אאא

אחרי כל המהומה על פרשות נתניהו, הליכוד לא יורד בסקרים ואף עולה. תמונת המצב הפוליטית לא רק שלא משתנה מהותית, אלא מציגה רק חיזוק של גוש הימין. כל כוונותיהם של המפגינים השונים "נגד שחיתות" מתהפכת עליהם. הם מסתכלים על התוצאות הלומי זעם ומסבירים שהעם מטומטם. ובכן, הוא ממש לא.

זה פשוט וקצר - הציבור לא מאמין שהאלטרנטיבה טובה יותר מבחינת טוהר ומידות, ובטח שאינה טובה יותר מבחינת מדיניות. אנשים רואים מי הם "לוחמי השחיתות", אותם המושחתים מן העבר שרוצים לחזור לצלחת. זה איתן כבל שקידם את חוק ישראל היום, ושיקר לגבי קשריו עם נוני מוזס. זו ציפי לבני שבתיאום עם מוזס קידמה את חוק ישראל היום בניגוד לעמדת היועץ המשפטי, ושניהם צ'ופרו כמובן בכתבות אוהדות. זה אבי גבאי, שקשור לבזק עוד מימי המונופול העליזים ונחקר לגביהם. זה עמיר פרץ מההסתדרות ומפקדי הארגזים המפורסמים שלו. זה בוז'י הרצוג ששמר על זכות השתיקה בפרשת העמותות וגם בפרשת התרומות האסורות התיקים נגדו נסגרו על חוקה של שערה. זה אלדד יניב, שכולם יודעים מה עשה בעבר, מה הוא עושה היום, ומה כוונתו לעשות בעתיד.

אז אם כבר, הציבור מעדיף את אלה שעובדים לטובתו ומביאים ביטחון, מהמושחתים שיביאו אוסלו נוסף. פוליטיקה זה לא משחק של אידאלים נשגבים, זה משחק של חלופות, ותמיד צריך לבחור את הגרוע פחות. ולמרות כל הסערה התקשורתית, הבחירה עדיין פשוטה למדי.

עיתונות השמאל מספידה את נתניהו, מציגים את עדותו של שלמה פילבר בתור ג'וקר שמשנה את המשחק. אבוא ואטול כאן סיכון קטן (באמת קטן, כי הם לא יודעים יותר משאני יודע), ואומר שזה לא הסוף, גם לא תחילת הסוף, זה אולי הסוף של ההתחלה. וההתחלה הייתה לא קצרה.

את אותן כותרות ענק אדומות ראינו גם כאשר ארי הארו חתם על הסכם עד מדינה, וכל עדותו הסתכמה בגורנישט. את אותן כותרות ראינו כאשר מיקי גנור (פרשת הצוללות) חתם על הסכם עד מדינה, ובסוף נתניהו אפילו לא חשוד בפרשה. שוב להבין את המשמעות, עד מדינה הוא עבריין שיש נגדו הוכחות, והוא מגיע להסכם מול המדינה שבתמורה לכך שהוא יעיד ויפליל את שותפיו לעבירה, אזי ימחקו נגדו חלק מהאישומים או שיקבל הקלה בעונש. אין מדובר בדבר של מה בכך, לא בקלות יכולה המדינה לוותר לעבריינים, וחובה עליה לבדוק שהתועלת הציבורית מהעדות תהיה כזו שגוברת על המחיר שמשולם.

כך גם עדותו של ארי הארו, מצאו נגדו אישומים בפרשות אישיות (שלא קשורות לנתניהו), ובתמורה להקלות דרשו את עדותו על פרשות נתניהו. כל זה נגמר בהמלצות משטרה מאד מחוררות, מאד אווריריות, אשר ספק גדול אם יביאו לכתב אישום.

פרשני השמאל עטים על כל שביב מידע נגד נתניהו בכותרות ענק, למרות שאין מאחורי השבבים מידע דרמטי. אין להם ליצרני הכותרות מידע משמעותי, שהרי המשטרה עצמה אין לה, אלא מדובר במשאלות לב. והמשאלה שנתניהו ייפול, גוברת על היושרה המקצועית להציג דברים בפרופורציה.

למקרא הכותרות הגדולות אפשר להבין דבר אחד – יש הרבה עיתונאים שרוצים במפלתו של נתניהו. לגבי השאלה האם מפלתו קרובה או לא, אי אפשר ללמוד תשובה לזה לא מן הכותרות ולא מן ההדלפות.

אהיה הוגן, אינני רוצה לחטא בחטא הפיכת משאלות לכותרות, כפי שעושים אחרים. אינני מתיימר לומר שאני יודע, כל שיש לי הוא ניסיון העבר לגבי חוסר האמינות של הכותרות הגדולות. אז נתאזר כולנו בסבלנות, ולאור ניסיון העבר, מירב הסיכויים שהתחזית שלי נכונה יותר.

יוקר המחיה

יוקר המחיה, כל הזמן מדברים עליו, אבל מעט מאד ולאט מאד מצליחים להוריד אותו. יוקר המחיה איננו מקרי, לא מעצמו ולא באקראי הוא נוצר. הוא תוצר של עבודה מחושבת אשר יש אנשים שמרוויחים ממנה, ופעמים נוצרת הזדמנות לשבור את יוקר המחיה ולהגדיל את הרווחה של כלל הציבור. בשורה בתחום קרתה השבוע.

מי מרוויח מיוקר המחיה ואיך הם גורמים לו? ובכן, זה די פשוט. כידוע, תחרות מורידה מחירים, ולכן יצרנים שונים עושים מאמצים כדי למנוע תחרות, וכך לייצר עליית מחירים מלאכותית. איך הם עושים זאת? באמצעות חקיקה שתפקידה להגביל תחרות. איך הציבור לא מתנגד? ובכן, עושים זאת באמצעות סיסמאות ושקרים.

אף אחד לא דורש חוק להעלאת מחירי הדגים, העלאת מחירי הבגדים או העלאת מחירי הפירות והירקות. זה תמיד מוצג אחרת, ובדרך כלל זה מוצג באמצעות סיסמאות שמדברות ללב של רבים. כמו למשל "הגנה על התעשייה הישראלית", וכי יש מישהו שרוצה לפגוע בתעשייה הישראלית? להיפך, כולם רוצים לחזק אותה. או באמצעות "הגנה על העובדים", אתם מכירים מישהו שרוצה לפגוע בעובדים מסכנים ולהביא לפיטורים שלהם? ויש גם סיסמא "הגנה על הציבור ממוצרים מסוכנים", וכי אתם מכירים מישהו שרוצה שיהיו כאן שמיכות חשמליות שמתלקחות או עגלות שפוצעות תינוקות? ברור שלא.

הצד השווה לכל הסיסמאות האלה, הוא שיש להן משמעות אחת – שמירה על מחירים גבוהים ורווח גדול ליצרנים. במילים אחרות – עובדים עליכם בעינים. אומרים לכם שאתם "מחזקים תעשיה ישראלית" ובפועל גורמים לכם לשלם יותר עבור מוצרים, לשלם פי שנים מאירופה עבור פירות וירקות, ולשלם ביוקר עבור בדיקות תקינה אשר כלל אינן נדרשות.

מכון התקנים הישראלי למשל, הוא אחד ממגבילי התחרות הגדולים. כל יבואן צריך לקבל את אישור המכון, למרות שהוא מייבא מוצרים שהם בטוחים ומאושרים לשימוש במדינות המפותחות. אבל בישראל יש "תקן ישראלי". בוועדות במכון התקנים יושבים נציגי התעשיינים המקומיים, ואלה פשוט גרמו ליצירת רף תקינה גבוה, וכך מתחרים לא יכלו לייבא. מוצרים איכותיים וזולים שנמכרים באירופה, פה בישראל אי אפשר היה לייבא.

רף התקינה גרם לכך שהרבה יבואנים קטנים בכלל לא יכלו להיכנס לתחום. בדיקת תקינה זה עניין יקר, צריך לשלם עליו, מכון התקנים לא עובד בחינם. וכך, רק יבואנים שרצו להביא כמויות גדולות, השתלם להם לשלם את עלוליות התקינה, יבואנים קטנים מצאו את עצמם עוברים שבעה מדורי ביורוקרטיה, עד שקיבלו אישור. אז עדיף בכלל לא להסתכן, ובהיעדר סיכון, כולנו משלמים מחירים גבוהים ליצרנים הקיימים.

השבוע, בהובלתו של שר הכלכלה אלי כהן, עבר חוק לביטול התקינה הישראלית על 250 מוצרים שונים, והשוואת הרף לתקינה הבינלאומית. כן, מוצר שהוא בטוח לשימוש בצרפת וגרמניה, אין סיבה שלא יהיה בטוח לשימוש בישראל. ולא, אין צורך לבדוק אותו שוב. חוק זה הוא בשורה גדולה ליבואנים קטנים, ולציבור הרחב. כך עושים מאבק ביוקר המחייה, כך מוזילים את העלויות לציבור.

כל הסיסמאות על "סכנה לציבור" נדחו כעורבא פרח, ולציבור הרחב תהיה אורה ושמחה ומחירים זולים.

נטו חוסר אחריות

מר רחפני מחפש להרוויח כסף, והוא מסתכל לראות מה עושים המליונרים ומנסה לפעול כמותם. הרי למה להמציא את הגלגל, אם אפשר ללמוד מאחרים שכבר נוסעים בו? רחפני שם לב שלמיליונרים יש רכב מפואר, עם איבזור מפנק וצריכת דלק זללנית. מזה מר רחפני הגיע למסקנה – כדי להיות מיליונר צריך להוציא הרבה מאד כסף ולרכוש רכב יקר. ורחפני אכן נהיה מיליונר, במינוס, ולוקח כל חודש הלוואות בריבית כדי להחזיר את ההלוואות בריבית דריבית של החודש הקודם. אבל את הרכב הוא לא מוכר בשום אופן, זה הרי הבסיס למימוש החלום שלו להיות מיליונר.

מר חלמני פגש את המציאות הקשה שבה הוצאת כספים כמו מיליונר לא הופכת אותך למיליונר (טוב, מינוס לא נחשב), אך הוא עדיין מסרב ללמוד. הוא חופר לעצמו בור עמוק, בריבית דריבית שיום אחד יתפוצץ. או שיורשיו יצטרכו למכור דירות כדי למממן את הטעויות של אביהם. נטו טעות, ונטו חוסר אחריות.

בהנהגה הכלכלית של מדינת ישראל נעשית אותה הטעות בדיוק, וזה בא לידי ביטוי בתקציב 2019 שהוצג השבוע בוועדת הכספים. "זה תקציב ללא גזירות" אמר יו"ר וועדת הכספים משה גפני, ואמירתו מלווה את הנפילה של כולנו לבור עמוק שכולנו נצטרך לשלם מחיר כבד כדי לצאת ממנו. תקציב 2019 הוא תקציב גרעוני, תקציב שהוצאותיו גדולות מהכנסותיו. נטו חוסר אחריות.

אין אפשרות ללוות כספים ללא סוף, גירעון איננו פתרון. הלוואות צריך להחזיר, וככל שנקדים כך הריבית תהיה נמוכה יותר.

הוצאת כספים לא הופכת אותנו למיליונרים, ממש כמו הלקח של מר רחפני, והוצאת יותר כסף על מערכת החינוך לא הופכת את החינוך לטוב יותר. בעשור האחרון תקציב החינוך הכפיל את עצמו, הכפיל, כן – פי שניים כסף. בתקציב 2019, תקציב מערכת החינוך יסתכם בכ-59 מילארד שקלים. עלייה של 2.5 מליארד שקל מהשנה הקודמת. בשנת 2008, תקציב החינוך עמד על 28 מליארד. וכאן הבן שואל, במה מערכת החינוך הציבורית טובה היום יותר ממה שהייתה לפני עשור? האם הישגי התלמידים הוכפלו? לא. הם עלו רק באחוזים ספורים, ועדיין ישראל מככבת בתחתיות של מבחני ההשוואה הבינלאומיים. אז איפה הכסף?

הכסף נבלע במנגנון, ולא בא לידי ביטוי בתוצאה. מערכת החינוך התנפחה, המורים מקבלים יותר, והתוצאה נשארה עלובה. כולנו לומדים את הלקח של מר רחפני, הוצאת כספים גדולה לא הופכת אותנו למיליונרים, ולא מביאה לתוצאות.

מה שיכול לשנות את מערכת החינוך – ואני נוטל אותה כדוגמה והדברים נכונים לכל המערכות – זה שינוי מבני פנימי. לשנות את צורת התגמול של המורים, כך שמורים טובים ירוויחו יותר, ומורים גרועים יפלטו מהמערכת. כיום, במגזר הציבורי משתכרים לפי וותק, ובלי שום קשר לאיכות העבודה. ולכן, מערכת החינוך מלאה במורים גרועים, ששכרם רק עולה.

אבל הוצאת כספים מכניסה אותנו למינוס, להלוואות שכולנו צריכים לשלם. אנו ובנינו משועבדים להחזר ההלוואות שנוטל היום כחלון, נטו חוסר אחריות, נטו השלכת התוצאות על הדורות הבאים.

היום אנו משלמים את מחיר הגרעונות של המדינה בשנים קודמות, שליש מתקציב המדינה משועבד להחזרי חובות. עלות הריבית לבדה מגיעה לכ-35 מליארד, שזה תקציב של משרד ממשלתי בינוני כמו משרד הבריאות. רק דמיינו איפה היינו יכולים להיות היום אילו היינו מקדימים לשלם את החובות האלה. אפשר היה להוריד מיסים, וכך להביא לפריחה כלכלית ולעליה בתעסוקה ובשכר העבודה (ובלי צורך להעלות את שכר המינימום בחוק. כאשר יש ביקוש לעובדים, אזי שכרם עולה ממילא).

זה הזמן להתעשת, הקופה יחסית מלאה, המשק בתעסוקה מלאה, זה הזמן שאפשר לנהוג באחריות, קצת להדק חגורה, וכך לצמצם את תקציב המדינה. צמצום שיצמיח את הכלכלה, ויאפשר גם לנו וגם לדורות הבאים ליהנות מרווחה טובה יותר. זה מה שאנחנו צריכים, נטו ראש ישר. נטו אחריות.