אאא

לאחר שעמדנו בפרקים הקודמים על תופעת הנשירה וההיסטוריה שלה, על טיב הקשר והתמורות המתרחשים בתא המשפחתי, על ההיבטים הרגשיים ודימויים העצמי של הנערים המתמודדים עם מכלול קשיים ותחומי סיכון ועל היקף התופעה המתעצמת בשנים האחרונות במגזר הכללי, הגיע כנראה הזמן לתת את הדעת לנתונים וההגדרות התוך-מגזריים, שעומדים לפי הנתונים העדכניים בפער יחסי גבוה מאוד.

נוער חרדי מנותק

לצורך הבנה של 'מיהו נער נושר חרדי' עלינו כנראה להיכנס מעט לסוגיות הליבה של הגדרת 'מיהו חרדי' עליה דובר כבר רבות. אך אנו נעסוק בסקירה זו בהגדרת המגזר החרדי, תוך קורלציה לתחומים הרלוונטיים לצורך מאמר זה. (במאמר ההמשך נעסוק בע"ה בגורמי הסיכון והחוסן הייחודיים למגזר).

פרידמן (1991) מתאר במחקרו את המגזר החרדי כקבוצת אוכלוסייה מובחנת בחברה היהודית "קבוצה הרואה עצמה מחויבת לשמירה קפדנית על ההלכה כפי שהתפתחה על ידי סמכויות רבניות לאורך הדורות. בשונה מקבוצות דתיות אחרות, הקבוצה הזו רואה עצמה מחויבת בעיקר להלכה ומעט מאוד לחברה ולמדינה שבה בניה חיים, ולכן אחוז גבוה מבני המגזר כלל אינם מתגייסים לשירות צבאי או לאומי, ועד לא מזמן אחוז לא מבוטל גם נמנע מלהיות מעורב במוקדי השלטון".

לפי הגדרתו של הרב גרילק (2002) "כל יהודי הקשור לעם ישראל, המאמין באלוקים ובתורתו שניתנה בהתגלות מעמד הר סיני: יהודי המצהיר על מחויבותו בלי הנחות להלכה כפי שסוכמה בשולחן ערוך על מפרשיו ואינו ציוני הרצליאני בהשקפת עולמו – נחשב למשתייך למגזר הדתי חרדי". תוספת זו הנוקטת כמאפיין למגזר החרדי, 'אינו ציוני הרצליאני', עשויה למעשה לקבוע את ההפרש בין החרדי ובין הדתי-לאומי, אשר שניהם אמונים על שמירה בלתי מתפשרת על חיי ההלכה (להב 2005).

בדומה לכך מקטלג בר-לב (2004) את המגזר החרדי כ"אדוק, אמוני ולא ציוני" לעומת המגזר הדתי-לאומי כ"מתון אמוני ציוני"

שלג (2000) מציין מאפיינים חרדיים בסיסיים הכוללים את הרצון והפעולה להתבדל ולהסתגר מהסביבה המודרנית החילונית והדתית הסובבת אותם. וכן את הסללת כל חבריה להקדשת חייהם ללימוד בישיבה. גישה זו שכל הנוער במגזר ה"דתי חרדי" יועד ללמוד כל חייו בישיבה. בעיניו אישית  "זוהי גישה בלתי אפשרית ובלתי אנושית" (שלג, 2000)

המכנה המשותף בין ההגדרות הנ"ל, מוצא ככלות הכל את המגזר החרדי כייחודי.

זהו מגזר המובדל אידיאולוגית, מתבדל אסטרטגית, ומסליל לעיתים רבות בנוקשות לאחידות עתידנית אל בין חבורת הלומדים לימודי קודש תורניים.

משכך, כל 'יוצא מן הכלל', מתמודד עם פערים חברתיים, עליהם הוא צריך לגשר באמצעות הוכחת שייכותו לקהילה בכל שאר מכלול עמדותיו ומנהגיו, הן אלו ההלכתיים מחד, והן אלו הפוליטיים וחברתיים מאידך.

כבר בשלב זה ניתן להבין לגבי מורכבות נוספת ואתגר ייחודי איתן מתמודד הנער החרדי המנותק ממסלול הלימודים בכלל והתורני בפרט. לא בכדי הנתונים על תופעת הנשירה במגזר החרדי הם חריגים וגבוהים מהמצופה והקיים ביחס לנורמות במגזרים אחרים.

נתונים על התופעה במגזר החרדי

מערכת החינוך החרדית צומחת מהר יותר מכל זרם חינוך אחר בישראל, ומספר התלמידים החרדיים בעלייה מתמדת. הדיון בתופעת הנשירה מבתי ספר בחינוך החרדי לעומת מגזרים אחרים מבחין בין נשירה גלויה לנשירה סמויה (להב 2012).

במקרים של 'נשירה גלויה', התלמיד עוזב את מערכת החינוך לחלוטין ואינו רשום במסגרת חינוכית. 'נשירה סמויה' לעומת זאת, מתבטאת בהיעדרויות תכופות או בנוכחות פאסיבית ללא למידה משמעותית.

מטבע הדברים, קל יותר לזהות ולאמוד נשירה גלויה, ולכן הנתונים יתייחסו לרוב לנשירה גלויה בלבד.

עם זאת, יש הטוענים שאחוז הנשירה הסמויה תואם את הנשירה הגלויה, כלומר, שעל כל נושר גלוי יש נושר סמוי. (כהן-נבות, אלנבוגן-פרנקוביץ וריינפלד, 2011)

'סוד ידוע' נוסף הוא כי האחוזים הגבוהים משרתים גם את אינטרס של המחלקות האחראיות לספק ולהעביר משאבים בתחום זה. בהתאם כך הם בדילמה מהותית- מחד- עליהם 'להביא קבלות' ולהראות כי התוכניות המופעלות על ידם מביאות לתוצאות, מאידך אמות המידה לתקציב השנתי נובעות ממספר הנושרים שיהיו ברשומות. מספרים גבוהים עשויים לשרת את האינטרס הפיננסי של המשך זרימת הכספים הייעודיים.

הסתייגות נוספת תהיה לאור הקושי לאמוד ולכמת בצורה מיטבית את מימדי הנשירה בציבור החרדי במהלך שלבי החיים המתקדמים יותר מכיוון שציבור בני הנוער הנושרים במגזר החרדי יכולים להיחשב 'רשמית' כנמצאים במסגרות ייעודיות לנוער נושר הנפתחות מידי שנה ונמצאות במגמת עליה מתמדת, ומבחינה מערכתית להיחשב כ'נמצאים במסגרת' על אף שעל פי אמות המידה החרדיות הם עדיין יחשבו כ'נוער נושר/ במצבי סיכון למיניהם.

אך גם ללא התחשבות במניינים של בני הנוער הנושר שנמצא במסגרות ייעודיות להם, על פי נתוני הלמ”ס (שנתון סטטיסטי לישראל 2017), שיעור הנושרים במגזר החרדי הוא הגבוה ביותר בישראל בהשוואה למגזרים אחרים, וניכר החל מגילאים צעירים יותר, בייחוד בקרב הבנים.

בשנת תשע”ו (2015 – 2016) נשרו ממערכת החינוך בישראל 3.3 אחוז מתלמידי כיתות ז’ עד י”ב בחינוך החרדי (4,238 תלמידים), לעומת 2.3 אחוז במגזר הערבי (4,192 תלמידים) ו 1.1- אחוז בלבד בחינוך הממלכתי-דתי (1,169 תלמידים) ובחינוך הממלכתי (3,979 תלמידים). מדובר בתלמידים שנשרו במהלך שנת הלימודים או לא המשיכו לשנת הלימודים הבאה, ואינם לומדים במסגרת חלופית.

עפ"י נתונים אלו שיעור הנושרים במגזר החרדי הוא הגבוה ביותר בישראל בהשוואה למגזרים אחרים:

בחינוך החרדי 3.3% , בחינוך הערבי 2.3%, בחינוך הממלכתי-דתי 1.1% ובחינוך הממלכתי 1.1%

בשנים האחרונות חלה ירידה בנשירה מבתי הספר בישראל, בעיקר במגזר הערבי. עם זאת, בקרב הבנים החרדים חלה עלייה מתמדת בנשירה, כך שאחוז הנושרים בקרב בנים חרדים (4.7%) הינו הגבוה ביותר ובפער גדול בהשוואה לאוכלוסייה שאינה חרדית. גם אחוזי הנשירה בקרב בנות חרדיות הינו הגבוה ביותר בהשוואה לבנות באוכלוסיות אחרות.

נוער חרדי - הסיכון מוגבר או מופחת?

עמדה מפתיעה למדי נוקטת רחל סבו-לאל (2017) במחקרה: "היקף הסיכון בקרב הילדים ובני הנוער החרדים נמוך יותר מהיקף הסיכון בקרב כלל הילדים ובני הנוער. הם מאופיינים בפחות מצבי סיכון ובמצבים מורכבים פחות, ואחוזים נמוכים יותר מהם אותרו עם בעיות בתחומים השונים. הילדים ובני הנוער החרדים שאותרו כנמצאים בסיכון סובלים ממצבים מורכבים פחות, הן מבחינת מספר הבעיות שמהן הם סובלים והן מבחינת מספר עולמות התוכן שבהם יש להם בעיה." 

אך גם היא בעצמה מטילה הסתייגות מידית מקביעה זו, שכן "אחוז האיתור של הילדים ובני נוער חרדים בסיכון היה נמוך, וייתכן שהממצאים בדבר היקף הסיכון ומורכבות הבעיות מושפעים מן ההיכרות המועטה יחסית של אנשי המקצוע בשירותים השונים את הילדים ובני הנוער בשל צריכת שירותים נמוכה יחסית בקרב הקהילה החרדית, ומן החשש של חלק מאנשי המקצוע לדווח בשל הרתיעה בקרב האוכלוסייה החרדית לחשוף בעיות."

מחקרים אחרים טוענים כנגדה כי למרות שמקובל לחשוב שהדת מהווה מערכת חיים כוללת, האמורה להגן על הפרט ועל משפחתו מפני סיכון וסטייה (Wright & Baier ,2001) , אנחנו מוצאים כיום במגזר החרדי, צעירים רבים המצויים במצבי סיכון וסטייה בשולי המחנה. (להב 2005)

רצף הנשירה החרדי, עפ"י חיים להב שנחשב לחוקר הבולט בתחומו במגזר החרדי מחולק לשלוש תחנות, זאת כאשר הראשונה שבהן, היא מרידה בנורמת הלמידה ואו קיום ההלכה. (Cattan, 2001. להב, 2005) תחנה זו איננה קיימת כל עיקר במגזרים מקבילים, והיא ייחודית לבני המגזר הדתי חרדי.

הקהילה עיצבה לילדיה וצעיריה מסלול חיים נורמטיבי לגיטימי אחד ויחיד - וזהו מסלול "חברת הלומדים" של תורה ולימודי קודש בלבד. לימוד התורה הוא דרך החיים האידיאלית. המשמעות היא שכל מי שאינו מצליח לשרוד במסלול זה נאלץ למצוא עצמו מחוץ למסלול הנורמטיבי של בני גילו, ובעצם למצוא עצמו בשולי המחנה ולפעמים אף מחוצה לו. (חקק, 2005)

החברה החרדית כיום יותר סובלנית ויותר נותנת לשוליים מקום כחלק בתוכה, מתוך כוונה לאפשר להם הסתגלות והשתלבות במשך הזמן.

ממצא משמעותי ביותר, הוא הרצון של הצעירים הללו לחפש פתרונות ומענים אלטרנטיביים לצרכים שלהם בתוך הקהילה החרדית באופן שיתאפשר להם להמשיך ולהשתייך לחברה החרדית ולמשפחה.

אם בעבר נאלץ הצעיר החרדי שסטה מן הדרך, לוותר על המשפחה ועל החברה שבה חי וגדל, בשל דחייה והדרה שהיו מנת חלקו עם כל סטייה מן הנורמות ודרכי ההתנהלות המקובלות בחברה החרדית, הרי כיום הדברים משתנים.

גם הרבנים ובעקבותיהם גם ההורים נותנים מקום גם ל'בן הרשע' כביכול שסטה מן הדרך, ומנסים להכיל אותו כל זמן שאפשר ולעזור לו להמשיך ולהשתייך. (להב 2005) ניתן להניח ששינוי מבורך זה הלך והעמיק עוד ועוד מאז 2005. תיעוד רב מתפרסם לאחרונה ברשתות החברתיות, המעיד על גיבוי ועידוד רבנים 'גדולי דור', שלא להתנכר אל ילד שסטה מהנורמות, זאת אף במקרי מרדנות קיצונית ודווקאית. (יתכן שההעמקה ההולכת וגוברת של שינוי זה, מתכתב עם מאמרה המעודכן של רחל סבו לאל, 2017. ויש בכך כדי להבהיר את מסקנתה שמצבם הסיכוני של נוער נושר חרדי, הינו קל יותר בהשוואה למקביליו).

למרות זאת, עדיין חשים נושרים חרדים רבים, כ'מהגרים בארצם'. רבים מהם אינם רוצים עוד להשתייך אל החברה החרדית, אך גם אינם מצליחים להשתלב בחברת המגזר החילוני. הם חווים מה שמוגדר כ"הלם תרבות" וקשיים רגשיים של תחושת אשם, על שלא עמדו בציפיות הוריהם בפרט, והחברה בכלל. (זיכרמן, 2014).

נערים אלו מצויים בקונפליקט תמידי, פנימי ומשפחתי וחסרים יציבות בקשרים חברתיים ובכישורי חיים, מאופיינים בהערכה עצמית נמוכה וביכולות נמוכות לקבלת החלטות שמשפיעים על התנהגות חייהם ומזיקים לעצמם ולאחרים. נערים אלו נמצאים על התפר שבין העולם הנורמטיבי לעולם העברייני (קומם, 2008)

די להביט על שורת ה'טוקבקים' על מאמר מצוי של כותב שורות אלו, או אחרים שכותבים על תחום זה כדי לקבל הצצה חטופה על עשרות סיפורים כאובים ואמוציונאליים שמוצאים דרכם בפורקן משתפך או מתוסכל באמצעות 'תגובה למערכת'. חלקם מאשימים את ה"משגיחים" בישיבות, את ה"מערכת" כולה, את עולם "הדת" או את "היחס שזכו לו בבית" ועוד. 

אחת מתוצאות הסיכון הינה מצב של תחושת ניכור וחוסר שייכות, מצב שבו הנער חווה עצמו כלא שייך לחברה ולקהילה מכיוון שזו מדירה אותו ממנה. הוא חש כי אין הבנה לקשייו ולרגשותיו ולא מעוניינים בהצלחתו ובאושרו. תגובת השיקוף שלו היא תחושת דחייה, גם של העזרה המוצעת לו, שיוצרת מעגל קסמים כאשר הצוות, שמביע רצון ונכונות לסייע מרגיש כי הרצון הטוב מהם נדחה על ידי הנער ושעזרתם אינה רצויה ובהתאם לכך לעיתים רבות מפסיקים לגלות מוטיבציה אישית להשקיע בקידומו ובמתן עזרה לקשייו (ראזר, רשבסקי ובר שדה, 2008)

השלכות אלו מקבלות משנה תוקף כאשר מדובר בציבור החרדי, האמון על הישגיות ופרפקציוניזם של "חברת הלומדים" ועל חיי קהילה קונפורמיים, ציבור המבוסס על תמות מוגדרות מאוד שכל סטייה מהם עלולה להניב תחושת אשמה, דימוי עצמי נמוך, חוויית דחייה וכישלון מצד הנער על שאינו עומד בציפיות הדתיות, המשפחתיות והחברתיות שנדרשות ממנו.

תופעה זו מסבירה בפועל  את אחוזי הנשירה הגבוהים ממוסדות הלימוד החרדיים בהשוואה למסגרות אחרות.

החוויה המשותפת לכל המתבגרים במצוקה הינה חווית ניכור-חיבור. חוויה פרדוכסלית זו מתרחשת בלבם של המתבגרים והיא מתאפיינת ביצירתו של מעין ציר ניכור-חיבור. מחד גיסא, הציר הזה דוחף אותם החוצה. מאידך גיסא, הוא משאיר אותם גם מחוברים לחברה החרדית ללא יכולת להתנתק ממנה. בהגדרה הפשוטה של קידום נוער מאובחנת קבוצת הסיכון כבני נוער שרגלם האחת עדיין נמצאת  בעולם של שוטטות – בתוך מסגרות החינוך והחברה של בני גילם אך רגלם השנייה כבר מחוצה להן. 

הנערים החרדיים הנמצאים במצבי סיכון חווים בנוסף "הלם תרבותי" כאשר תפיסת העצמי הסובייקטיבית שלהם הופכת להיות כשל "מהגרים בארצם". הם אינם רוצים להשתייך לחברה החרדית, אך מאידך גם אינם רוצים או מצליחים להיטמע בחברה החילונית. מצב שמייצר קונפליקט פנימי ומעצים את חוויית הכישלון והדימוי העצמי הנמוך ואף יוצר ומעצים קונפליקטים והתמודדויות נוספות בתוך המשפחה והחברה.

דרכנו לאן?

לאורך השנים האחרונות במענה לתופעת הנשירה ובהלימה אליה חלו שינויי תפיסה אחדים וכן הוקמו מסגרות ייעודיות שונות ומגוונות לנוער נושר חרדי על פני רצף הנשירה. דגשים שונים ניתנים במסגרות הללו, מהן על תחום הלמידה והשלמת פערים ומהן אחרות שנותנות דגש לתחום הרגשי וההתנהגותי דווקא.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

במאמר המשך בפני עצמו ננסה לבחון אולי את האפקטיביות של תפיסות אלו והאם המסגרות הללו מוכיחות את עצמן כיעד מקדם ויעיל במקום שבו נכשלו המסגרות הקודמות, ובאלו כלים, או שהן מהוות בס"ה חממה נוספת ו'עוד מסגרת' מעבר של הנער עד הידרדרותו לרחוב.

 

לקריאת המאמרים הקודמים בסדרה:

• לקריאת המאמר הראשון בסדרה "ישיבה של נעליים" 

• לקריאת המאמר השני בסדרה "אבות ובנים: כיצד מתמודדים בבין הזמנים"

• לקריאת המאמר השלישי בסדרה "על כנפי נ(ו)שרים: הכל בראש"

• לקריאת המאמר הרביעי בסדרה "האם אני נושר? הנערים שמחוץ ל(ה)גדרות"

 

הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי", מייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני 'אוהליך', חבר הנהלת איגוד ענ"ף.

לפניות והארות: merkazkuma@gmail.com