אאא

בין כסה לעשור, זהו ה'מאני טיים' של היחסים שלנו עם בורא עולם, שמבקש מאיתנו לדרוש את קרבתו תמיד ובעיקר כשהוא נמצא ממש כאן, ממש קרוב. לב הימים הללו היא שבת 'שובה', כפל לשון הקופל בתוכו את עיקר התשובה של האדם (הראשון) לאחר החטא.

'שבתשובה' תשע"ז, 'כולה' שנתיים לאחור במושגי זמן, אך שנים רבות לאחור בתחושות. חבר טוב, שהיה אז גם שכן טוב, התקשר להזמין אותי אליו לסעודת שבת, ואני כמצופה מחבר טוב נעניתי ברצון, ודקות ספורות לאחר ששקעה לה חמת ימי החול כבר התייצבתי בפתח.

אושי, שכבר לבוש היה לשבת 'קומפלט', למעט נעלי ספורט עליהם ניהל משא ומתן קולני עם אחותו הגדולה, פתח לי את הדלת, ומיד התחיל לשלוף ממוחו את כל הידע שצבר סביב המילה 'נח' בליווי צחוק ילדותי משעשע. הוא התחיל כסדר בנח והתיבה. וסיים בכיסא הנוח החדש שיש להם במרפסת (כן, אתם לא היחידים. תנוחו...).

מטבע הדברים. דברי התורה סביב השולחן נסובו סביב ענייני היום. וגם דף הקשר של אושי עסק בעיקר ביום הכיפורים ובמנהגיו. כשאושי התחיל לתאר בצבע שלו את סיפור יונה הנביא והדגה. כולם שתקו.

הוא סיפר את הסיפור בדיוק כמו שסיפרו לנו אותו כילדים, והוא ידע לקלוע במדויק לתיאורים שהצטיירו לנו במוח כשהסיפור סופר לנו לראשונה. כשסיים, הוא הביט בסיפוק בקהל המאזינים שהצליח לייצר לו שקט, ואמר: "אל תפחדו, זה רק סיפור. דג לא יכול לבלוע בני אדם בלי שהם ימותו".

הוא אמר את זה בתמימות של ילד, כזה שתופס את הדברים בדיוק כמו שהם נאמרים לו, ומנסה להקטין אותם למימדים שיתאימו למידותיו. צחקתי יחד עם כולם, זה באמת הצחיק אותי, אבל כשהבנתי שהצחוק מחפה על המבוכה על כך שגם אני קורא את סיפור יונה כסיפור מרתק בעלמא, צחקתי - אבל פחות. מה ההבדל בין איך שהוא תיאר ורואה את הדברים, לבין איך שאני רואה אותם?

כמובן שלעצמי סיפרתי באופן אוטומטי שאני מאמין בכל סיפורי התנ"ך, אך למחשבות הפנימיות לא הייתה לי תשובה. בסופו של דבר, סיפור יונה והדג נשאר אצלי כ"רק סיפור", שהתגמד למימדי התפיסה שלי בעולם.

ערב 'שבתשובה' תשע"ט, אנחנו עדיין חברים טובים, אך כבר לא שכנים. ובכל זאת הוא סגר לי את החוב הקטן-גדול שאושי הגדול-קטן פתח לפני כשנתיים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

התיישבנו כמה חברים ל'ליל שישי' מסורתי סביב שולחן עמוס במיטב מאכלי השבת, מתובלים בתבלין המיוחד שנקרא 'לילשישי', והוא פתח בשיח מרתק על... איך לא: ספר יונה. הוא הרחיב על מלחמת העולם בין יונה שמסמל את הנשמה לבין משיכתו התמידית של הגוף שמנסה להכריע לכיוון היופי הזמני, השוכן בים המהווה מקום שהיה זמני, וככל שההסברים קלחו, חלחלה בי ההבנה מדוע סיפור יונה רלוונטי לתמיד על שלל קורותיו החריגים.

קריאתו של הקב"ה "נעשה אדם", תוך כדי התייעצות עם המלאכים שנמצאים למעלה, האם יש לעשות את האדם או שמא לא, מעוררת תמיהה, שמתגברת לאור העובדה שהיו כאלו שטענו בתוקף כי אין לעשות את האדם. הגאון ר' משה שפירא זצ"ל מסביר את הקונפליקט, ומגלה טפח ביסוד קיומו של האדם בזה העולם: האדם מיום היוולדו מתמודד עם השאלה 'ייעשה או לא ייעשה', כשכל מעשה שלו בעצם מכריע את שאלת יסוד קיומו לטוב, ולמוטב. כל מעשה נכון ומכוון מרומם את היונה והופך אותו מנעשה? לנעשה. שנעשה כבר. והיפוכו…

אני בטוח שיש רבים וטובים ממני שיודעים למה ואיך, וכבר שנה לאחר בר המצווה הם סיימו את ספר יונה המפורש, אך ישנם גם כאלה שבקרבם מנקר אותו קול אמיתי שמסתתר מאחורי תחושות של חוסר חיבור, הנובע מחוסר הבנה עמוקה ובסיסית - תחושה שחייבת להיעלם כדי ליצור עולם מחובר יותר למעשים שנעשים מבלי משים.

התחושה הזאת תיעלם, רק על ידי הקשבה לאותו קול, והכרה בכך שלא כל מה שאני לא מבין פירושו הזוי ולא אפשרי, אך ח"ו לא על ידי הדחקתו לפינה. כי אמנם כשהוא פועל מהפינה הוא שקט יותר לטווח הקצר, אך כוחו להרוס גדול יותר, לטווח הארוך.

תודה אושי.