אאא

למעלה משני מיליון חולים בטרשת נפוצה ברחבי העולם, מתוכם כ-5,000 איש בישראל, סובלים מהתקפים שהלכו וצמצמו את יכולותיהם הפיזיות והותירו אותם מוגבלים, כאובים ומביטים במבט כלה על חייהם ההולכים ומאבדים את צורתם המוכרת והנורמטיבית.

הטרשת הנפוצה פוגעת בצעירים ובמבוגרים בגיל העמידה, בעיקר נשים, וגורמת לפגיעה משמעותית בפריון העבודה ובאיכות החיים. המחלה פוגעת במערכת העצבים וגורמת להפרעות תפקודיות.

הטרשת הנפוצה  הינה מחלה דלקתית, המערבת את מערכת החיסון. למעשה, מזהה מערכת החיסון של החולה בטרשת נפוצה את מערכת העצבים כאויב שיש להתגבר עליו. הטעות הטרגית בזיהוי גורמת למערכת החיסון לתקוף את מערכת העצבים המרכזית.

המחלה מופיעה בצורת התקפים, המתאפיינים בחוסר תחושה, בעיות בראיה פגיעה במוטוריקה הגסה והעדינה עד כדי איבוד שליט העל הגוף, ועוד. הטרשת הנפוצה מוגדרת כמחלה פרוגרסיבית, כלומר: החולה הולך ומאבד את יכולותיו הפיזיות. ריבוי התקפים, ללא טיפול מונע, גורם למוגבלויות פיזיות ההולכות ומחמירות, ולהחמרה הדרגתית של המחלה.

טרשת נפוצה היא אכן מחלה כרונית, וככזו – היא חשוכת מרפא. בהעדר טיפול היא לא תגרום למות החולה, אולם היא כן פוגעת קשות באיכות חייו של המטופל, ומביאה לירידה כללית בתפקוד, לעייפות, לפגיעות מוטוריות ולחסרים נוירולוגיים. אלה מתחילים כחסר זמני בזמן התקף, והופכים עם השנים לחסרים תמידיים. "טרשת נפוצה היא מחלה דלקתית, ניוונית ומתווכת-חיסונית של מערכת העצבים, התוקפת את מערכת העצבים המרכזית. היא הגורם המוביל למוגבלות שלא על רקע חבלה אצל מבוגרים צעירים ומבוגרים בגיל העמידה, וגורמת לפגיעה משמעותית בפריון העבודה ובאיכות החיים", מציג פרופ' דימיטריוס קרוסיס, מנהל היחידה לטרשת נפוצה בבית החולים  הדסה עין כרם, את המוניטין המפוקפק של המחלה.

עד לשנות ה-90 המוקדמות של המאה הקודמת, העתיד הצפוי לחולים במחלה היה קודר. "לאדם שאובחן בטרשת נפוצה, או בשמה הלועזי- Multiple Sclerosis- MS, לא היה מזור או טיפול ייעודי למחלתו, למעט הקלה זמנית בהתקפים נוירולוגיים. אותו אדם נידון ברוב המקרים לחוות התקדמות איטית בנכות עד כדי ישיבה בכיסא גלגלים ואף ריתוק למיטה. הירידה הכללית בתפקודם של החולים באה לידי ביטוי בתסמינים שנעו מעייפות קיצונית ועד לפגיעות מוטוריות ולחסרים נוירולוגים כמו לקות ראייה. אלה התחילו כחסר זמני בזמן התקף, והפכו עם השנים לחסרים תמידיים. במילים אחרות, החולים הפכו לנכים ברמות קשות".

המהפך המשמעותי הראשון בטיפול במחלה ארע לפני כ-25 שנה. עד לנקודה זו, הצליחה הרפואה לפתח טיפולים בהתקפים עצמם, למתן אותם – אולם לא למנוע את הופעתם. הטיפול החדשני ופורץ הדרך, שאושר והוצג בפני הקהילייה הרפואית בשנת 1993 , היווה פריצת דרך והתקבל בתקווה גדולה בקרב החולים בטרשת נפוצה בעולם ובארץ. היה זה הטיפול הראשון שהפחית את מספר ההתקפים השנתיים והאט את ההידרדרות לעבר הנכות. ככוכבת המהפך הוכתרה התרופה "אינטפרון בטא", שהפחיתה את מספר ההתקפים השנתיים והביאה להאטת ההידרדרות בנכות. בהמשך, הוציאה חברת טבע הישראלית את ה'קופקסון' - תרופת הדגל האתית של החברה, ציון דרך משמעותי נוסף בדרכם של חולי הטרשת הנפוצה לחיים מלאים ונורמטיביים יותר.

מי שיש לו טוב – רוצה עוד יותר טוב: "קהיליית המחקר הרפואי שמה לה למטרה להבין את מנגנוני המחלה ולפתח טיפולים משני מחלה, המסוגלים לעכב או לשפר מוגבלות קיימת, או למנוע התקפים אצל החולים, ובכך למנוע את ההידרדרות ואת הפגיעה בתפקוד", מציג פרופ' קרוסיס את היעד הבא שהציב המחקר בפני עצמו, במלחמה נגד הטרשת.

בחסד ה', נכבש גם היעד הזה, בדמותן של שתי תרופות חדשניות ועדכניות: הראשונה – אלמטוזומאב, המוכרת יותר בשמה המסחרי "למטרדה". "ה'למטרדה' היא בעצם נוגדן, המבצע איזון מחדש של מערכת החיסון", מסביר פרופ' קרוסיס. "התרופה נחשבת לבעלת יכולות מוכחות, לאחר שעצרה את התקדמות המחלה אצל 76% מהמטופלים שטופלו באמצעותה."

התרופה החדשנית השנייה היא  "אוקרליזומאב" – שהוכיחה, לראשונה בתולדות הטיפול התרופתי בטרשת נפוצה, יעילות בחולי טרשת נפוצה בשלב הפרוגריסיבי, האלים והמתקדם יותר. "ה'אוקרליזומאב', שנכנסה לשימוש בעולם לפני כעשר שנים, ובארץ לפני כשלוש שנים, מדמה השתלת מוח עצם. היא עושה 'ריסט' למערכת החיסונית, ובכך מונעת את התגובות האוטו-אימוניות. יעילות התרופה הינה ארוכת טווח במיוחד – היא ניתנת במנות, פעם או פעמיים, וחסל. למעשה, התרופה בונה את המערכת החיסונית ולכן מועילה למשך שנים רבות".

עם זאת, ה'אוקרליזומאב' אינה ניתנת לכלל החולים בטרשת נפוצה באופן גורף. "התרופה מיועדת למניעת החמרה אצל אלו שצפויים להגיע להחמרה, ובשלב שעוד ניתן למנוע את ההחמרה", מציין פרופ' קרוסיס.

דב גוגנהיים בן ה-21 מהווה עדות חיה ובועטת למהפך שחוללו תרופות הדור החדש בטיפול בטרשת הנפוצה; בגיל 16, בעודו בחור ישיבה, החל דב לסבול מסחרחורות ומחוסר תחושה בגפיים. האבחנה הקשה לא אחרה לבוא: טרשת נפוצה. דוב, שבמשפחתו המורחבת לא ידוע על מקרה נוסף של המחלה, נזכר בתקופה הקשה שעבר מאז האבחנה: "הידיעה שמאדם פעלתן שקודם לכן לא הייתה לו כל מוגבלות וכעת אני מתקשה לבצע גם פעולות בסיסיות, הייתה מדכאת", הוא מתאר. "במשך השנה וחצי הראשונות סבלתי מהתקפים נוראיים, שכללו ניוון שרירים, חוסר תחושה, פגיעה במוטוריקה הגסה והעדינה, בעיות בראיה ועוד. בהתקפים הקשים ביותר איבדתי לחלוטין שליטה על הגוף. נכנסתי ויצאתי מבתי החולים, שהפכו לבית השני שלי. הצוות הכיר אותי על בסיס שם פרטי..."

הטיפול הרפואי לא קידם את מצבו: "ניסו לטפל בי בכמה תרופות אך הן לא פעלו. כי זה מה שמאפיין, בין השאר, את הטרשת הנפוצה: זו מחלה שפוגעת באופן אינדיבידואלי. התסמינים שונים, הסימפטומים שונים, וגם ההשפעות של התרופה שונות מאד מאחד לשני – מה שמשפיע ומשפר את מצבו של האחד, לא ישפיע כלל על השני".

ואז, לאחר התקף קשה במיוחד במהלכו אושפז בבית החולים הדסה עין כרם, נחשף דב לתרופה חדשה יחסית – הלמטרדה. "ומאז", הוא מספר היום, שנתיים אחרי, "קיבלתי חיים חדשים".

במונח "חיים חדשים" מתכוון דב לכך כי כיום, למעשה, הוא חולה טרשת נפוצה "על הנייר": "קיבלתי את התרופה דרך הווריד, ומאז עברה תקופה של יותר משנה שבה לא קיבלתי כל תרופה. אני מנהל חיים שגרתיים, לומד כרגיל, מתנדב, מקפיד על כושר, ומי שפוגש בי לא מאמין שאני מתמודד עם הטרשת. אני מתפקד באופן עצמאי, ללא כל מוגבלות. ההתקפים הנוראיים הללו נעלמו מחיי. הקשר שלי למחלה מסתכם בכך שלמשך השנתיים הבאות אני אמור להגיע פעם בשנה לרופא לבדיקות ולקבל את התרופה."

כחלוף השנתיים, אמורה הטרשת הנפוצה לתפוס מקום מזערי עוד יותר בחייו של דב: "בשלב הבא המחלה אמנם תמשיך לקנן בגופי, מפני שעם חידושי הרפואה – עדיין לא נמצאה תרופה המסוגלת לרפא את החולים. אולם המחלה תהפוך לבלתי פעילה, ומבחינתי זה אומר חיים רגילים לחלוטין."