אאא

יותר מהכל היא לא סבלה גוזמאות.

לו לא היה מדובר בה, לבטח המאמר הזה היה רווי בהגדרות ותיאורים מלאי שמאלץ: ‘מסרה נפשה’, ‘הייתה כעפרא דארעא’, ‘כל כולה הייתה רק הכנסת אורחים’, ‘שרה אמנו של דורנו’ ועוד ועוד סופרלטיבים שהז’רגון של הסופרים החרדים השתבח בהם. אבל מכיוון שהמאמר הזה נכתב עליה, נגזר עלי לנקוט במינימליזם, לא להשתפך במילים מפוצצות, לא לפאר ולא להדר. לתאר את המציאות כהווייתה.

לשמחתי, המציאות עצמה מספיקה. די והותר.

קראו לה חיה.

לא הרבנית חיה, לא גב’ חיה. חיה. היא ממש התעקשה על זה.

נכבד את בקשתה, גם כשלצערנו התואר המלא שלה היום הוא ‘חיה עליה השלום’.

שבת ראשונה, תחילת זמן אלול, ישיבת 'עטרת ישראל', שכונת בית וגן בירושלים

מכיוון שבמינימליזם ובעובדות מדויקות עסקינן, אני לא יכול לתאר את הכרית הרטובה, או לספר על הדמעות והגעגועים הביתה ועל קשיי ההתחלה שלא נתנו לי מנוח. מהסיבה הפשוטה שפשוט לא היו כאלה. קיבלתי חדר טוב וחברותות טובות, ואפילו הגעגועים הביתה לא הספיקו להתפתח כדי צורכם בימים שחלפו מתחילת הזמן. זאת ועוד, הישיבה ממוקמת עשר דקות נסיעה מבית הוריי. ביום שישי עוד קפצתי הביתה, אכלתי קוגל חם, לקחתי כמה דברים לשבת והגעתי לישיבה.

אלול בישיבת ‘עטרת ישראל’ זה חודש לא קל, ודאי לא לבחור צעיר, ודאי לא לכזה שיש האומרים עליו שהוא מפונק. יש ממש כבדות פיזית על הכתפיים. התחושה היא שכל העולם נברא בשביל עולם התורה, כל עולם התורה נברא בשביל ישיבת ‘עטרת ישראל’, כל ‘עטרת’ נבנתה בשביל חודש אלול וכל חודש אלול נברא בשביל השבת הראשונה שלו.

וכל זה על הכתפיים של בחור בן 17. לא קל.

מיד אחרי קבלת שבת עולה ראש הישיבה, הגרב”מ אזרחי, אל הדוכן לשאת את הדרשה הראשונה של הזמן. זו דרשה נוקבת, מלאת פאתוס ודרישות, כמעט סיזיפית. כל אחד נדרש להעפיל לפסגת ההר. לא סנטימטר אחד מתחת. הרף גבוה מאוד. כמו מקשה על הנשימה. מעלה הרהורים נוגים על היכולת לעמוד במשימה. מסביב כולם נראים מוכנים לחלוטין להסתערות עם מבטים מורעלים בעיניים. ואני יושב בירכתי בית המדרש ומהרהר: האם אני המבועת היחיד באולם? האם אני היחיד שחושש להיתקע במעלה הדרך.

הדרשה מסתיימת. מתפללים מעריב.

מעריב זה תיאור מסגרת, את מה שקרה בפנים קצת קשה לתאר. זה היה שילוב של תפילת נעילה ווידוי אחרון שנאמר על יד מיטתו של שכיב מרע. צעקות עד לב השמים, עיניים דולקות, גרונות ניחרים וידיים מורמות אל על.

אי אפשר לאחל לבחור ישיבה כניסה נכונה יותר לימי הא-ל-ו-ל שעמדו בפתח.

אבל זה כנראה לא מתאים לכל אחד. אחרי שבוע של לימוד אינטנסיבי, ההתרגשות של ההתחלה, הדרשה, המעריב, הרגשתי שעכשיו לעלות לחדר אוכל של הישיבה, לאכול סעודת שבת של אוכל מוסדי במהירות הבזק ולחזור מיד לבית המדרש, זה קצת גדול עלי.

זה היה מאוד מפונק מצידי, אבל הרגשתי שאני צריך קצת בית. שולחן ערוך, אוכל טוב, שירים וכל מה שיש בשולחן שבת. נכון, לא מגיעים לישיבה בשביל להתפנק וצריך להקריב ואין התורה נקנית במי שממית עצמו עליה ועוד משפטים נכונים עד אימה, אבל באותה שבת, זה פשוט היה גדול עלי.

הגרון שצעק לפני דקות ספורות ‘שמע ישראל’ בקול גדול יחד עם כולם, נשנק קצת. הגרון כמו הגוף כולו שיווע למרק עוף ביתי וקצת חמימות, שני דברים שנראו באותו רגע רחוקים יותר מהשלום בין הישראלים לפלסטינים.

בעודי עומד בתור הארוך להגיד גוט שאעבס לצוות הישיבה, אני מזהה פרצוף של יהודי שנראה לי קצת מוכר.

“גוט שאעבס”, אני אומר לו בקול מיואש.

“אויייי”, הוא צועק בתגובה בקול גדול. “אתה לא הבן של רבי יהודה והרבנית נעמי?”

“כן”, אני אומר נבוך.

“אויש, איזה מותק, איזה לחיים, מי היה מאמין. הבן של רבי יהודה. מה אתה עושה כאן?”

“לומד פה”, אמרתי בביישנות, “התחלתי עכשיו”.

מסביב כבר התגודדו לא מעט בחורים שהסתכלו על המחזה בעיניים קרועות. מה לַיהודי – שמהר מאוד הבנתי שהוא מהאושיות היותר חשובות בישיבה – ולבחור עם פני הילד מוועד א’.

הלחיים שלי בערו. גם מבושה וגם מהצביטות שהיהודי, שטרם הצלחתי להיזכר בשמו, הרעיף עליהן.

“הבן של רבי יהודה לומד בעטר’ס ולא חשבו לעדכן אותי”, הוא המשיך. “לא יאומן מה שקורה עם הדור שלנו. הפקרות.
“טוב”, הוא סיכם את הדיון שניהל עם עצמו בקול גדול, תוך שהוא מניח עלי יד גדולה וחמה, “אתה מגיע איתנו לסעודה”.

עוד לא ידעתי מי זה ‘איתנו’ ועל איזו סעודה מדובר, אבל לא הייתי צריך הרבה שכנועים בשביל להצטרף.

במעלה רחוב משולם רוט שמתי לב שהיד שלי תקועה בתוך היד של היהודי שהלך כשסביבו קבוצה ענקית של בחורים, אברכים ובעלי בתים מהשכונה. כל רגע התווסף עוד מישהו. לזה הוא איחל מזל טוב, לשני שלח נשיקות ועל השלישי הוא ציווה לקפוץ מיד אחרי האוכל אליו הביתה. תוך כדי הליכה הצלחתי לברר אצל הבחור שהלך לידי איך קוראים למי שלקח את היד שלי בלי שום כוונה נראית לעין להחזיר לי אותה.

אריה. ר’ אריה גולובנציץ, הוא לחש לי בעיניים עגולות ותמהות. איך יהודי כשר לא מכיר את ר’ אריה.

ר’ אריה, כך מספרים זקני שכונת בית וגן, עמד במורד רחוב קאסוטו וסביבו בנו את ישיבת ‘עטרת ישראל’. אי אפשר לדמיין את הישיבה בלעדיו ואי אפשר לדמיין אותו בלי הישיבה. מדי שבת, אחרי התפילה, נוהג ר’ אריה לעמוד במרכז בית המדרש וללקט בחורים שיבואו לאכול אצלו סעודת שבת.

כל זה שמעתי עודנו מטפסים בקושי לא מבוטל את רחוב משולם רוט בואכה רחוב בית וגן.

"חיההההההההההההההההה"

עוד לא הספקנו להיכנס לבית בקומה הראשונה ברחוב בית וגן 103 והצעקה הנ”ל נשמעה בכל רחבי השכונה.
“חיהההה, חיהההההה”, הוא קרא שוב ושוב בשמה בקריאות התלהבות כמותן לא שמעתי עד אז, “לא תאמיני מי הגיע לכאן לאכול היום”.

“נו, מי”, היא שאלה בקול אדיש שלימד שקריאות התלהבות מהסוג הזה הן לחם חוקה.

“שימענק’ה, הבן של רבי יהודה ונעמי. את לא מאמינה, הוא לומד בעטר’ס, אף אחד לא חשב לעדכן אותי. העולם נהיה מופקר, זה מה שנהיה מהעולם”.

“נו, אריה, אל תגזים. למה צריך לעדכן אותך בכל דבר? אז הוא הגיע ללמוד בישיבה. ברוך השם, לא צריך לעשות עניין מכל דבר. עכשיו בוא תעשה קידוש. כולם כבר רעבים”.

זה היה מפגש ראשון שלי עם שולחן-שבת מהסוג הזה.

גם ממרחק השנים אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה המדויקת. מה מִגנט אותי לשולחן השבת הזה. האם העובדה שכל צרוע וזב הרגיש שם בעל הבית, האם העובדה שכתף לכתף ישבו בחורי ישיבות, אברכים, אלמנים, קבצנים – וכולם קיבלו יחס שווה. האם השולחן המהודר, האוכל המסחרר, האווירה, השירה – מי יודע. אבל בשבת הראשונה, בקושיהספקתי לשים לב למשהו. ר’ אריה החליט להושיב אותי לידו, וזה, כך התברר לי, עבודה במשרה מלאה.

לפני הקידוש, רוקדים קצת, בהתחלה סולו, אני והוא, אחר כך מצרפים את כולם, אחרי הקידוש שרים קצת, בין לבין צריך לספר בדיוק מה קרה בישיבה, מי מוסר שיעורים בוועד א’, וכמה בחורים הגיעו השנה מ’מעוז חיל’ – וכן הלאה. אין שנייה מנוחה ואם יש, אז “שימענק’ה, תעביר בבקשה את הסודה”.

בעלת הבית חיה, ישבה בצד השני של השולחן. בשקט ובעדינות. כמעט בלי שאף אחד שם לב, היא ניהלה שולחן משלה. היא שאלה כל אחד את השאלה הנכונה. בשקט היא הייתה מבררת עם אחד מה מתקדם עם השידוך, עם השני האם יש לו מספיק כסף לקנות חליפה ועם השלישי מה שלום האמא החולה. הכל היא ידעה, על הכל היא לקחה אחריות, אבל בשקט-בשקט ומעולם לא עשתה מעצמה עניין.

ואי אפשר בלי כמה מילים על האוכל שלה שהפך לאגדה עוד בחייה. אני מכיר כמה אנשים שמוכנים לשלם בכל רגע נתון סכום של חמש ספרות כדי לזכות לטעום עוד פעם אחת את ה’פאלשע-פיש’ האגדיים שהייתה מכינה. ה’פאלשע-פיש’, המאכל הפולני שהיה חיקוי של קציצות ה’גפילטע פיש’, נעשה מנתחי עוף, היה מקבל צורה של קציצות זהובות ורכות, עם רוטב שהיה בו מטעם גן עדן.

על הקציצות שמים קצת סחוג, תוצרת בית, ואת כל העונג הזה מספיגים בחלה חמה של לנדנר או של אביחיל. ריבונו של עולם, מה צריך יהודי יותר מזה. ועוד לא דיברנו על המרק עוף שהיה צלול וצח מחד ומלא שומן מאידך, והעופות והבשר והתוספות והמנות האחרונות שלה, איי, ריבונו של עולם, רק מלהיזכר, דמעות של אושר עולות בעיניים.

זו הייתה השבת הראשונה בסדרה, אבל מאז כמעט בכל שבת, או שאורי-ישראל, המכונה אורינק’ה, שלמד איתי ב’וועד’ והפך ברבות הימים לידיד נפשי, היה מתקשר ביום שישי להזמין או שהיינו נפגשים בעמידה ל’גוט שאעבס’ בהיכל הישיבה. ושוב, המחזה היה חוזר על עצמו. צעקות גדולות “שימענק’ה, הבן של רבי יהודה, מי היה מאמין”. עלייה ברחוב משולם רוט עם ידיים שלובות, הגעה לבית וצעקות: חיההההההההה, לא תאמיני מי הגיע, וחוזר חלילה.

ככה כמעט כל שבת. במשך עשרות שבתות.

שש שנים הבית הזה היה הבית השני שלי. בהתחלה זה היה רק בשבתות, אחר כך זה עבר גם לימי חול. פה ארוחת ערב, שם ארוחת צהריים ופעם סתם לשתות קפה עם עוגה טובה. כמעט אף פעם לא הייתי לבד בבית. תמיד במטבח כבר ישב מישהו. התייעץ, דיבר, ביקש משהו. ומרת חיה, שניהלה את הבית, שברבות השנים הפך למפעל של ממש, ישבה, שמעה, הקשיבה, בלי לעשות עניין, בלי לבקש לעצמה כבוד או סופרלטיבים. כמה שהיא עשתה יותר – ככה היא ביקשה לעצמה פחות.

הגיע זמני להתחתן.

כמובן שאורחי הכבוד בחתונה היו ר’ אריה ורעייתו חיה.

לפני החופה, ניגשתי אליהם וביקשתי לדבר איתם בצד.

“אני רוצה לבקש מכם מתנה”, אמרתי להם.

אריה זע באי נוחות. “שימענק’ה, נדבר עוד. מחכים לך בחופה. לא עכשיו”.

התעקשתי.

“אני רוצה שתברכו אותי שתהיה לי הזכות להקים בית של הכנסת אורחים. שאוכל לחקות מה שראיתי אצלכם”, אמרתי.
“שימע’ן, מי אנחנו שנברך. אנחנו לא רבנים ולא צדיקים. יש לך כאן מספיק ראשי ישיבות. תיגש אליהם לבקש ברכות”, אמרה מרת חיה.

אבל התעקשתי והזוג הזה שלא יודע לומר לא – נכנע.

“תשמע שימענק’ה”, אמר ר’ אריה. “מי שבאמת רוצה להיות מכניס אורחים הקב”ה עוזר לו. אתה יודע איך הוא עוזר לו? הוא נותן לו אישה צדיקה כמו חיה, ומאז הוא כבר לא צריך לעשות כלום. אבל לזכות באישה כמו חיה זה לא פשוט. אני לא יכול לברך אותך בכזאת ברכה. אין לי מספיק זכויות. היחידה שיכולה לברך אותך בכזו ברכה, זו חיה עצמה. נו, חיה, תברכי את שימענק’ה שלנו. זה לא הזמן להצטנע”. 

היא זעה ונעה באי נוחות. כל המעמד הזה היה זר לה. “זכית באישה נהדרת”, היא אמרה לי, “אתה לא צריך ברכות, אבל אני אברך אותך שהקב”ה יעזור לך להגשים את כל המשאלות שלך. ברוח ובגשם. ותדע לך שהכנסת אורחים זה לא לתת לאחרים, זה לתת לעצמך. ועכשיו רוץ מהר לחופה שהכלה לא תברח”.

רצתי מהר וברוך השם הברכה התממשה. זכיתי באישה שלא רק שקיבלה על עצמה את ה’שיגעון’ הזה, אלא אפילו הוסיפה משלה.

כך יצא שמאז החתונה, חוץ משבתות אצל ההורים, כמעט ולא יצאנו מהבית, נאמן לקבלה שקיבלתי על עצמי מתחת לחופה, השתדלתי לא לאכזב את מי שהתרגל לבוא לשבתות. מקום אחד היה חריג, הבית של ר’ אריה ורעייתו חיה. פעם בתקופה היינו הולכים אליהם בליל שבת ושואבים קצת כוחות מהזוג המופלא הזה שלימד אותנו הכנסת אורחים מהי.

ואז הגיעה התקופה הארורה

יום בהיר, מרת חיה, אשת הברזל שלקחה את כולם על כתפיה הצנומות, חלתה במחלה הארורה.

בהתחלה, היא ביקשה להסתיר את זה. היא אף פעם לא עשתה מעצמה עניין. היא לא רצתה רחמים ותפילות. היא רק רצתה שכולם ימשיכו בחיים כרגיל, היא כבר תסתדר. היא הייתה בהיסטריה מזה שאנשים יעצרו את החיים בשבילה. שמשהו יטרח בגללה, שלמישהו יהיה לא נעים. אבל השמועה עשתה לה כנפיים, והחלו להתארגן תפילות של כל האלפים שהיו מבאי – שלא לומר בני – ביתה. שהיא דאגה להם כל השנים בשקט, בהצנע לכת, בלי לעשות מעצמה עניין.

אבל המחלה לא עצרה.

בעיצומה של תקופת המחלה, הגענו, לשבת. בדיעבד התברר שזו הייתה האחרונה.

זו הייתה שבת עצובה.

גם הפעם כשחזרנו מהתפילה, ר’ אריה נכנס הביתה כמו רוח סערה, וצעק: “חיהההההההההההה, לא תאמיני מי הגיע, שימענק’ה, הבן של רבי יהודה, עם אשתו רותי והילדות”. אבל לאשתו חיה כבר לא היה כוח אפילו לעשות מחאה על הפומפוזיות. היא חייכה בהשלמה.

היא ישבה על הספה, חלושה וכאובה. היה קשה לראות אותה.

“חיהההה”, צעק אריה, “אנחנו עוד נרקוד בחתונות של הנינים. אל תעשי את עצמך חולה. תפסיקי עם ההצגות”. היא כבר בקושי יכלה להגיב. את מעט הכוח שנותר היא ניצלה לחייך לאורחים, להגיד להם גוט שאעבס, להגיד להם שירגישו בנוח. זו הייתה משימת חייה.

אבל אריה לא ויתר. כל הסעודה הוא רץ אליה. שם לה על הפה קצת מהמיץ-ענבים, קצת מה’פאלשע-פיש’ שהכינו הכלות, קצת פירות בסוף.

הוא לא דילג על שום דבר.

מרת חיה הלכה ושקעה. התרופות היו חזקות. היא התקשתה להחזיק מעמד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

המצב הלך והתדרדר במהירות. בחייה כמו בפטירתה, היא לא רצתה להיות לטורח על איש. חודשים ספורים אחרי שחלתה, הלכה לבית עולמה. יומיים לפני שנפטרה, עוד הספקנו להגיע לבית החולים יחד עם ראש הישיבה, הגרב”מ אזרחי, ולשיר לה ‘אשת חיל’, השיר שכל כך אהבה וכל כך הגיע לה.

היא חייכה בתודה ושקעה לעולם שכולו טוב.

אחרי מיטתה צעדו אלפי מלווים, אבל בעיקר רבבות מלאכים של שבת המלכה שהיא כל כך התאמצה לכבד ולפאר.

בחודש תמוז ימלאו שלוש שנים לפטירתה, מאז, בכל שבת, רגע לפני שמתחילים לשיר ‘אשת חיל’, אני נזכר בה ובשולחן השבת שניהלה בחכמה ובמסירות.

תפסיק עם ההגזמות, היא הייתה אומרת אם הייתה קוראת. לא צריך להתלהב.

אבל האמת, מרת חיה, צריך, אוהו כמה שצריך.

תודה רבה על כל מה שלימדת אותנו.

גוט שאעבס.