הפליג עבור הבן ב'מי שבירך' משודרג, עד שנחה דעתו של האבא המאושר והגאה.

בלי שהרגשנו עברו להן שלוש שעות מלאות ומענגות.

רבי יצחק, בעל הבית, ריתק אותנו כשסיפר לנו בפרוטרוט, בנעימות קולחת, את קורות חייו ואת אופי עיסוקו ביום יום.

הוא מגדל לימונים בעיקר, וגם צמח גת משובח מאוד. כשנולדה בתו הבכורה, הוא החל לגדל אתרוגים בעיקר כתחביב וכסגולה לבנים, שנאמרה לו על ידי רב גדול מהאזור. יש לו סך הכול שמונה עצים של אתרוגים, והוא עובר על כל אתרוג שבהם בכל יום.

"אמנם אני זכיתי בזכות גדולה. מה שאבא שלי וסבא שלי וכל הדורות שחיו בתימן יותר מאלפיים שנה מאז שיצאנו לגלות לא זכו. אני זכיתי גם לגור בארץ ישראל וגם לעבוד את האדמה הקדושה של ארץ ישראל, אבל להיות תלמיד חכם לא זכיתי... אז אולי הבן שלי יזכה"... אמר ואימץ את בנו לליבו.

הבן אמנם היה דומה לאמא, אך ניכר היה שהוא כרוך אחר אביו בעבותות של אהבה.

מהשיחה למדנו שבכל קטיף הוא מפריש בערך עשרה אחוז מהיבול ומפיץ אותם בעצמו בכל הישיבות בדרום. "הם השבט לוי היום", הוא הסביר בלהט והוסיף: "אולי זה גם - 'זכר לביכורים'".

"כל הבחורים מכירים אותי", סיפר בגאווה לא מוסתרת. "הם קוראים לי 'יצחק מהלימונים'. ולא רק הבחורים, אלא גם ראשי הישיבות. אני הולך אליהם כל שנה, יחד עם ריצ'י, מביאים להם פירות מכל טוב הארץ, ומקבלים ברכה. אני מבקש מהם רק דבר אחד: שריצ'י יגדל להיות תלמיד חכם. יותר מזה אני לא צריך כלום", סיים בעיניים מצועפות.

(צילום: דוד כהן - פלאש 90)
(צילום: דוד כהן - פלאש 90)

"ברוך ה' זכיתי שכמעט כל המשפחה שלי, חוץ מאשתי והבת האמצעית, נולדו בחודש שבט - החודש של העצים. אני בט"ו בשבט, הבן שבוע לפניי, והבנות נולדו בהפרש יומיים מיד לאחר ט"ו בשבט. אנחנו חוגגים יום הולדת יחד עם העצים שלנו", הוסיף בחיוך שחשף שיניים גדולות וצחורות.

"אני אגיד לרב עוד משהו, שאבא שלי אמר לי, שדרש החכם בברית שלי: חודש לפני כל מכה במצרים - ניתנה התראה. מכת בכורות - הייתה בט"ו בניסן; מכת חושך הייתה בט"ו באדר; חודש קודם הייתה מכת ארבה - בדיוק בט"ו בשבט. מכת ארבה נועדה לחסל את העצים של הגויים - ולנו, היהודים יש את ראש השנה לאילנות. לי קוראים יצחק, יצחק בגימטרייה - ארבה. ריבוי. יש ריבוי חיובי וריבוי שלילי, המשימה שלי בעולם היא להרבות אור. הלוואי שאני אצליח", סיים את דבריו ושוב עיניו נצצו.

יצאנו חזרה לירושלים מלאים וגדושים, באתרוגים נהדרים, בחוויה נהדרת ובמתכון סודי של סחוג אסלי, שנשמר במשפחתנו בקנאות כבר קרוב לשני עשורים.

הלימונים מחמיצים

שבע השנים חלפו מהר, ושוב הגיעה לה שנת השמיטה. הפעם כבר היה ברור לכולם שנשחזר שוב את הביקור אצל רבי יצחק בעל הלימונים.

החוויה המיוחדת של הביקור הקודם הייתה כל כך חקוקה בליבנו, עד שיכולנו לשחזר אותה בדרך למרות השנים שחלפו, על כל פרטיה. ציפינו לקבלת פנים, ללימונדה, לשולחן הנהדר, לברכות, לסיפורים, וכמובן לקטוף אתרוגים כיד המלך, כולם יפים כולם מובחרים.

מרגע שהתקרבנו לבית, הבנו שהפעם זה יהיה שונה. רבי יצחק אמנם חיכה בחוץ, אך עיניו הטובות והשמחות כבר לא חייכו כמו פעם, כתפיו החסונות נשמטו להן ברישול, גוו הפך להיות שפוף, תנועותיו הזריזות מלאות החן הפכו כבדות ומעושות. משהו עבר על האיש. משהו כבה בקרבו.

שאל לשלומנו בכבוד ובנימוס, והזמין אותנו להיכנס.

על השולחן הייתה פרוסה המפה השבתית הלבנה, אך הוא נעדר כמעט את כל המטעמים הזכורים לטוב מהפעם שעברה. ציונה והבנות היו במטבח, אך קול שקשוק הסירים וריחות הבישולים נעדרו לחלוטין. משהו קרה כאן. אי אפשר היה להתעלם מהאווירה הקודרת שריחפה בבית.

ישבנו קצת מדוכדכים, לא יודעים איך להמשיך מכאן. למזלנו, ר' יענק'ב היה איתנו להציל את המצב. מעלה גדולה יש לו. לעולם לא ילך סחור סחור. תמיד יאמר את אשר על ליבו, בלי מה שמכונה בעולם של היום פוליטיקלי-קורקט.

"רבי יצחק", הוא מנסח את המחשבות, "אתה נראה עצוב, הבית לא מתפקד כמו פעם. יש כאן אווירה עצובה, שאף פעם לא הייתה כאן. מה קרה? יש לך הרבה דאגות זה נראה. אז דאגה בלב איש ישיחנה. הכי טוב, תדבר עם הרב. תספר לרב מה העניין. אם תרצה, אנחנו נחכה בצד, או בחוץ או משהו".

זו כנראה הייתה הצעה טובה, כי עוד לפני שהוא סיים להציע אותה, התקרב רבי יצחק לאבא ואנחנו לקחנו כמה צעדים אחורה, במרחק שאפשר גם לנו להקשיב וגם תחושת פרטיות לרבי יצחק.

"הרב, מה שאני עובר בשנה וחצי האחרונות, על שונאי ישראל". פתח יצחק.

(צילום: דוד כהן - פלאש 90)
(צילום: דוד כהן - פלאש 90)

"הרב זוכר את הבן שלי? ילד חכם ומוצלח. הוא מהטובים בכיתה. אני מקבל עליו תמיד רק מחמאות. מכל המורים, מכל החברים. אוהבים אותו כולם. זה ילד מלא שמחה. אני נתתי לו את כל החיים שלי. מילאתי אותו באהבה ובשאיפות טובות להצליח ולהיות ירא שמים ותלמיד חכם. כשהוא היה בכיתה ח', שאלתי את המלמד שלו איזו ישיבה הכי טובה בשבילו. הוא המליץ לי על ישיבה שקרובה אלינו לבית, שמתאימה לו גם ברמת הלימודים.

"שמחתי שאמר לי את זה, כי במקרה או שלא במקרה, אני מגיע לשם הרבה, וכולם שם מכירים אותי. כמו בהרבה ישיבות. ראש הישיבה שם אוהב אותי מאוד, וגם את הבחורים אני מכיר קצת. אני נותן להם, לישיבה, כל שנה, 300 קילו לימונים שגדלו אצלי בפרדס, בחינם. בגלל שאני גם קשור עם ראש הישיבה, ואני בא אליו לברכה תמיד עם ריצ'י שלי ביום הולדת - אני מביא לו בנפרד, עוד כמות מהלימונים הכי יפים שיש לי, ולפני סוכות, בגלל שאני יודע שהוא מקפיד על אתרוג תימני, אני מגיע לתת לו אתרוג מתנה ממני, בלי כסף. רק מאהבה וכבוד אליו.

"הסברתי לרב את כל העניין, וסיכמנו שהוא ייבחן בישיבה ההיא, ואני אלך איתו למבחן. הייתי בטוח שראש הישיבה רק יראה אותי ואת ריצ'י ויגיד לי מיד שהכול בסדר. הרי אנחנו ידידים. המלמד היה מרוצה שירד לו עול מהראש, וחשבתי שהעניין מאחוריי. קבעו לו תאריך למבחן בבית של ראש הישיבה, ואני הגעתי איתו יחד, כמו שהבטחתי לו, וכמובן הבאתי איתי ארגז לימונים מיוחדים מאוד לכבד את הראש הישיבה.

"הגענו, הם התיישבו בסלון למבחן ואני שמתי את הלימונים במטבח וחיכיתי שיסיימו. בינתיים, בלי שאני מבין הרבה, סתם הקשבתי לשאלות שראש הישיבה שואל ולתשובות שהבן שלי עונה לו, וכל הזמן אני שומע את הבן אומר לראש הישיבה 'זה לא למדנו', 'את השאלה הזו לא למדנו', 'את הדף הזה לא הגענו אליו'...

"האמת, אפילו שאני לא מבין כלום בגמרא, היה נראה לי מוזר. כי ידעתי שריצ'י יודע את מה שלמדו, אז למה הוא לא יודע לענות? אולי הוא התרגש ושכח? לא נראה בכלל, כי הוא מכיר טוב את ראש הישיבה ודיבר איתו הרבה פעמים. אז אולי הראש ישיבה שואל אותו דברים שהם לא למדו? למה לשאול על משהו שלא למדו? היה נראה לי מוזר. האמת, ששמעתי את הטון של ראש הישיבה, כבר כשבאנו, הייתה לי הרגשה לא טובה מזה, אבל חשבתי שההתרגשות שלי עושה לי קצת דמיונות.

"ככה עברו עשר דקות בערך, ואז ראש הישיבה קורא לי להיכנס פנימה.

"אני נכנס לסלון, וראש הישיבה מסתכל עלי בעיניים חמורות כאלה, ומסמן לי לשבת על הכיסא מול הבן. הקול שלו היה קר ומרוחק כזה. 'תשב יצחק', אמר לי בקול מתכתי. התיישבתי בצד השני מול הבן שלי. אני מסתכל על הבן שלי, והלב שלי מרגיש שמשהו לא טוב קורה כאן.  

 "'תראה יצחק', הוא אומר לי, 'ריצ'י הוא ילד נחמד, אנחנו מכירים אותו, חייכן ויודע לרוץ יפה, אבל מה לעשות, אני בחנתי אותו עכשיו הרבה זמן, ניסיתי מכל מיני כיוונים לראות אולי בכל זאת, אבל יש לי כבר הרבה ניסיון בדברים האלו, וכמו שזה נראה, הוא לא שייך בלימוד. אני לא רואה מה אפשר לעשות איתו כאן בישיבה. מה הוא יעשה כאן? סתם ילך הלוך חזור?'. וככה הוא חוזר על זה שוב ושוב. הכול ליד הילד.

"'אני אומר לך את האמת ר' יצחק, הוא לא שייך. הוא מופקע לגמרי. אפילו מהרש"א פשוט הוא לא יודע. מילא לא היה יודע, אבל הוא אפילו לא יודע שלמדו את זה בשיעור. אתה יודע כמה אהבה יש לי אליך וכמה הכרת הטוב על הלימונים, אבל אני אומר לך בגילוי לב' - וכאן הוא אמר כמה משפטים ביידיש, שגם בלי להבין את המילים, הבנתי מצוין שהוא חוזר על זה שהילד לא שייך ללימוד תורה. 'אני מלכתחילה חשבתי שזה לא מקום שמתאים לו, אבל עכשיו ראית בעצמך. לא יודע כמה שמעת מהמטבח, אבל הילד לא ידע לענות על אף שאלה. אני לא יודע מה חשבתם מלכתחילה, אולי חשבת שהעניין של הלימונים שאתה מביא יעשה כאן איזו השפעה על השיקול דעת. אין לי טענות, אדרבה, זו זכות להביא כאן לימונים לישיבה, אבל מלימונים לא נהיים תלמידי חכמים. איזהו חכם המכיר את מקומו. תיקח אותו ללימונים, לאתרוגים, זה יכול להיות לו טוב, מה רע, יגדל יהודי ירא שמים... אני יודע שכל יהודי רוצה שהבן שלו, דווקא, יהיה גדול הדור הבא והמצוין של הישיבה, אבל לצערי זה לא המקרה'.

"לא הבנתי איך זה קורה לי הדבר הזה. איך מבחן קטן שבעיניים שלי היה טכני, הפך למכשול כל כך גדול. איפה טעיתי?!. איך יכול להיות שבתלמוד תורה הוא הילד הכי טוב וכאן הוא לא ידע לענות אפילו על שאלה אחת. אני מכיר את הבן שלי, אני יודע שהוא אוהב ללמוד. למה שאני אקח אותו ללימונים? למה שלא יגדל להיות תלמיד חכם? כל זה חשבתי בלב, אבל לא אמרתי כלום. כי איך אני ידבר לפני תלמיד חכם. מי אני שישבור לו את המילה? אז רק שתקתי, וחשבתי שנלך אולי לרבי שלו בתלמוד תורה, ונראה מה לעשות.

"אבל כבוד הרב", המשיך רבי יצחק לספר בכאב, "הבן שלי, שישב מולי, פתאום התחיל לבכות. ככה בוכה בדמעות שליש. הוריד את הראש על השולחן וממש התייפח מול ראש הישיבה. הוא כנראה הרגיש שאני מתבייש בגללו, שככה הבן שלי שווה, אולי גם הרגיש שאני מאוכזב ממנו או שהוא עושה לי עוגמת נפש, ואנחנו בכזאת אהבה שזה ממש גרם לו לבכות. ואני, הסתכלתי עליו מעבר לשולחן והלב שלי גם בכה איתו ביחד.

"כבוד הרב", רטט קולו של יצחק, "מדובר כאן בראש ישיבה, בתלמיד חכם, מי אני שידבר משהו. אבל כבוד הרב, אתה גם תלמיד חכם, כבוד הרב יגיד לי מה דעתו על מה שקרה שם אחר כך. לא שאלתי אף אחד על זה עד היום. אדרבה שהרב יגיד לי כף זכות. כבוד הרב", זעק יצחק מנהמת ליבו, "אתה יודע מה אמר לי אחרי שתי דקות כשהבן שלי קצת נרגע?.

"הוא אמר לי: 'תראה יצחק, אני רואה שאתם נסערים. אני רוצה לומר לך: אם היית אומר לי שאתה רוצה להיות תמכין דאורייתא. להיות חלק מאלו שזוכים להחזיק את הישיבה, זה היה סיפור אחר. יש לנו מחויבות למי שתורם לישיבה, אבל עכשיו, אני לא רואה שום סיכוי'.

"הרב יודע, בתורה אני לא חזק, אבל ברוך השם אני לא טיפש. גם ריצ'י לא. שה' יסלח לי מה חשבתי בראש כשהבנתי מה הוא מתכוון. לא הסכמתי להאמין שזה כמו שאני מבין, אז שאלתי אותו: 'מה הרב מתכוון? מה זה תמכין דאורייתא'.

"ראש הישיבה המשיך: 'רבי יצחק, הוא שאל, כמה אתה חושב שאתה יכול לעזור לישיבה בשביל שנוכל לעשות משהו'.

"האמת, כבוד הרב, הרגשתי שעולמי חרב עלי. נכון, זה תלמיד חכם ואסור לי לחשוב עליו שום דבר רע, אבל לא האמנתי למשמע אוזניי.

"רציתי להיות בטוח שאני מבין נכון. חשבתי אולי יש לי כאן טעות. אולי אני לא מבין כמו שצריך. שאלתי אותו: 'הרב, כמה מדובר?' .

"הוא אמר לי: 'תראה, יש הרבה הוצאות, ועכשיו אנחנו משפצים ואם תוכלו להשתתף במאה חמישים אלף דולר אולי יש מה לדבר'.

"הרגשתי שהמוח שלי ממש מפסיק לעבוד. ידעתי שאין לי אפילו חצי מהסכום לתת לו, אבל הסתכלתי על הבן שלי שישב ליד השולחן וכולו עם דמעות, איך הוא מסתכל עלי ומבין הכל, ואיך אני אוהב אותו ורוצה רק שיהיה תלמיד חכם, ומיד אמרתי לראש ישיבה: 'אני בעזרת השם יעזור לישיבה. כמה שצריך. אני אשתדל כמה שאני יכול'.

"'זה לא עניין של השתדלות, ר' יצחק, אנחנו עכשיו ברישום, זה נגמר עוד כמה ימים, ואחר כך נסגר השיעור ואי אפשר לשנות. אם זה יסתדר עד סוף הרישום אז הכול בסדר, אם לא אז לא. שיהיה בהצלחה וכל טוב. תחשוב על הדברים ר' יצחק'. הוא קם ולחץ לי את היד, 'שיהיה הרבה נחת, ואם החלטת שכן אז כמובן מראש ובמזומן, אתם יודעים הישמעאלים שעובדים כאן לא אוהבים חשבוניות, כל טוב ר' יצחק ויישר כוח גדול על הלימונים'".

הסכומים מטפסים

"יצאתי מהבית של ראש הישיבה מבולבל ונסער", ממשיך יצחק בסיפורו. "בעיקר התביישתי. כבוד הרב הרגשתי מושפל כמו שלא הרגשתי בחיים. הכול התהפך לי פתאום. פתאום מתברר לי שהבן שלי לא שייך ללימוד, ובעצם לא מתאים לישיבה. זה הדבר הראשון שבלבל אותי, כי תמיד חשבתי הפוך. ודבר שני, כל מה שחשבתי כל החיים שאני קרוב עם ראש הישיבה, פתאום מתברר לי שזה סתם דמיונות שלי. תמיד חשבתי וסיפרתי לכולם כמה אנחנו קשורים. מה אני יגיד לרבי שלו? למשפחה? מה הבן שלי יגיד בתלמוד תורה לחברים שלו? איזו בושה תהיה כאן. השם ירחם.

"עוד דבר לא הבנתי: אם אחד שעוזר לישיבה אז מסתכלים עליו אחרת, כמו שאמר ראש הישיבה, למה כל מה שעזרתי לישיבה עד היום לא נחשב כלום?

"אבל הכי הטרידה אותי השאלה, איך אני משיג כל כך הרבה כסף, במזומן בתוך כמה ימים? לכזה דבר לא התכוננתי, הראש שלי התחיל לעבוד איך להשיג את הכסף.

"אנחנו יורדים במדרגות למטה, אני והבן, ושותקים. לא ידעתי מה להגיד לו.  אבל הבן שלי כבר הבין הכל. עוד לפני שאני הבנתי הוא כבר הבין.

"'אבא, הוא שאל אותי שאלות שלא למדנו. המבחן היה עד דף ד' והוא שאל אותי שאלות מדף ו' ודף ז'. בהתחלה חשבתי אולי לא אמרו לו על אילו דפים המבחן, אז אמרתי לו שלמדנו רק עד דף ד'. אבל הוא המשיך לשאול שאלות משם. אולי לא שמע אותי'.

"ואז גם אני הבנתי. ממש נבהלתי מהמחשבות האלו, אז אמרתי לריצ'י, 'זהו, כנראה זו הסיבה. הוא לא שמע אותך טוב'. אבל שנינו ידענו מה כל אחד חושב בלב באמת. אמרתי לריצ'י שלא ידבר עם אף אחד על מה שהיה. ואני אדאג לסדר את העניינים והכל יהיה בסדר. ריצ'י היה מודאג ממני. הוא באמת אכפת לו ממני, אבל לא רצה להכאיב לי עם שאלות, שבדיוק גם אני חשבתי עליהן, כמו השאלה איך משיגים מהר כסף וסוגרים את העניין.

"הייתי בלחץ. זאת האמת. וכשאתה בלחץ, אם אתה לא יודע להירגע או להרגיע את עצמך, אתה תמיד עושה טעויות. ואני מודה, עשיתי טעות. לא טעות אחת. כמה טעויות.

"אני", אומר רבי יצחק לאבא, "בחיים לא ביקשתי ממישהו הלוואה. שלא נצטרך למתנת בשר ודם ולא להלוואתם. תמיד חייתי במה שיש לי. היה לי בצד חיסכון של כסף, כמה עשרות אלפים, שאני שומר כל שנה קצת שיהיה לשנת שמיטה, אבל זה לא הגיע אפילו לרבע מהסכום שהייתי צריך. התביישתי לגשת למישהו שאני מכיר ולבקש עזרה. הלוואה. עצה.

"לא רציתי שידעו שהבן שלי מתקבל בגלל כסף. רציתי שיחשבו שהבן שלי התקבל כמו שאני חשבתי בהתחלה. וככה נשארתי עם הבעיה הנוראית הזו לבד. אפילו לציונה לא סיפרתי מרוב בושה.

זאת הייתה הטעות השנייה.

"ואז, הגיעה הטעות השלישית. הטעות הכי חמורה שעשיתי אי פעם.

"הרב בטח יודע, יש כאן בדרום כמה ארגונים, לפעמים שומעים עליהם בחדשות, אם רצחו מישהו או פוצצו איזו פצצה, ושם יש אנשים שמתעסקים עם הלוואות. זה הלוואות אפורות הם קוראים לזה. למה? אתה לוקח הלוואה מהם, וכל הזקן השחור שלך נהיה פתאום אפור. כל החיים שלך נהיים אפורים.

"הם יודעים שאם אתה פונה אליהם, אתה בצרות, והם מנצלים את זה לסדר לך כסף בצורה שכל החיים תשלם להם את ההלוואה אפילו עשר פעמים, ואף פעם לא תגמור. הם נראים לך בהתחלה אנשים רגילים, אבל הם נהיים אנשים מסוכנים מאוד אם אתה לא משלם את מה שאתה מתחייב להם.

"ארגנתי את כל מה שהיה לי בחיסכון ומכרתי מהר איזה כלי כסף שהיה לי, ומהכל יחד הגעתי כמעט לחמישים אלף. הזמן לחץ מאוד, והרגשתי שאין לי ברירה. הלכתי לאחד שגר כאן לא רחוק, שידעתי שהוא היה קשור אליהם פעם, וביקשתי ממנו שיסדר לי דחוף הלוואה.

"אחרי כמה דקות מצלצל אלי מישהו, שואל אותי כמה אני צריך, ומה אני עושה עם הכסף, ומה אני עובד, ואז הוא אומר לי, בהלוואה כזו עם הסיכונים אנחנו לוקחים חמישה אחוז. חשבתי שהוא מדבר לשנה, וזה היה נשמע לי סביר, אלא שאז הוא אמר: לחודש כמובן.

"חשבתי שאני מאבד את העשתונות. אני צריך מאה אלף דולר. אני אשלם כל חודש רק ריבית חמשת אלפים דולר. זה קצת יותר מכל מה שאני מרוויח בחודש. הבנתי שאני עושה כאן טעות קשה, אבל כבר הייתי בתוך הסיפור. אפשר להחזיר את הקרן מתי שרוצים. כל עוד לא מחזירים את הקרן, יש ריבית. אם יש פיגור בתשלומים, שלב ראשון זה עובר להיות חלק מהקרן ואז הקרן גדלה כל חודש בחמישה אחוז. שלב שני יש אזהרה של רכוש. שלב שלישי יש אזהרה שכבר פוגעת במשפחה. זה הכל', הוא אמר. ובכך סיים לפרט את תנאי ההלוואה.

"לא יודע מה חשבתי, בתוך כל הטירוף הזה, אמרתי לעצמי אולי השם יעזור לי לצאת מזה איכשהו, אז אמרתי לו: בעיקרון זה חיובי, אני חושב, אבל איך הולך הפרוצדורה? איפה חותמים? ומה צריך לעשות?. - 'אין שום פרוצדורה, ולא חותמים כלום. ברגע שאתה מאשר, אתה מקבל כסף באותו יום, ומאותו יום מתחיל החישוב. בכל חודש, באותו תאריך, יגיע השליח ואתה תיתן לו את הכסף ביד וזה הכל'...

"'אני מאשר', אמרתי, למרות שהבנתי שבזה הרגע הכנסתי את חיי למערבולת שאין לי מושג איך לצאת ממנה.

"הכסף היה אצלי בבית עם שליח בתוך חצי שעה מאז שאישרתי בטלפון את ההלוואה. במזומן. ואני ניגשתי מיד עם כל הצרור הארור הזה לראש הישיבה, הנחתי לו את הכסף על השולחן, ואמרתי לו: 'זו העזרה לישיבה שאני נותן. שהשם יעזור לי להישאר בחיים בזכות העזרה הזו'...

"ראש הישיבה התעלם ממה שאמרתי, רק שאל: 'כמה יש כאן?' אמרתי לו: 'כמו שהרב ביקש, מאה חמישים אלף מזומן'. 'טוב, נו נו, שהבן יבוא מחר לראיון עם המשגיח ועם טפסים של הוראת קבע'.

"יצאתי מביתו של ראש הישיבה, בהרגשת הקלה מסוימת שברוך השם דאגתי לריצ'י שלי שיוכל ללמוד בישיבה טובה בשבילו ויוכל להצליח בתורה, אבל הייתי כל כך מאוכזב ומבולבל ומבויש מכל מה שעברתי, שלא ידעתי איך להתמודד עם ההרגשה הגרועה הזו. לא יכולתי לדבר עם אף אחד כמובן.

"היחיד שידע הכל, היה ריצ'י. הוא עבר איתי ביחד את ההלם וההשפלה אצל ראש הישיבה, הוא היחיד שידע מה עשה לי כאן ראש הישיבה, והוא היחיד שידע ששילמתי כסף שאין לי ואני בצרות צרורות. בגללו. כך הוא הרגיש, וגם הוא נשבר מזה מאוד. זה כאב לו מאוד, וידעתי שיש לו כעס על מה שקרה. גם הוא לא דיבר עם אף אחד, אבל שנינו לפעמים היינו יושבים קצת בשקט, ונרגעים יחד גם בלי לדבר.

"ככה יצא שכל ההכנות לישיבה היו בהרגשה רעה: הוא כעס על הישיבה על מה שעשו לי, והגיע כבר בתחילת השנה בלי חשק ובלי מצב רוח. הרבה דיברנו בבין הזמנים לפני שהתחיל, שישכח ממה שהיה, וצריך לפעמים להוריד את הראש ולהמשיך, והתורה נקנית במסירות נפש, וייסורים מכפרים, ואדרבה, דווקא מי שעתיד להיות גדול בתורה יש לו יותר קשיים, הכל היה טוב רק לזמן שדיברנו. אני ראיתי שאצלו זה לא נסלח.

"היה לו מאוד קשה להתחיל, ולא פלא, שאחרי חודש אלול, צלצלו אלי מהישיבה, מה לעשות שהוא לא לומד טוב ונרדם בשיעורים ולא מדבר עם הרבנים של הישיבה ועוד כל מיני בעיות כאלה. ומה אני יגיד? מי אני? מה אני מבין?. אמרתי להם שיעשו מה שהם מבינים. הם המחנכים.

"הם ניסו בטובות, הבטיחו לו דברים, ניסו כל מיני דברים, אבל הלב שלו היה סגור לגמרי. אז עכשיו הם כבר לא מנסים, הם רק מענישים אותו כל הזמן. לך הביתה, ליום לשבוע לחודש, הוא בא, יושב איתי, עוזר לי קצת, ואני רואה שהוא מודאג מהמצב של הבית בכלל ושלי בפרט.

"כבוד הרב, אנחנו צריכים נס.

"יש לי חוב שאני לא יכול לשלם. אני תיכף מתמוטט לגמרי. מכרתי כבר כל מה שאפשר, ואנחנו כבר בעניות שאין לי כסף לתת לילדים כלום. ואילו כל זה היה בשביל שהבן ילמד טוב, מילא, אבל זה הכל היה סתם לחינם, כי הילד לא מסתדר שם, ולא לומד שם. רק בבית הוא לומד קצת וזהו.

"עכשיו התחילה שמיטה, כבוד הרב, אני לא מוכר ולא מרוויח כלום, ייגמר החודש ואין לי לשלם כלום. גם אין לי ממה לחיות כי גם את החסכונות של השמיטה שהיו לי מכל השנים, נתתי לישיבה. אז אני נכנס לשלב ראשון שלהם. החוב גדל כל חודש בחמישה אחוז. והריבית מתנפחת יחד איתו".

כשהוא סיים את דבריו, יכולתי למשש את הזעזוע בפניו של אבא.

כהרף עין הבנו את פשר מצבו של יצחק האומלל, את השינוי שחל בו ואת האווירה הקודרת שריחפה בחלל הבית. הוא היה מיואש ואבוד לגמרי.

"כבוד הרב, תוך חודשיים שלושה זה שלב ב'. מי יודע איזה נזקים יעשו לי. אבל נזקים של ממון עוד אפשר לסבול. זה לא כמו שלב ג'. בשלב הבא הם מתחילים, רחמנא ליצלן, לעשות ממש נזקים לילדים מהמשפחה. אם יש בן, לוקחים אותו כמה שעות ומחזירים אותו פצוע ולפעמים הופכים את הילד לנכה או צמח, השם ירחם ויציל.

"כבוד הרב", הוא התפרץ, "איך הגעתי לזה?!, אני אבוד. אם ייגעו בריצ'י שלי אני מעדיף למות קודם ולא לראות את זה. כבוד הרב, אני לא אעמוד בכאלה ניסיונות, זה לא בשביל הלב שלי, אני מרגיש שאני טובע. אין לי אוכל לילדים, אין לי בגדים, אין לי כסף לחשמל אין לי כלום, אני כבר לא יכול לראות את המשפחה שלי ככה, בשפלות כזו, וזה נהיה גרוע כל יום יותר ויותר... רחמנות עליהם, מה הם אשמים? והכי רחמנות זה על ריצ'י שלי, אני בוכה בשבילו כל היום וכל הלילה, כבר אין לי דמעות לבכות עליו"...

יצחק פרץ בבכי תמרורים, קורע לב. היהודי המתוק והשמח שהכרנו, התפרק מול עינינו לרסיסים, ובכייתו סחפה גם את אבא ואת רבי יעקב, שישבו איתו ליד השולחן, וליבם שתת דם. גם אנו חשנו מחנק בגרון, ודמעות עלו בעינינו, בעל כורחנו...

אבא הלך הצידה. עשה כמה טלפונים לעסקנים של ארגון 'קרן השביעית' שהבטיחו שיחזרו עם תשובות תוך כמה שעות. לאחר מכן, הרעיף עליו דברי ניחומים ונראה היה שמצבו הולך ומשתפר. ניכר היה עליו שהוא רק רצה לפרוק את העול הזה מהלב. לאחר מכן יצאנו לעצי האתרוגים, בחרנו כמה, קטפנו, החלפנו טלפונים ונסענו הביתה.

כל הדרך התווכחנו. האוטו סער. איך קורה דבר כזה?! מי אשם?! ומי נחשב כאן שופך הדמים?! עד שהגענו לירושלים. כל אחד פנה לדרכו, ובטרדות הימים הנוראים, המעשה נשכח מליבנו. גם ר' יענק'ב חדל לעסוק באתרוגים, וכל העניין נשכח כלא היה.

חלפו חמש שנים, וביום שישי חורפי במיוחד, הגיעה לתיבת הדואר בבית הזמנה.

הנושים באים

למעשה, לקרוא ליצירת האמנות שנחתה בתיבת הדואר, הזמנה, זה קצת מעליב. זו הייתה מעטפת ענק בצבע טורקיז מעוטרת בזהב, שבתוכו הונחה ההזמנה, שנראתה כמו ספר בכריכה קשה ועל גביו הוטבעו המילים: מסיבת סיום הש"ס של צבי רצון, ט"ו בשבט. המיקום היה אולי גן האירועים הכי מפואר בארץ.

בתוך ההזמנה היה הלו"ז המלא של האירוע: פייטנים מכל הסוגים, להקות, סוגי תפריטים, מזכרות ומה לא. בתוך ההזמנה היו גם שוברים לדלק ומספר מיוחד אליו ניתן היה להתקשר ולקבל הסעה ספיישל מכל מקום בארץ.

כולנו היינו בהלם. טעם הדמעות של ערב סוכות לפני חמש שנים עוד היה בפי כולנו. איך יצחק מארגן כזה אירוע?!. ובכלל, איך ריצ'י, שלא למד בישיבה - מסיים פתאום את הש"ס?!. אבא התקשר ליצחק לאחל מזל טוב, וכשהוא ניסה לברר מה קרה בחמש שנים האחרונות, ביקש ממנו יצחק לבוא ולדבר באופן אישי.

אחרי משא ומתן קצר סוכם שנבוא כולנו - יחד עם ר' יענק'ב - אליו הביתה מיד לאחר צאת השבת.

וכך, במוצאי שבת בשעה שש וחצי, המתין לנו בסבלנות מתחת לבית ג'יפ שחור שיש לו חלונות כהים, נהוג בידי נהג זריז ושתקן. הבנו שמשהו קרה עם יצחק. וסקרנותנו רק הלכה וגברה לנוכח הגינונים החדשים שנקשרו אליו.

ירדנו בפתח ביתו והוא קיבל אותנו בקנקן תה ריחני, וכמובן פלחי לימון טריים מסביבו. זיהינו בבירור שהבית עבר שיפוץ יסודי מן המסד ועד הטפחות. זאת ועוד, יכולנו לחוש, כי שוב חזרה אליו השמחה הטבעית שהייתה בו פעם. עיניו שוב חייכו והחום הקסום שב לזרוח ולהאיר.

השולחן היה ערוך לסעודת מלווה מלכה. איזה פאר, איזה הדר. ומי מופיע מיד בסלון? כמובן ריצ'י, שפעם אחרונה שראינו אותו היה ילד ועכשיו גדל והיה לאיש מזוקן ורציני.

אחרי סעודת מלווה מלכה החל יצחק לספר את הסיפור:

"כבוד הרב, כמה שעות אחרי שעזבתם, הגיע לכאן העסקן של קרן השביעית. הוא סידר לי משכורת שהספיקה לכלכלת הבית, אבל החובות הלכו ותפחו. אחרי שלא שילמתי כמה חודשים, הגיע השלב שהם עברו מאיומים למעשים. לילה אפל אחד אני קם ומגלה שחצי מהפרדס עלה בלהבות יחד עם הטרקטורים וציוד יקר ערך. הבנתי את הרמזים, אבל פשוט לא היה לי מה לעשות.

"מה שהדאיג אותי במיוחד זו העובדה שאחרי שלב ב' מגיע שלב ג'. חששתי לשלומו של ריצ'י. לא נרדמתי מרוב דאגה במשך שבועות ארוכים. התפללתי כל יום בבכיות עצומות וציפיתי לישועה.

"ואז, לילה אחד הם הגיעו. קצת לפני חצות הלילה, כשכולם כבר ישנים, הם פרצו הביתה, עשרה בריונים, והתפזרו בבית. הם נכנסו לחדר שלי, והוציאו אותי לסלון, הקימו את ריצ'י והוציאו אותו גם לסלון. ראש החוליה נתן לי טלפון ביד, ואמר לי: 'לפי החוק, יש לך עשר דקות לארגן את הכסף, לצלצל לכל מי שאתה רוצה. אחרי עשר דקות, אנחנו לוקחים את הבחור איתנו לפרדס, ואתה מתחיל לקבל עליו קצבה מביטוח לאומי'...

"רעדתי בכל גופי. לא יכולתי לתפקד בכלל. אין לי למי להתקשר. ידעתי שזה יקרה. המוות עלה בחלוני. ריצ'י משום מה היה יותר רגוע. הוא התקרב אלי ואמר לי: 'אבא, יש לי רעיון, תבטיח לי שאתה עושה אותו בתור השתדלות להציל אותי'. הבטחתי. 'אני רוצה שתקרא לכאן את ראש הארגון ותציע לו עסקה. במקום החוב, הוא יוכל לקבל את כל התורה שאני אלמד מעתה ועד סוף החיים שלי. זה שווה הון... תנסה'. חשבתי שדעתו השתבשה עליו, אז פשוט המשכתי לשבת ולשתוק,

עד שעברו עשר הדקות.

"הם הקימו את ריצ'י והחלו ללכת החוצה. רק באותו הרגע התעשתי, וצעקתי להם: 'רגע. תעצרו'. הם עצרו, ואני אזרתי את כל הכוחות שהיו בי ואמרתי בביטחון: 'יש לי הצעה שאי אפשר לסרב לה. היא מכסה את החוב כמה פעמים, אבל אני מוכן להציע אותה רק לבוס שלכם בעצמו, לא לאף אחד אחר'. לרגע הם נבוכו. אין בתקנון התייחסות למקרה כזה. אמרתי להם 'תצלצלו, מה יש לכם להפסיד. אם הבוס ישמע שבגללכם הוא הפסיד כזאת הצעה אתם תשלמו ביוקר'.

"כמה טלפונים נעשו בחוץ, והם נעשו כולם מתוחים ודרוכים. הבוס בעצמו עומד להגיע. הם אפילו לא דיברו ביניהם מרוב מתח. הבוס מגיע. 'הבוס' היה ידוע בכל הארץ כאדם קשוח שלא מהסס להשתמש בשיטות הכי אפלות כדי לגבות את חובותיו. ההימור הפך עכשיו הרבה יותר גבוה. ממצב של סיכון בפציעות בדרגות שונות, כעת, אם המצב ישתבש, זה נגמר בבית הקברות ללא ספק.

"השעה הייתה כבר אחר חצות הלילה. מכוניות נשמעו בחוץ, והוא הופיע. הבוס, אימת המדינה עמד בפתח ביתי, לבקשתי, כדי לקבל הצעה של עסקה שלא קיבל כמוה. ראיתי בזה צעד של התאבדות ודאית, אבל למען האמת כבר לא היה איכפת לי.

"ראש החוליה תיאר לבוס בשני משפטים קצרים את המצב. לקח מאה. שילם שנה. חודשיים צבר, חודש אזהרת רכוש, ועכשיו הוא בג'. הבן בן חמש-עשרה מחכה לטיפול אזהרה כאן בחוץ. רוצה להציע עסקה. מתעקש לדבר רק איתך.

"ידעתי שזמני קצוב. סיפרתי מהר את הסיפור. איך נאלצתי להשיג כסף בשביל שבני יוכל ללמוד אצל ראש הישיבה שרימה אותי כאילו הבן לא מתאים, ורק אם אשלם הוא יתאים. הוספתי כי כעת נשארתי עם בן שלא לומד ועם חוב שאני לא יכול לשלם, אני רעב ללחם והבית שלי ריק אפילו מאוכל בסיסי. ואני מבין, שהבן שלי הולך להיות בעל מום בגללי כל החיים.

"'עכשיו אני רוצה להציע עסקה', אמרתי לו. 'אני מבין שזה בלתי אפשרי לוותר על החוב או על הריבית. גם בגלל שזה העסק שלך וגם בגלל שאני אף פעם לא נשארתי חייב לאף אדם. אני רוצה למכור לך משהו שלא תוכל לקנות בשום מקום בעולם בשום מחיר בעולם, רק אצלי ורק הערב הזה'.

'הבוס' הסתקרן.

"'אתה יודע איך התדרדרתי למצב הזה?', שאלתי אותו. 'כי הסכמתי לשעבד את הכל בשביל החלום הגדול: בן תלמיד חכם. אין דבר חשוב מזה. לצערי נכשלתי. אין לי כסף ואין לי בן תלמיד חכם. בגמרא כתוב שאפשר לעשות עסקה מעניינת: אחד לומד והשני מפרנס. מה יצא לך אם תעשה את הבן שלי נכה לכל החיים? במקום זה אני מוכן לסגור איתך עכשיו: כל מה שהילד לומד - שלך. כאילו הבן שלך לומד.

"'אתה תזכה בחלום הכי גדול של יהודי: שיהיה לך בן תלמיד חכם. אתה יודע איזה כבוד זה. הוא יגדל, ייתן שיעורים, יסתובב בקהילות בכל הארץ, יהיה כמו הרב עובדיה. כולם ישאלו: של מי הילד הזה, וכולם יענו שזה בן שלך. הוא יהיה הקמע שלך להצליח בכל. הוא ילמד לזכותך, יגיד עליך קדיש, הכל. הוא חכם מאוד הילד הזה ואוהב ללמוד. אם רק תחליט שהוא שלך, הוא יהיה הפרח של כל הישיבות בארץ'.

"זהו. עברו חמש דקות. נשתתקתי.

ההורים מתחלפים

כמה שניות של שקט שנדמו כמו נצח עברו, ואז 'הבוס' התעורר: 'איפה גר הראש ישיבה הזה?', נתתי לו כתובת.

"הוא קרא לאחד הגברתנים וביקש ממנו ללכת לבדוק אם הסיפור נכון. הגברתן היסס. 'אנחנו לא נוגעים ברבנים', הוא אמר בשקט. - 'אם הוא רב, הוא לא היה מתנהג ככה, ואז נקבור את התימני עם הבית, ואם הוא התנהג ככה הוא לא רב', פסק הבוס את פסוקו.

"עברו דקות ארוכות. הסיפור התברר כמדויק. הארונות של הבית נסרקו ביסודיות. כולם הבינו שאין לי פרוטה לפורטה. הביקור בביתו של ראש הישיבה אישש גם את החלקים האחרים בסיפור. 

הבוס יצא מהבית, התעכב בפרדס עשר דקות, וחזר עם ריצ'י.

"'אני לוקח את העסקה', אמר הבוס, 'אבל עם כמה שינויים. הילד הזה מעכשיו הוא שלי. הוא מקבל את השם שלי, את הכסף שלי - הכול. אתה שומע, ריצ'י, במקום להיות נכה, אתה הולך להיות רב גדול בתורה. אוי ואבוי לך אם תפשל. הכבוד שלך זה הכבוד שלי. אתה תלמד תורה איפה שאתה רוצה - ונראה מי יעז להגיד לך משהו'.

"הבוס היה יהודי מעשי מאוד. עסקה זו עסקה. 'איפה אתה רוצה ללמוד?', הוא שאל את ריצ'י והוא אמר לו שהוא מעדיף לחזור לישיבה המוכרת. שם יש לו את החברים והספרים. ריצ'י הוסיף שהוא לא מאמין שיקבלו אותו לישיבה אחרי הכל, אבל האבא החדש שלו חייך וצעק: 'ילד, אתה שכחת מה המשפחה החדשה שלך? אתה לא יודע אם יסכימו? אתה צוחק? אתה יודע מה, לא נחכה למחר. בוא עכשיו'.

"וכך, באחת וחצי בלילה נסענו בשיירה אל הישיבה, ועד שהגענו לבית ראש הישיבה, מישהו כבר דאג שהוא יהיה ער, לבוש, ועומד בפתח הבית לקבל את פני האורחים. הבוס נכנס ראשון ואחריו אנחנו וחבורת שומרי הראש, הכל היה מהיר ויעיל להפליא.

"'תראה, כבוד הרב, הילד הזה, לפי התורה נהיה הלילה בן שלי. תשנה ברשימות את השם משפחה שלו. הוא מספר שתים אצלי עכשיו, והוא מהיום רק לומד תורה. אני רוצה שתדאג לו יותר מכל בחור אחר כאן בישיבה. אני רוצה בשבילו את האוכל הכי טוב, החדר הכי טוב, הרבנים הכי טובים, הכל.

"'אני נותן לך תקופת ניסיון שלושה חודשים לראות שזה עובד. עכשיו בקשר למה שהיה עם יצחק האבא הקודם. אנחנו נפתור את העניין כאן ועכשיו. אני אשאל שאלה אחת פשוטה, ואתה רק תענה לי 'כן או לא'. אין הזדמנות שנייה. לכן תענה לי רק את האמת, ורק ככה יהיה טוב. אני שואל אותך: הילד הזה, שבחנת אותו, האם הוא ידע את החומר ואתה הכשלת אותו בכוונה כדי לבקש עליו כסף מיצחק?'.

"ראש הישיבה היה חיוור כסיד, והתפתל על כסאו בחוסר נוחות. 'תראה, זה לא בדיוק ככה'... אבל הבוס השתיק אותו בנהימה: 'רק כן או לא. ורק את האמת'. הוא השפיל את עיניו, מולל את אצבעותיו זו בזו, הרים את גבות עיניו בייאוש והפטיר באנחה: 'כן'.

"הבוס נתקף זעם ושאג: 'איך עשית דבר כזה? אתה קורא לעצמך רב?'.

"חלפו כמה דקות עד שה'בוס' הצליח להירגע. ואחרי זה בשקט הוא סינן: 'אני לא רוצה להגיד כאן ליד הילד מה הייתי עושה לך, אבל עכשיו אתה רב שלו, אז נסתפק בפיצוי ונשכח ממה שהיה. אתה תשלם בתוך ארבעים ושמונה שעות מאה חמישים אלף דולר במזומן ליצחק הזה. ותעשה לו הוראת קבע לחשבון כל חודש, לפי מה שהוא שילם כאן שכר לימוד. זה תעשה כבר מחר בבוקר. אם אני לא מקבל טלפון מיצחק בתוך ארבעים ושמונה שעות שהעניין סודר, נצטרך לעשות חשבון חדש, על הכל'.

"הבוס קם באחת מן השולחן, וכולנו מיהרנו לקום בעקבותיו ויצאנו.

"ומאותו יום התחילו חיים חדשים. מבירא עמיקתא פתאום עליתי לאיגרא רמה. אני חייב לציין שהבוס לקח את העניין ברצינות ראויה לשמה, ומבחינתו מרגע שריצ'י הפך לבנו, היחס אליו נהיה כמו לנסיך תפנוקים שכל העולם עומד הכן לרשותו. הוא עטף את ריצ'י בכל מה שרק ביקש או חשב לבקש, בגדים וספרים וחברותות אברכים מהכולל החשוב שהיה ליד הישיבה, רק שריצ'י ישב וילמד תורה.

"פעמיים בשבוע הוא היה מגיע לבקר את ריצ'י, ובודק ועוקב כמה הוא התקדם. בסופו של דבר, גם הישיבה יצאה נשכרת, כי 'הבוס', שרצה לריצ'י אוכל טוב, הזמין שף מיוחד שיבשל בישיבה, וכשריצ'י היה צריך מזגן בחדר לישון קצת צהריים, הוא קנה מזגן מרכזי לכל חדרי הפנימייה בלי להניד עפעף".

ריצ'י הדביק את הפער, והשלים בשלושה חודשים חומר של שנה וחצי. הוא פרח ושגשג בצורה שלא תיאמן, והוא התגלה כבעל כישרון, בעל תפיסה מהירה וצלולה במיוחד. הוא השקיע את כל כוחו בהתמדה עצומה בלימוד. עד מהרה החל לסיים מסכתות קטנות שהיה לומד בין הסדרים, וכל סיום נערך בפאר והדר, בסעודה בשרית מלאה, והאבא החדש והמאושר יושב לידו וליד ראש הישיבה, וקוצר נחת... עד כדי כך הוא היה מרוצה, ש'התיר' גם 'לאבא הקודם' כלשונו, להשתתף ולשמוח בסיומים ולהיות שותף גם בנחת של הבן למחצה שלהם.

"ככה זה כבר חמש שנים, עד שעכשיו הגיע ברוך השם לסיים את כל הש"ס. הרב מאמין?", שאל יצחק בהתרגשות, "הילד הזה, הילד שלי, כבר ממש תלמיד חכם... אני תמיד ידעתי שהוא יהיה תלמיד חכם, אבל לא ידעתי איך. הקדוש ברוך הוא מסובב את העניינים, ודווקא הפושע הכי גדול באזור, דווקא בזכותו הילד הזה גדל להיות תלמיד חכם וצדיק ומתמיד.

"ואתה יודע מה, אני רוצה להגיד לך כבוד הרב, גם הבוס, לדעתי, עבר משהו בחמש שנים האלו. הוא כבר לא מה שהיה. הוא לומד פעם בשבוע עם ריצ'י, הוא מתקרב מאוד לדת. הוא מניח תפילין כבר כל יום, ובשבת שריצ'י אצלו הוא שומר הכל, גם את הכשרות הכי מהודרת, הכל...

"בזכות ריצ'י שלי, כל הבית של הבוס השתנה. כאן גם מדברים שגם העסקים שלו מתחילים להשתנות. הוא כבר לא משקיע כמעט בשוק של ההלוואות, הוא מתעסק כבר בעיקר בדברים של בנייה ומסחר, מרוויח יפה מאוד, וכבר אין לו אויבים כמעט בכלל.

"הוא גם עוזר לי בכל דבר שאני צריך, שיפץ לי את הבית, עשה מזגן וקנה מכונת כביסה חדשה לציונה. הוא גם משלם כאן את החשמל והכל. זה בגלל שריצ'י בא לכאן הרבה, והוא חייב שיהיה לו כאן חדר טוב וכל התנאים. הוא יודע שאם אני משלם את החשבון אני לא אדליק כמעט מזגן... טוב, זה בונוס. למשל להביא את הרב מירושלים, ביקשתי ממנו שישלח לי נהג שייקח את הרב, ומיד הגיע.

"נו, יכולתי לספר לך, כבוד הרב, את כל זה בטלפון? איך אפשר? נו, כבר נהיה מאוחר. התעייפתם בטח. אני אקרא לנהג שייקח אתכם לירושלים"...

נפרדנו לשלום מיצחק, 'עד המסיבה הגדולה' כמו שסיכמנו, ובדרך לא גמרנו להתפעל מהדרכים השמימיות שבהן מסובב הבורא את עולמו. בקוצר רוח חיכינו למסיבה הגדולה שחודש ימים כבר עובדים על הפקתה.

הזרעים צומחים

לא אלאה אתכם בתיאור מופע הראווה המרהיב שזכה לתואר 'סיום הש"ס'. בתוכנית מוקפדת ועשירה כשבמרכזה עמד כמובן סיום הש"ס בנוכחות כל רבני וחכמי הדרום, כשלצידם בני הישיבה ורבניה, ראשי ערים ומועצות, עסקנים ופעילים, וכמובן 'בוסים', ראשי משפחות מפורסמות מלווים בשומרי ראשם, שכל אחד מהם בפני עצמו משמש יעד מודיעיני של משטרת ישראל ומן הסתם של עוד כמה מדינות נוספות, והם מסובים יחד לצד קציני משטרה בכירים. ממש חזון אחרית הימים - וגר זאב עם כבש...

בשעה שמונה בערב בדיוק, שבה נקבע זמן מעמד הסיום, עלה ריצ'י אל הבימה המיוחדת שנבנתה במיוחד לאירוע הסיום. חופה לבנה עיטרה את הבמה, והוא פסע במרכז ושני אבותיו מוליכים אותו ביחד לרגע המרומם.

עשרות כינורות ניגנו סביב הבימה ניגון נשמה עדין, והקהל כולו עמד מכושף למעמד המיוחד שקיבל נופך שמימי לצלילי הכינורות שהרטיטו את הלבבות ההומים בלאו הכי. ריצ'י הניח את הגמרא על הסטנדר הרחב, שעמד הכן במרכז הבימה, והתכוון להתחיל לקרוא את שורותיו האחרונות של התלמוד הבבלי, שאותו זכה לקנות בעמל אדיר של חמש שנים רצופות.

לפתע נשברו כללי הטקס.

'הבוס' דחק בעדינות את החתן, ונטל לידיו את המיקרופון. רחש של פליאה עבר בקהל. מעולם לא ראו את ה'בוס' מדבר ברבים. תמיד זה על ידי שליחים, חיילים, דוברים ועורכי דין... הרחש נפסק מיד, וקולו הרועם נשמע מקצה הגן ועד קצהו. 'כולכם מכירים אותי, אני לא מדבר אף פעם בציבור, אבל תמיד יש יוצא מן הכלל. תקשיבו לי טוב מה אני הולך לומר עכשיו. אני', וכאן נקב בשמו, בשם הוריו ובשם משפחתו, 'הפושע, הגנב הבריון האלים, המבוקש והיעד מספר אחת של המשטרה כבר חמש עשרה שנה, אני - שמאז שאני ילד כולם ידעו שאני אהיה עבריין, אני - שכל המורים של בית הספר פחדו ממני ושנאו אותי, אני - שסוחב איתי תיק של פשעים ועבירות, שאין לאף אחד כאן, זכיתי למה שאבא שלי עליו השלום ואף לא אחד מהמשפחה שלו לא זכו.

"'אני עומד כאן היום, עם בחור שלפי התורה הוא הבן שלי ואני כאילו ילדתי אותו, ואני אוהב אותו באהבה יותר מבן, וכל שבוע שאני לומד איתו אני מרגיש מחובר אליו יותר ויותר ושהוא חלק מהנשמה שלי. הבן הזה הוא צדיק ותלמיד חכם שלומד כל היום רק תורה. אני חושב על זה כל פעם, כשאנחנו לומדים יחד, ואני מבין איזה בור עמוק חפרתי לעצמי בחיים, ואני שואל את בורא עולם: למה? איך נתת לי כזו מתנה? אני? למה מגיע לי משהו אחרי כל הרע שעשיתי? כל הכסף שלי לא שווה אפילו צער קטן של יהודי. ואני - בשביל הכבוד שלי, הייתי יכול להרוס חיים שלמים של בן אדם ושל כל המשפחה שלו. כמה רוע עשיתי, כמה לכלוך הבאתי לעולם, לעצמי, לחיילים שלי, לשכירי החרב, לשליחי השטן ולמלאך המוות, כמה חטאים אני סוחב על הגב שלי? והכי נורא, כמה נשמות איבדתי, רחמנא ליצלן... כמה'... וכאן קולו הרועם נסדק, נעצר ונשבר...

הבוס הקשוח בדרום יבב בבכי נורא.

דקות ארוכות עמדנו כמה מאות איש, ורק שמענו את הבכי העמוק שפרץ מעומק הלב של יהודי אשר ביקש כפרה. הוא בכה ברמקול, והתייפח בקול גדול, כאילו מבקש להשמיע אותו לכל אותם אומללים שרמס בחייו. דמעות תשובה רותחות שטפו את עיניו; דמעות של וידוי ושל חרטה אמיתית...

אין לי ספק שכל הנוכחים, כולם עד אחד, עברו בהם באותן דקות כמה הרהורי תשובה. כל אחד לפי ענייניו ומעשיו. איזו עוצמה יש לווידוי ספונטני שכזה, אשר מתרחש לו כך פתאום ללא הכנה.

הוא נרגע מעט. ניגב את פניו במגבונים לחים שהוגשו לו, והמשיך להפתיע.

"אני אספר לכם כאן, מה היה הרגע שהתחיל אצלי השינוי. תקשיבו טוב חברים. לפני חמש שנים בדיוק, בט"ו בשבט, מצלצל אלי ראש חוליה ואומר לי: 'יש לנו חייב בשלב שלוש, שטוען שיש לו עסקה להציע לך. הוא לא מוכן לדבר עם אף אחד חוץ ממך...'. אמרתי לעצמי, אוקיי, לא אכפת לי מה הוא יציע, על החוצפה שלו שאני צריך להגיע אליו לשמוע עסקה, הוא כבר ישלם. כל הדרום ישמע מה קרה למישהו שגרם לי לבטל תוכנית לערב והעז להגיד לי להגיע אליו. מה כבר הוא יכול להציע לי? כסף טוב? ההרתעה שתהיה כאן, שווה יותר מכסף.

"נכנסתי לבית, ואני מרגיש את העצבים עולים אצלי מרגע לרגע. בית של עכברים, איזו עסקה כבר יכולה להיות לו? אני חייב לעשות הלילה סדר. ואז לפני שהוא מדבר, הם אומרים לי שיש בן צעיר, מוכן לטיפול בפרדס. כמעט אמרתי להם באותו רגע להתחיל עם הבן, אבל משום מה חשבתי שאני קודם אקשיב מה יש לאידיוט הזה להגיד. הוא התחנן על הברכיים, שאני ייתן לו חמש דקות. רציתי שכולם יהיו שם, שיהיה לתגובה שלי הד, וכולם ידעו - מהלילה הזה ואילך - לא לקרוא לי, ובטח לא באמצע הלילה, על שטויות.

'"אז הוא התחיל לספר לי, למה הוא לקח כסף, ומה קרה לו אחר כך, ותאמינו לי שמעתי כל יום סיפורים כאלו. התשובה שלי פשוטה. 'אדוני, לקחת ממני כסף, תחזיר'. מה זה מעניין אותי למה לקחת כסף? קיבלת ממני כסף לא למתנה, קיבלת בשביל להחזיר. התחייבת? תחזיר או שאני אצטרך להחזיר בעצמי לעצמי את הכסף שלי. לא עניתי לו בכלל, ורק חשבתי תוך כדי שהוא מדבר, איך אני הולך לגמור איתו כשהוא מסיים.

"ראיתי בשעון שיש לו עוד שלוש דקות. ואז, הוא מרים את הראש ואומר לי: אני רוצה להציע לך עסקה.

"הוא מתחיל לדבר במהירות, ואני פשוט בהלם. הבן אדם עושה ממני צחוק. מה הוא, חולה נפש? או שהוא חושב שאני מטומטם? מה זה למכור לי את התורה של הילד שלו? כמעט שברתי לו את כל השיניים רק מהדיבור הזה. אבל הוא ממשיך ומסביר לי שבתורה יש עניינים של שותפויות ועסקאות, ויש דבר שנקרא כאילו מישהו נהיה כמו בן שלך. הנס שלו היה שנתתי לו מילה שהוא יוכל לדבר חמש דקות. אז הוא דיבר הלאה. ופתאום הוא מדבר איתי על חלום של כל אבא יהודי שיהיה לו בן תלמיד חכם ואני מרגיש שהוא באמת חושב שזה החלום גם שלי. הוא תיאר לי את זה כל כך חי, איך הבן נהיה רב ומנשקים לו את היד וכולם יודעים שזה הבן שלי, ואני רואה עליו שהוא באמת חושב שהוא מציע לי כאן עסקה שאני אמור להתלהב ממנה.

"כשאני משחזר את השניות האלו, אני נזכר איך פתאום עבר עלי משהו. כאילו הנשמה שלי התחילה להתעורר, כי מישהו דיבר מילים בשפה שלה. ראיתי אותו רועד על נפשו, אבל ראיתי גם את התקווה שלו ואת האמונה הפשוטה כל כך שלו, שהוא הציע לי הצעה שלא אוכל לסרב לה.

"הדבר הראשון שעלה לי בראש, זו החשדנות שיש לי תמיד לכל דבר ולכל בן אדם. אולי הוא שחקן צבוע ושקרן שמנסה להזיק לי. ביררתי מיד את כל הפרטים. והוא אמר אמת. הוא לא שיקר בכלום. ואז חשבתי לעצמי מה רע? יש לי הרבה אוספים של דברים נדירים. עטים, שעונים, מכוניות, אז מה רע שיהיה לי גם איזה מישהו כמו בן משפחה שיהיה רב? במקום עוד אוסף, יהיה לי רב מחמד משלי.

"יצאתי להתרשם מהסחורה, ואני רואה את הילד הזה, שאמור היה להיות נכה כבר לפני שעה, בתור אזהרה לאבא שלו, ועכשיו אני רוצה לגלות לאבא שלו, את מה שלא גילינו לו שנינו עד הרגע הזה, מה היה שם בפרדס בין עצי הלימון באותן עשר דקות שהיינו שם רק שנינו.

"הוא לא פחד משום מה. הוא ידע מי אני, ובכל זאת הסתכל עלי בעיניים יציבות. שקטות. אמרתי לו: אתה יודע שאבא שלך הוא אדם מטורף? הוא צריך להיות מאושפז דחוף בבית חולים סגור. אתה יודע מה הוא הציע לי? והוא מסתכל עלי ברוגע, מהנהן לי בראש ואומר לי: כן, בטח. הלכתי להשתגע. צרחתי עליו: אחרי זה אתם מתלוננים שחטפו לכם ילדים. בטח מכרו אתכם, כמו שאבא שלך עושה עכשיו.

"תקשיבו מה ענה לי ילד בן ארבע עשרה. הוא אומר לי: 'אתה יהודי, נכון?'. - כן ילד, אני יהודי עוד הרבה לפני שנולדת. אבל הילד ממשיך ושואל אותי: 'אתה יודע שכל היהודים זה עם שהם כולם משפחה, נכון?' ואני זורם איתו: כן, ואז מה? - 'אז אני רוצה לשאול אותך שאלה אחת: אתה עושה הרבה דברים בחיים, ויש לך הרבה כסף וכוח, מה אתה עושה או מה עשית בשביל העם שלך בכל החיים? זו הרי משפחה שלך'. הייתי בשוק. אף פעם לא חשבתי על זה בכלל.

"והילד קולט שאני לא עונה, אז הוא ממשיך: 'אבא שלי יודע שהעם שלו חייב בשביל להתקיים, שיהיו בו אנשים שלומדים תורה. הם הכוח של העם, הם התוכן של העם, הם הבסיס. לכן אבא שלי, כמו הרבה יהודים טובים, שחושבים לא רק על עצמם אלא גם על העם שלהם, חולם שיהיה לו בן שייתן כוח לעם ישראל. כל תלמיד חכם, כל צדיק, נותן בסיס יותר חזק לכל העם היהודי. הוא חושב על זה, אתה לא. אבל אם אף אחד לא יחשוב על זה, לא יהיה לנו עם. אז מי כאן המטורף? אתה יכול להרביץ לי כמה שאתה רוצה, אתה יכול לעשות אותי נכה, אבל אתה לא יכול לברוח מהשאלה שלי, שמהיום היא תרדוף אותך... אני מבטיח לך'...

"עמדתי שם בפרדס כמו גולם, מול ילד בן ארבע עשרה, וידעתי שהוא צודק. אמרתי לו: אתה יודע מה, אני הולך איתך, בוא תגיד לי מה אתה מציע.

"והוא אומר לי: אני רוצה ללמוד. רק ללמוד. הישיבה שלי היא ישיבה טובה, אבל יש לי מהם טראומה על מה שהם עשו לאבא שלי. בוא נעשה עסק. אתה תקבל את העסקה, ותסדר עם הישיבה את הכבוד של אבא שלי. ואני מבטיח לך שאני מתחיל שם בכל הכוח, ובשביל שאבא שלי לא ירגיש שעשית לו טובה, תגיד שאתה דורש שאני יהיה ממש הבן שלך, ורק זה העסקה ותנפח את זה. תן לי כמה שנים, ואני מסיים את כל התלמוד, ואז נעשה מסיבה גדולה, ונגלה לו'...".

יצחק שלנו בהתחלה היה המום, אבל לאט לאט הפשיר, חייך ואז קם ממקומו ונתן חיבוק לבן שלו ולאבא השני שעמד בוכה על הבמה.

יצחק הנבוך נטל את המיקרופון והחל גם הוא לדבר, בדמע: "אני יהודי פשוט, חקלאי כל החיים שלי, אבל דבר אחד אני יודע לעשות. מה שיצחק אבינו ידע. 'ויזרע יצחק'. אני יודע לזרוע. אתם בטח שואלים מה צריך לדעת לזרוע? כל אחד יכול. אבל האמת שלא כל אחד יודע. כי בשביל לזרוע אתה צריך אמונה, שתהיה יותר חזקה ממה שאתה רואה במציאות. אתה חייב לחיות כל הזמן באמונה ובידיעה שמהזרע שזרעת יגדל עץ.

"הרבה פעמים אנשים לא מבינים איך זורעים. יש להם זרע ביד. אתה אומר להם, שימו באדמה, ויגדל עץ. הם שמים באדמה, ובאים אחרי שבוע, אין כלום. שבועיים אין כלום. הם מתחילים לפקפק. האמונה שלהם נחלשת כבר. אולי לא יגדל כלום? הם חוזרים אחרי חודש, ואז הם מגלים שלא רק שלא גדל כלום, אלא שנהיה יותר גרוע. הזרע שהיה להם - נרקב ונהרס. עכשיו הם כבר ממש מפסיקים להאמין. הכל ירד לטמיון. נשארנו בלי כלום. אין מה להשקות, אין מה להשקיע. הכל נרקב... וכשהם מפסיקים להאמין, ומפסיקים להשקיע, אז העץ באמת לא גדל. ואז הם מוכיחים לך, הנה ראית? השקעתי, זרעתי, לא יצא כלום...

"יש לך ילד, אתה רוצה שיגדל תלמיד חכם, אבל זה לא הולך בקלות. יש כל מיני קשיים. אתה משקיע בו כל מיני מאמצים, אתה מחכה לראות תוצאות, ו... כלום. אתה מתחיל לשכוח את האמונה שלך בילד. אתה כבר משקיע פחות, ועדיין אתה קצת מצפה, ושוב מתאכזב, ופתאום ממש הוא מתחיל להרקיב... אתה כבר מתייאש לגמרי. סתם השקעת... וככה הילד באמת הולך לאיבוד, ולא צומח ממנו כלום. אבל מי שצריך להתחזק זה אתה. אם אתה רוצה לגדל עץ של ממש, עם שורשים וגזע וענפים ופירות, אתה חייב להחזיק כל יום את האמונה שלך בלי להפסיק אפילו לרגע. יצחק אבינו היו לו עיניים כהות. הוא לא ראה ולא התפעל ממציאות של תהליך. העיניים שלו ראו כל הזמן את העצים שיגדלו. אפילו מהבן הרשע שלו, עשו. 'הוא לא ראה' את הרע, כי זה תמיד רק תהליך בדרך לטוב ולתיקון.

"גם בנישואין, אנשים לא תמיד יודעים לזרוע. מנסים לזרוע, אבל התהליך מרחיק אותם מהאמונה והחזון שהיו להם בתחילת הדרך. אז מוותרים. תראו איך פגישה אחת שהייתה לי עם 'הבוס' הקשוח הזה לפני חמש שנים הצליחה כנראה לזרוע משהו, שהיום אנחנו רואים את הפירות שלו. האמונה חייבת להיות כל כך חזקה, שאפשר להרגיש אותה למרחקים. ככה היא משפיעה.

"לא איכפת לי שעבדתם עלי, אני שמח היום כמו ביום של הקטיף אצלי בפרדס, שאני קוטף את הלימונים, אחרי כל כך הרבה השקעה. מה שחשוב הוא שהקדוש ברוך הוא שמע את התפילות שלי ושל ציונה, וזיכה אותנו בבן תלמיד חכם, שיגדל עוד מעלה מעלה. אנחנו מודים לך בורא עולם על החסד והטוב שנתת לנו, ועל הכוח לזרוע עוד ועוד דברים טובים ולהישאר דבוקים תמיד באמונה. ועוד דבר אחד. אני מודה לך בורא עולם, שהחזרת לי את הבן שלי היום, את צבי רצון שלי"... סיים ונפל על צווארי בנו בהתרגשות.

• • • • •

וכל מי שהיה באותו ט"ו בשבט במעמד סיום הש"ס הגרנדיוזי ביותר שהיה כאן אי פעם בארץ, חזר לביתו עם מזכרת ייחודית, שהלכה עמו, חקוקה על ליבו, ואומרת: תאמין ותזרע... תזרע ותאמין...