העובד והמעביד מוזהרים שלא לפגוע האחד בזכויות השני, מערכת יחסים מורכבת שכל הפרה בה יכולה להיחשב כאיסור גזל ואיסורים נוספים.
השבוע המאמר יעסוק באחריות העובד לשעות שינה, תזונה, והימנעות ממסיחים המפריעים לנצל את שעות העבודה כראוי.
מקור הדין
הגמרא במסכת ברכות (טז ע"א) אומרת כי פועל האוכל פת במהלך שעות העבודה, אין לו לברך ברכת המוציא לפני האוכל, אך יש לו לברך את ברכת המזון לאחר האוכל בנוסח מקוצר המאחד את הברכה השנייה והשלישית ביחד וללא הברכה הרביעית (ע"פ גרסת רש"י והרמב"ם, אך הרא"ש והרי"ף גורסים בגמ' שגם ברכת המוציא יש לברך משום שהיא ברכה קצרה ואינה דורשת הקדשת זמן רב).
ההבחנה בין ברכת המוציא שאין הפועל מחויב בה, לברכת המזון שהפועל מחויב בה, נובעת מכך שברכת המוציא היא ברכה מדרבנן, ואילו ברכת המזון מקורה הוא חיוב דאורייתא, ועל כן למרות שהפועל טרוד במלאכתו ואין לו לבטל את מלאכת בעל הבית, בכל זאת יש עליו חובה לברך את ברכת המזון.
לעניין איחוד הברכה השנייה והשלישית של ברכת המזון כתבו התוספות (ד"ה וחותם בברכת הארץ) כי איחוד הברכות נעשה מכוח סמכותם של חכמים לעקור דבר מן התורה (עי' יבמות פט –צ) (ועי' קושי' הב"י או"ח קצא ד"ה ואהא שעיקר ברכת המזון מדאורייתא אך מנין הברכות אינו מן התורה).
בביאור דברי התוס' כתב הלבוש (או"ח סי' קצ סע"ק ג) כי חכמים חששו לאור שהקדשת זמן רב לברכת המזון תוביל את המעסיק להפריע לפועלים בברכה או לזרזם, ולכן חכמים קיצרו את הברכה, מפני שטוב מעט בכוונה מהרבות בלא כוונה.
תוס' הרא"ש (ד"ה חותם) כתב כי איחוד הברכות וקיצורן על ידי חכמים, נעשה מתוך החשש שמעסיקים לא יהיו מעוניינים לשכור פועלים הבטלים ממלאכתם זמן רב, ועל חכמים איחדו את הברכות.
הקשה הפני יהושע שלכאורה דברי התוס' צריכים ביאור, משום שסמכותם של חכמים לעקור דבר מן התורה מתייחסת למקרה בו קיים חשש לעשיית איסור ובלית ברירה נדרשים חכמים לעקור חיוב (בשב ואל תעשה) כדי למנוע מכשול אחר, אך ככל וקיים חשש להפסד ממוני לכאורה אין לחכמים כוח לעקור דבר מן התורה.
לאור דברי הלבוש דלעיל, שחכמים קיצרו את הברכה כדי מתוך החשש שהמעסיק יפריע לפועלים בברכתם ניתן ליישב את קושיית הפני יהושע, כי הפרעת בעל הבית והסחת דעת הפועלים מהברכה יכולה לעלות לכדי איסור של ברכה ללא כוונה והוצאת שם שמיים לבטלה, וממילא חכמים עקרו דבר מן התורה בשינוי ברכת המזון כדי שהפועלים לא יעברו על איסור אחר.
עוד בדרך זו ניתן ליישב את קושיית הפנ"י, על פי דברי הרמב"ם בהלכות שכירות (פרק יג הלכ' ז) שביאר כי חובת הזהירות מאיסור גזל מוטלת בשווה הן על המעסיק והן על העובד, המעסיק מוזהר שלא לעכב את שכר העובד או לא להפחיתו שלא כדין, והעובד מצווה שלא להתבטל ממלאכה. לאור דברי הרמב"ם ניתן לומר כי קיצור ואיחוד הברכה השנייה והשלישית של ברכת המזון נעשו מתוך החשש שהפועלים יאריכו את זמן ברכתם וימצא כי עוברים על איסור גזל.
להלכה נפסק בשו"ע (או"ח סי' קצא סעי' א-ב) שעל הפועלים לקצר בברכת המזון כדי שלא לבטל ממלאכת בעל הבית, אך כיום הפועלים מברכים ברכת המזון בנוסחה המלא והרגיל משום שאין דרך להקפיד על כך, וכמו כן כיום בעל הבית שוכר את הפועלים על דעת שהם יברכו ברכת המזון כראוי.
עוד נפסק בשו"ע (חו"מ סי' שלז סעי' כ) כי הפועל מוזהר שלא לבטל ממלאכת בעל הבית ועליו לדקדק עם עצמו לעניין זה, וכמו כן חייב הפועל לעבוד בכל כוחו שהרי מצינו אצל יעקב שעבד את לבן בכל כוחו, ומסיים השו"ע שלכן יעקב השתכר והצליח במעשה ידיו שנאמר "ויפרוץ האיש מאוד מאוד" (בראשית ל מג).
א. שעות שינה
הרמ"א (חו"מ סי' שלג סעי' ה) פסק כי אסור לעובד שכיר להיות ער בלילה יותר מידי, מפני שהעייפות עלולה להקשות על תפקודו למחרת.
בביאור הגר"א (חו"מ שלג סע"ק ל ) כתב כי מקור דברי הרמ"א הם מהירושלמי (דמאי פ"ז הלכה ג): "לא יעשה בתוך שלו בלילה וישכיר עצמו ביום לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שהוא ממעט מלאכתו של בעל הבית"
ב. תזונה נכונה
רמ"א (חו"מ סי' שלג סעי ה) פסק להלכה כי על העובד לשמור על תזונה טובה כדי שיהיה לו כוח לעבוד כראוי. ובביאור הגר"א (סע"ק ל) שכתב כי מקור פסק הרמ"א הוא מהירושלמי דמאי פ"ז הלכה ג שהובא לעיל בסעיף א.
כמן כן פסק הרמ"א כי אל לעובד להפריז באכילתו במשך שעות העבודה, מפני שריבוי האכילה גורם לעייפות ולהפחתה בתפוקת העבודה וממילא נמצא ח"ו גוזל את המעסיק.
ג. עיסוק בדברים שאינם שייכים לעבודה אף בזמן שאינו עובד כגון מוכר בזמן שאין קונים בחנות.
הרמ"א (חו"מ סי' שלג סעי' ה) פסק כי אסור למלמד תינוקות לעסוק לימודו עם התינוקות בעיסוקים נוספים. בביאור הגר"א (שלג סע"ק כט ) כתב כי מקור פסק הרמ"א הוא מדברי התוספתא (ב"מ פ"ד) "המושיב חבירו למחצית בחנות אם הוא אומן לא יעסוק באומנותו מפני שאין עיניו על החנות" ועי' בפתחי חושן (שכירות פרק ז' סע"ק לא).
ד. שיחות חולין וביקורים במקום עבודת השכיר
בספר חסידים (סי' שי) כתב כי מנהגם של התנאים הקדושים חוני המעגל ואבו חלקיה שלא היו משוחחים כלל בשעת העבודה ואף לא השיבו שלום למי שבירכם. עוד כתב בספר חסידים לעניין זהירות השכיר בשיחות חולין המבטלות אותו מעבודתו וז"ל: "אל ילך אדם לדבר עם מלמדי תינוקות בשעה שהוא מלמדם פן יבטלם בדבריו, וכן לשכור פועל של ישראל פן יבטלנו בדבריו. אל ישב אצל שכיר אפי' כשאין שכיר עושה פעולה שמא יהיה לו בושת לומר אין לי פנאי. ואם רגיל ואין לו בושת מפניו ואינו מבטלו אין בכך כלום. ירא שמים כגון חוני המעגל ואבא חלקיה לא היו מסיחים ואפי' שלום לא רצו להחזיר".
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה
לתגובות stern1416@gmail.com