הטעיה צרכנית: האם מותר תביעה ייצוגית?

במקרים רבים ליחיד שנפגע אין הצדקה כלכלית להתמודד מול גוף פוגע, ובפרט אם הפוגע הינו גוף חזק ובעל יכולת כלכלית, לשם כך החוק במדינות רבות בעולם מאפשר לאחד מהנפגעים להגיש תובענה בשמו ובשם אחרים למרות שהתובע (הנציג) לא בהכרח קיבל את רשותם של האחרים לתבוע בשמם, ולמרות שייתכן כי שאר התובעים כלל אינם יודעים כי בגין נזקם הוגשה תביעה לפיצוי. מאמר זה יסקור בקצרה את הגישה הלכתית לתביעה ייצוגית בבית הדין.

בתובענה ייצוגית בעלי הדין – התובעים, אינם נוכחים בדיון כנדרש בהלכה

הגמרא במסכת סנהדרין (ז ע"ב) דורשת את הפסוק "שמע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים א טז) "אמר רבי חנינא אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו."

מדברי הגמרא עולה כי הדיון בבית הדין צריך להתקיים בנוכחות בעלי הדין וחל איסור בין על בית הדין ובין על בעלי הדין בעצמם להעלות טיעונים שלא בנוכחות כל בעלי הדין.

רש"י (ד"ה שמוע בין אחיכם ) מבאר שסיבת האיסור נובעת מהחשש שמא בעל דין אחד יעלה טענות שקריות מבלי שבעל הדין שכנגד יוכל להעמיד את הדיין על אי נכונות הדברים, בנוסף לכך קיים חשש כי דברי בעל הדין ישכנעו את הדיין, עובדה אשר תיצור קושי בהמשך לשנות את שיקול דעתו של הדיין.

דין זה נפסק להלכה (שו"ע חו"מ סי' יז סעי' ה) , ובפתחי תשובה (יז סע"ק ח) הביא מחלוקת הפוסקים האם איסור שמיעת בעל דין ללא בעל הדין שכנגד הוא איסור מדאורייתא (נפק"מ לעניין דיעבד).

מן האמור עולה כי לאור הצורך לקיים את הדיון בנוכחות כל בעלי הדין, הרי שבהתייחס לנסיבות הגשת תובענה ייצוגית, לכאורה לא ניתן יהיה להגיש תובענה ייצוגית מבלי ליידע את כלל הנפגעים ולזמנם לבית הדין, חובה אשר לאור הנסיבות בדרך כלל איננה יכולה להתמלא.

הנציג בתובענה הייצוגית לא קיבל את הרשאת התובעים לתבוע בשמם

הגמרא במסכת בבא קמא (ע ע"א) אומרת כי שטר ההרשאה המיפה את כוחו של הטוען בבית הדין במקום בעל הדין, צריך להיות מנוסח באופן שבעל הדין מקנה את הזכות הממונית לטוען(למיופה הכוח) משום שללא הקנאת הזכות הממונית, הרי שבעל הדין שכנגד יכול לומר לטעון כי הוא אינו מעוניין להתנצח ולנהל דיון עם המורשה (מיופה הכוח) שכן למורשה אין לו כל זיקה לדיון ולממון (טענת לאו בעל דברים דידי את).

להלכה פסק השו"ע (חו"מ סי' קכב סעי' ד) וז"ל: "המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקנין שהרשהו וצריך לכתוב לו דון וזכה ואפיק לנפשך (או שאר לשון כדומה לזה) (ב"י בשם הרשב"א), ואם לא כתב כן אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעל דברים דידי את )כ"כ הרא"ש פ' מרובה ופשוט הוא דאין חולק ולא כב"ח שכתב דהרמ"ה שהביא הטור באחרונה חולק ע"ש (ומיהו אפי' לא כתב לו כן ונתן המחזיק מה שבידו ליד המורשה ונאבד פטור דלא גרע משליח שעשאו בעדים."

לאור האמור, במסגרת תובענות ייצוגיות ברור כי הנציג שמגיש את התביעה הייצוגית לא קיבל מאת הנפגעים שבשמם הוא תובע דמי פיצוי (או סעד אחר), כל הרשאה או הסכמה לייצגם, וממילא קיימת בעיה של ייצוג ללא הרשאה.

בנוסף לאמור, ההלכה איננה מעודדת הסמכת מורשה (מיופה כוח) אלא במקרים מיוחדים וכדלהלן: הגמרא במסכת שבועות (לא ע"א) מביאה את ביאורו של רב לפסוק "אביו כי עשק עושק גזל גזל אח ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו והנה מת בעונו" (יחזקאל יח יח) כי דברי הפסוק "ואשר לא טוב עשה" מתייחסים למי שנטל רשות מאת אחד מבעלי הדין כדי לייצגו ולהתקוטט בדין עם בעל הדין שכנגד.

רש"י (ד"ה זה הבא בהרשאה) מבאר כי מקבל ההרשאה מתעבר על ריב לא לו ושמא לבעל הדין נוח להתמודד עם בעל הדין שכנגדו משום שיותר נוח לו להגיע לפשרה עם בעל דינו או ייתכן שהמורשה אינו בעל סמכות והרשאה להסכים על וויתורים ולהגיע לפשרה וכדו'.

תוס' בסוגיה (ד"ה זה הבא בהרשאה) כתבו כי הגבלת המורשה וההתייחסות לקבלת ההרשאה כאל מעשה שאינו טוב, מוגבלת למקרה בו המורשה הינו באמת מתעבר על ריב לא לו והוא אלים ובעל טענות, אך במקרה בו המורשה מתערב ומקבל הרשאה משום שבעל הדין המרשה אינו יכול להתמודד בדין ואינו יכול להציל את ממונו מיד בעל הדין שכנגד אזי מקבל ההרשאה מקיים מצווה ומעשהו הגון וראוי.

להלכה נפסק בשו"ע (חו"מ קכג סעיף טו) "ואשר לא טוב עשה בעמיו (יחזקאל יח, יח), זה הבא בהרשאה. בד"א, כשהנתבע והתובע בעיר אחת. אבל אם הנתבע בעיר אחת והתובע בעיר אחרת, הרי זה עושה מצוה. הגה: וי"א דאין חילוק בין אם היה עמו בעיר או לא, אלא שכל זמן שהמורשה הוא אלם ובעל טענות, מתעבר על ריב לא לו, (משלי כו, יז); אבל אם עושה כדי להציל עשוק מעושקו, מצוה קעביד (ב"י בשם תוספות)"

לאור האמור עולה כי במסגרת תובענה ייצוגית קיימת בעיה לייצג את כלל הנפגעים משום שהנציג (מגיש התביעה), לא קיבל את הרשאתם של כלל התובעים, וכמו כן, ייתכן שהנציג מוגדר כמתעבר על ריב לא לו ובפרט שהנפגעים כלל אינם מודעים לעובדה שמוגשת תביעה בשמם ואף ייתכן כי אילו היו מודעים לעצם הפגיעה ו/או הנזק היו מתאגדים באופן עצמאי כדי לתבוע את חסרון ממונם.

היתר לייצג מכוח תקנה ומנהג כדי להציל עשוק מעושקו

ייתכן כי ניתן לבסס היתר ייצוג של נציג הנפגעים במסגרת התובענה הייצוגית לאור דברי התרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' ריז) אשר לכאורה התיר במקרים עם מאפיינים דומים לייצג וזאת למרות שבעל הדין לא נתן את הרשאתו לייצוג.

"... דכיון דקימא לן דזכייה מטעם שליחות אתרבאי אם כן דזכין לאדם שלא בפניו, הכי נמי נעשה שלוחו שלא בפניו לטובתו, וזימנין טובא דאיתרמי דהתובע אינו בעיר והנתבע רוצה לילך למרחקים ושוב לא יוכל להכריחו לדין, או כגון אם אחד מחזיק בשל חבירו שלא בפניו שאין מוחין בידו, אם יש לו אוהב או קרוב שרוצה להתערב הרשאה שלא יפסיד הנתבע כמו שהוא דן עמו, נראה דמנהג יפה הוא לבית הדין לתת יד לתובע להכריח הנתבע ודין תורה להציל עשוק מיד עושקו. וכעין זה כתב נמי אשרי פרק מרובה בשם בעל העיטור ותשובת רב אלפס דעבוד רבנן תקנתא בהרשאה כי היכי דלא לפסדי אינשי ממוניהו..."

מתוך דברי התרומת הדשן עולה כי במצבים בהם אדם מעוניין לייצג ללא הרשאה לצורך הצלת ממון חברו אזי הוא יכול להיחשב כשלוחו של הנעשק וזאת למרות שהנעשק לא נתן את הרשאתו המפורשת.

בהמשך דבריו כתב התרומת הדשן כי דין זה מוגבל למקרה בו כוונת המייצג היא אכן להציל עשוק מיד עושקו, אך אם כוונת המייצג היא להתעבר על ריב לא לו, או כדי ללחוץ על הנתבע לשלם על ידי התערבותו ויצירת לחץ שלא מתוך כוונה טהורה של הצלת העשוק, אזי אסור לייצג ללא הרשאה מפורשת של בעל הדין.

לאור הדברים עולה כי אומנם ייתכן שקיימת אפשרות לייצג קבוצת נפגעים ללא הרשאתם המפורשת, אך היתר זה מוגבל לטוהר כוונותיו של הנציג המבקש לייצג את הנפגעים, וממילא בהתייחס לתובענות ייצוגויות על בית הדין יהיה לבחון בהתאם לנסיבות את טוהר כוונת הנציג בהגשת התביעה בשמם של קבוצת נפגעים.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.

לתגובות: stern1416@gmail.com