אאא

דף ס

1. מזבח שנפגם. 2. המח' בגודל המזבח. 3. העלאת מע"ש בזה"ז.

* דין מזבח שנפגם 1. קדשים שנשחטו אחר שנפגם פסולין, שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. 2. בעלי חיים שהוקדשו וטרם נשחטו, לרב כשרים ולרבי יוחנן פסולים, ופלוגתייהו האם בע"ח נדחין. 3. מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, ופסול דווקא לגבי דמים. 4. אין אוכלין בגינו: שיירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח. 5. קדשי קדשים בגז"ש ממנחה שנאמר בה קדש קדשים. 6. קדשים קלים דגבי בכור הוקש בשור לדמו שנאכל רק כאשר הדם ראוי להזרק, ובעינן למימר דאיכא מאן דמכשיר ונדחה.

* הגמרא מביאה מחלוקות של רבי יהודה ורבי יוסי בדיני גודל וקדושת המזבח 1. לרבי יהודה קדושת החצר כקדושת המזבח, שנאמר ששלמה קידש את תוך החצר מכיון שהמזבח שעשה משה היה קטן מהכיל כ"ב אלף בקר וק"כ אלף צאן, ולרבי יוסי החצר נתקדשה בכך שהועמד בה המזבח, ופליגי אי ר"י מודה לגבי דמים. 2. המזבח שעשה משה היה חמש על חמש אמות, לרבי יוסי דברים ככתבן וממילא מקום מערכתו היה אמה על אמה והספיק לאלף עולות שעשה שלמה בגבעון, ור"י יליף בגז"ש רבוע מהמזבח שבנבואת יחזקאל דהמזבח היה עשר על עשר ומערכתו שש על שש ויליף חוץ מחוץ. 3. גובה המזבח שעשה משה, לר"י שלש אמות ולרבי יוסי עשר אמות וג' היה משפת הסובב, דיליף בגז"ש רבוע ממזבח הזהב דגבהו פי שנים כארכו ויליף כלי מכלי. 4. בקלעי החצר נאמר שגובהן חמש אמות, לרבי יהודה גובה המזבח שלש ועל אף שראו מבחוץ את הכהן מיהו לא ראו את העבודה שבידו, ולרבי יוסי גובהן היה ט"ו אמה, וחמש אמות היה משפת המזבח.

* רבי ישמעאל יליף דבזה"ז אין להעלות מע"ש לירושלים ולאכלו, דבפסוק והבאתם שמה הוקש מעשר דנוהג דווקא בפני הבית. ומייתי 1. א"א ללמוד בק"ו מבכור שטעון הבאת מקום כיון שיש בו דמים ואימורין למזבח, ביכורים טעונין הנחה, וליכא למילף מינייהו בהצד השוה משום דאיכא בהו צד מזבח. 2. קסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעת"ל, ולא בעי בבכור דאיירי שנזרק דם וחרב הבית ועדיין בשרו קיים והוקש בשרו לדמו דנאכל רק בזמן שהדם ראוי לזריקה. 3. בשר בכור לא חשיב שנלמד בהיקש מדם ומלמד בהיקש על מעשר, דאתי כמ"ד דאזלינן בתר הנלמד ומעשר דגן חולין הוא, או דדם ובשר חשיבי חדא מלתא.

שאלות לחזרה ושינון

דף ס

* דין מזבח שנפגם (6)
* מחלוקות רבי יהודה ורבי יוסי בדיני גודל המזבח וקדושתו, ובמה נחלקו (4)
* דין העלאת מעשר שני לירושלים בזה"ז, והשמועות (3)

 

דף טו

1. שריפה בנטמא אחד מהלחמים. *המחשבה במתלווה לזבח. *האיבעיות במתלווה לזבח.

2. דעת ר"י שאם נטמא אחד משני הלחם קודם זריקה שתיהם ישרפו ולחכמים הטמא בטומאתו והדם יזרק והטהור יאכל, ולר"פ פלוגתייהו האם ציץ מרצה על אכילות. והשמועות 1. הציץ לכו"ע מרצה על העולין ופליגי בנטמא אחד מן הבזיכין. 2. לר"י פסח בא בטומאה אף אם שבט אחד טמא והשאר טהורין, והכא לא שייך ריצוי ציץ. 3. ר"י קאמר טעמא לפי שאין קרבן צבור חלוק, אלא למסקנא כך שנה ר"י מרבותיו.

3. דיני המחשבה בדבר שבא מחמת הזבח 1. שחט תודה ע"מ לאכול ממנה למחר נתפגלו התודה והלחם, ואם חשב על אכילת הלחם רק הלחם פסול. והטעם להו"א משום שהלחם נקרא תודה, ולמסקנא מכיון שהלחם בא מחמת התודה ולא איפכא. 2. וכן בשתי כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם, והקמ"ל שהכבשים לא מפוגלין אף שטעונים תנופה עם שתי הלחם. 3. לר"מ הזבח מפגל את הנסכים משקדשו בכלי, ואיירי בבאין עם הזבח וקסבר ר"מ שהוקבעו הנסכים בשחיטה.

4. וכן דעת ר"מ בלוג שמן של מצורע דמתפגל עם האשם.

5. האיבעיות בפיגל דבר המתלווה לזבח 1. שחט תודה ע"מ לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר הלחם מצטרף ומתפגל, ומקשינן שלא יתפגל בק"ו מהתודה שמפגלת את הלחם ואינה מתפגלת בעצמה. ואין להוכיח דלא אמרינן להאי ק"ו מהא דהזורע כרמו של חבירו כלאים שהכרם אוסר ואינו נאסר בעצמו, משום דכלאי שאר זרעים אסירי מדרבנן. 2. לל"ב האיבעיא בשחט כבשים ע"מ לאכול כזית מהן ומלחמן ופשט דהלחמים מפוגלין, וליכא ראיה לדין לחמי תודה שלא הוזקקו לתנופה עם הזבח. 3. האיבעיא בשוחט כבש ע"מ לאכול כזית מחבירו למחר האם כוונתו לכבש השני ולא פיגל או ללחם ונתפגל הלחם. ובעי למיפשט מלשון לאכול מחבירו למחר דקאי על הכבש השני, ודחי דלמא פירש ואמר חבירו כבש.


שאלות לחזרה ושינון

דף טו

* המח' בנטמא אחד משתי הלחם, והשמועות (3)
* דיני המחשבה בדבר שבא מחמת הזבח (4)
* האיבעיות בפיגל דבר המתלווה לזבח (3)

לפרטים תגובות והערות: a7653733@gmail.com