התאריך הוא י"ג באלול תשס"ג. ערב חתונתה של נאווה אפלבוים, אותה היה אמור להוביל לחופה האב הנרגש ד"ר דוד. אבל אז קרה הרע מכל. 

בשעות הערב נכנס מחבל מתועב לבית הקפה 'הלל' השוכן במרכז המושבה הגרמנית בירושלים, ופוצץ את עצמו. בפיגוע הנורא ההוא, אחד הקשים שידעה ירושלים, ששבעה מפיגועי תופת, נרצחו שבעה אנשים. ביניהם גם אב ובתו - ד"ר דוד ונאווה אפלבוים הי"ד. נאווה כאמור, עמדה להתחתן ביום שלמחרת.

"הם היו בדרך הביתה וביקשנו שיעברו ויביאו לנו מילקשייק", מספרת האלמנה והאם השכולה דבורה אפלבוים, "ואז נשמע 'בום' אדיר. חבר שהיה במקום התקשר וסיפר לי על הפיגוע. ידעתי שהם נמצאים בפנים, שניהם, ניסיתי להתקשר אליהם אבל לא הייתה תשובה" 

חמישה אחים ואחיות לנאווה הי"ד, וברגע ששמעו על הפיגוע הנורא יצאו הגדולים שבהם מהבית ופתחו בריצה רגלית לעבר מקום האירוע. "כשהם לא חזרו, התחלתי לדאוג. ומששבו לבסוף, לא היו בשורות טובות בפיהם. לקחנו מונית ונסענו לבית הרפואה" נזכרת דבורה.

כשהגיעו בני המשפחה לבית החולים 'שערי צדק', הם פגשו את מנהל בית הרפואה, פרופסור הלוי שנאלץ להתמודד עם לחץ אמבולנסים עם פצועים שזרמו ללא הרף לבית החולים. הוא פנה לדבורה ושאל: 'איפה ד"ר דוד? אנחנו זקוקים לעזרתו פה" רעייתו הדואגת השיבה בפה יבש: 'גם אני מחפשת אותו'.

נאווה הי''ד (באדיבות המשפחה)
נאווה הי"ד (באדיבות המשפחה)
הגדלה

ד"ר דוד יעקב הלוי אפלבוים היה מנהל מערך המיון במרכז הרפואי שערי צדק, וליווה את ירושלים המדממת בתקופת הפיגועים הקשה. הוא חזה מקרוב במראות הקשים. "לאלה הוא היה רגיל", מספרת אשתו, "כיוון שבארצות הברית, שם עשה את ההתמחות שלו, חזה בדברים דומים של מקרי ירי ורצח.

יומיים לפני חתונת בתו הוא שב מחו"ל, והספיק לצאת עם בתו הכלה בערב חתונתה. הוא תמיד היה הראשון שהגיע לטפל בפצועי הפיגועים, וגם הפעם ,למרבה הזוועה, היה נוכח בזירת הרצח".

אנשי מערך המיון גילו כי מנהלם האהוב, ד"ר אפלבוים, לא יהיה הפעם בצד המסייע. "הכניסו אותנו לחדר צדדי", נזכרת אשתו, "ולא יכולנו שלא להבחין כי משהו קורה. התרוצצויות, מבטים מתחמקים, ידיים שהורו לכיוונינו. חששתי כי לא יהיה לזה סוף טוב, ולא הפסקתי למלמל, 'הם היו ביחד. שניהם. ביחד'".

היא המתינה זמן שנדמה בעיניה כנצח, עד שבנה הגדול, נשוי ומנהל המערך הרפואי ט.ר.ם (טיפול רפואי מיידי) שהקים אביו, ניגש אליה, ממרר בבכי. "הבטתי בו ושאלתי, 'מי? מי מהשניים? כי גם אחד זה יותר מדיי'.

"והוא ענה, 'שניהם אימא. שניהם'".

***

דבורה וילדיה שבו הביתה מהלוויה, לחלל ריק ולחדר שבו שמלת כלה, נדוניה, מתנות, הזמנות וברכונים. הרחוב בחוץ היה עמוס באנשים שבאו, עמדו ליד הבית ובכו. "אני חושבת שהייתי בהלם מסוים", שבה דבורה אל היום הנורא. "ישנם זמנים בהם המוח לא מתפקד, פשוט עושים, לא חושבים. הדודים שהגיעו מחו"ל לכבוד החתונה נטלו חסות על הילדים, ובשעה שהיינו אמורים לצאת עם נאווה, לבושה ככלה, לעבר האולם, עטיתי על עצמי את החולצה הקרועה ויצאתי אל בית ההלוויות".

במהלך ה'שבעה' נכנסה דבורה אל חדר בתה. היא אספה את המצעים החדשים, המגבות והבגדים, וארזה אותם בשקיות גדולות שהועברו לנזקקים. רק בשמלת הכלה לא הצליחה לגעת, ובתה וחברה טובה של נאווה, לקחוה והחזירו אל חנות ההשכרה. אף אחד לא רצה לראות אותה שוב, לחשוב, להיזכר בנאווה הלבושה לבן, לדמיין אותה בחופה שתחתיה לא תעמוד.

ואז הגיע הרעיון של אביבה פינצ'וק, חברה טובה של דבורה.

"זה קרה באמצע השבעה", סיפרה אביבה  "לא יכולתי להעלות בדעתי רעיון מזעזע יותר מכלה שנרצחת בערב חופתה. הייתי מרותקת ומשותקת. ניגשתי לדבורה, והצעתי לה שנכין פרוכת משמלת הכלה של נאווה" "היא התרגשה מאוד והסכימה מיד. עם תום ימי האבל התחלנו לתכנן את הנושא. הקו שהנחה אותנו היה רצונה של האם, לסמל עם השמלה-פרוכת את החורבן, את ירושלים, שידעה כל כך הרבה סבל ומכאוב מראשית ימיה ועד לפיגוע הרצחני".

תהליך העבודה היה ארוך, מורכב אך גם מלמד ומרתק. ראשית, הלכה אביבה לחקור את נושא הפרוכות, והגיעה למוזיאון ישראל, שם סיפרו לה המדריכים על מנהג ותיק בחלק מעדות המזרח, בו כל כלה נטלה את שמלת כלולותיה לאחר החתונה, והכינה ממנה פרוכת או מחיצה לבית הכנסת וכדומה.

"שוחחתי עם היסטוריונים, וראיתי במוזיאון כל מיני מוצגים מזמנים עברו של תשמישי בית כנסת שנעשו משמלות כלה. יש בזה עניין גדול, ואין מקום מתאים יותר לפרוכת שנוצרה מאסון טראגי כזה מאשר קבר רחל, קברה של האם שעדיין מבכה.

הרב ד''ר דוד אפלבוים הי''ד (באדיבות המשפחה)
הרב ד"ר דוד אפלבוים הי"ד (באדיבות המשפחה)
הגדלה

"גם דבורה אפלבוים הסכימה לכך בהתרגשות רבה", היא מוסיפה. "רחל אמנו ויתרה במסירות נפש ודחתה את תאריך חתונתה, וכך זכתה גם לאה אחותה... גם נאווה הי"ד הפסידה את חתונתה על רקע היותה יהודייה, במסירות נפש".

השלב הבא היה חיפוש האמן שיעבוד על השמלה. השתיים פגשו וראיינו מועמדים, תרות אחר האחד שיבין לעומק את רצונן. מישהו במוזיאון ישראל המליץ לאביבה על האומנית טל לוי, היא שוחחה עמה וחיבבה אותה מיד. "קלטתי את היחס והרגישות שלה, והרגשתי שהיא מכניסה גם את הנשמה", היא מתארת. "טל היא אישה מיוחדת, עם חכמת לב כמו בצלאל. סיפרתי לה על משפחת אפלבוים והיא נתנה לי כמה רעיונות. הרגשתי שמצאנו את מה שחיפשנו".

האם השכולה, כאמור, לא יכלה לאזור כוחות ולהחזיק שנית בשמלת בתה, וחברתה התנדבה ללכת לביתה של המשכירה ולקחת אותה משם. "סיפרנו לה על הרעיון והיא הסכימה לתרומה. משהגעתי לקחת את החבילה, גיליתי כי גם אני אינני מסוגלת לאחוז את השמלה בידיי. היא נדמתה לי כחפץ קדוש, ממש כמו ספר תורה. בידיים רועדות הצלחתי לבסוף לארוז אותה אל תוך שקית גדולה".

האומנית טל לוי קיבלה את השמלה, והחליטה שלמען מטרה כזו תעשה את העבודה בהתנדבות. "ידענו אז שהשמלה של נאווה תגיע להיות פרוכת בקבר רחל!"

מלאכת התפירה ארכה שעות רבות. האומנית חשבה על כל תפר, כל בד וכל כפתור. לא רק מה ייעשה בהם, כי אם גם איך יסמלו את מה שביקשו המתכננות, כשכל פיסה שמתחברת מלווה בדמעה רותחת

"טל הוסיפה בדים, אבנים קטנות, תחרה ועוד, ועמלה על כל פרט ופרט", מעידה אביבה, עיניה נוצצות. "הפרוכת יצאה מושלמת. והחלטנו להקדיש אותה ביום ההולדת ה-21 של נאווה, י"א באדר".

הטלפון כמעט קרס מרוב צלצולים. "כל תחנות השידור והמדיה רצו להגיע וביקשו לסקר את האירוע. הלחץ היה כל כך גדול עד שבאיזשהו שלב הפסקתי לענות. זה נמשך מכל הכיוונים עד שאחת הכתבות יצרה איתי קשר ואמרה: 'אתם לא יכולים לסגור את האירוע לתקשורת, זה מעניין את כל המדינה, אתם חייבים לתת לנו להיכנס'. בסוף השיחה בינינו, שתקה הכתבת לרגע, ואז שאלה בהיסוס, 'אגב, מה זה פרוכת?'...

"ואז נשברתי", משחזרת פינצ'וק. "הייתי בהלם מהשאלה שלה, ובאותו רגע החלטתי לפתוח את האירוע לכל מי שרוצה לבוא, לצלם ולהעביר לכולם את השידור. שלא יהיה אדם אחד בישראל שלא יידע מהי פרוכת!"

"הטקס היה מדהים, מרגש ועוצמתי", היא מספרת. "קבר רחל היה עמוס וגדוש. את הפרוכת תלינו בפרוזדור הכניסה, במקום שכל מי שנכנס ראה מיד. לאחר האירוע, העבירו אחים של נאווה את הפרוכת לארון הקודש בעזרת הגברים, והתפללו, אם כי היום היא בעזרת נשים. מכל העולם הגיעו נשים וביקשו לראות את הפרוכת, וזה מאוד הפריע לגברים המתפללים, אז העבירו אותה לצד הבנות. הן מתפללות לידה, בוכות, שמות פתקים ומלטפות אותה בידיהן, עד כדי כך שתפרנו עבורה כיסוי ניילון עבה וגם אותו כבר היינו צריכים לכבס כמה וכמה פעמים".

את שארית השמלה, הבדים שלא נכנסו לפרוכת ניצלה דבורה ותפרה מהם חופה. היום היא נמצאת אצלם בבית, והיא משאילה אותה לזוגות שעומדים להינשא.

"בספר ירמיהו, בפרק נבואות החורבן, מתואר שיא האבל כ'והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה'", מצטטת אביבה פינצ'וק. "את התגשמות הדברים הנוראיים האלה אנחנו רואים בשיאה של הגלות, כששמחת חתן וכלה מושבתת בידם של מרצחים. אין קול ששון ולא קול שמחה, רק קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים".

בהקשר הזה, מוסיפה האלמנה זכרון מצמרר: "בכל פעם שהיה דוד שב מעוד פיגוע תופת, היה אומר לי: 'תראי דבורה, שהפיגוע הזה יביא את הגאולה יותר מהר'.

"ברגעים קשים, אני אומרת לעצמי שדוד ונאווה עלו לשמים כדי לזרז את בוא הגאולה. וכשם שהם עלו השמימה בסערה, כך ישובו הנה ברעש גדול, עם הישמע קול השופר, במהרה בימינו אמן" חתמה דבורה באופטימיות מרגשת.