היא בת 35.
נערה יקרה מאוד, כלילת המעלות.
יש לה לב זהב, היא מכושרת, חכמה, כריזמתית, צדיקה. יש לה הכל מהכל. אבל היא לבד.
לבד בבוקר.
לבד בעבודה.
לבד בארוחות.
לבד בערב.
לבד בלילה.
וככה, יום אחרי יום.
היא מתפללת בלי סוף, מתחזקת בצניעות. מקבלת קבלות, הולכת לכותל, לקברי צדיקים. מבקשת, מתחננת...
והשם ברחמיו רוצה כל כך לגאול אותה, והוא שולח לה בחורים טובים.
אחד בחור מתמיד צדיק, אבל הוא גר רחוק מדי, והיא לא עוזבת את העיר.
אחד אחר, ירא שמיים, אבל המראה לא הסתדר לה.
אחד נוסף עמוק וטוב, אבל השיניים שלו עם רווחים גדולים מדי, וזה הפריע לה.
"אם זה לא מרגיש לי נכון, זה סימן שזה לא שלי, אם השם רוצה, הוא ייתן לי בלב להרגיש...", אמרה.
והשם ברחמיו הרבים ממתין ומחכה, לא מתייאש שולח עוד אחד, ועוד אחד, ועוד...
אחד שהוא קטן בכמה שנים, ואחר שאמר שזה פחות מתאים לו... ועוד אחד, תלמיד חכם עצום, אבל היה לה משעמם.
ככה עוד מאות בחורים...
ובכל פעם כזאת היא מתחננת לנס, ומתחזקת שוב ושוב: "הכל לטובה, השם יודע מה הוא עושה". הכל טוב והכל לטובה.
והיא לא שמה לב שהשם כבר שולח, מנסה, שוב ושוב.
אבל יש דבר אחד שהשם לא עושה, הוא לא בוחר במקומה!
הוא יכול להפוך עולמות, לשנות מציאות, לקרוע ים, לפתוח שערים.
אבל דבר אחד הוא לא נוגע בו, בבחירה שלה.
הבחירה הסופית בידינו.
והיא, בשם האמונה ש"הכל לטובה", ממשיכה לבחור… להגיד לא.
והלב מתעייף. והשנים עוברות.
ויום אחד היא פוגשת אשת חבר, שאמרה לה: "השם טוב, והכל טוב ולטובה, אבל את לא מוכנה, את מאמינה שהכל לטובה", אומרת לה האישה, "אבל את עדיין זו שמחליטה מה טוב. את סוגרת את הדלת לפעמים בגלל הרגשה, נוחות, או מה שדמיינת מראש. לפעמים צריך לתת מקום גם למה שהשם שולח, גם אם זה לא נראה מושלם לך כרגע. אם תפתחי קצת, תתני לו להוביל, את תראי איך הדברים מתחברים בסוף".
היא הקשיבה בכאב, וחשבה בלבה: את נשואה, יש לך בית וילדים, לעולם לא תביני את המקום שלי.
"תנסי" היא המשיכה, "אני מבטיחה לך, תתני להשם הזדמנות להושיע אותך. כבר אמרו חז"ל הקדושים: 'ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני'.
"40 יום לפני שהגעת לעולם, קול שמיימי כבר מכריז על הזהות שלך, בת‑פלוני לפלוני, ביתה ושדה… רק אל תגידי לא".
שתיקה.
ואז החלטה.
לנסות אחרת.
לשחרר.
לא להפסיק לחשוב, אבל להפסיק לשלוט.
לתת מקום גם למה שלא "מרגיש מושלם".
שבוע לאחר מכן, אחרי הרבה מחשבות, הגיעה הצעה.
בחור שהיא כבר פגשה. לא הרגישה שזה זה... אבל הפעם, היא לא אומרת לא. היא הולכת עם השם.
פגישה ראשונה - רגיל, נחמד ולא יותר.
פגישה שנייה - בסדר.
פגישה שלישית, וזה בדיוק המקום הישן שלה לעצור.
אבל הפעם היא לוחשת: "ריבונו של עולם, אני מפחדת. אבל אני לא בורחת. אני נותנת לך להוביל".
והיא ממשיכה. עם פחד גדול, מלא חששות, מלא דמעות והרבה תפילות…
עד הפגישה האחרונה.
היא עדיין לא בטוחה. עדיין מתלבטת.
עדיין לא רוצה לשחרר את ההגה.
עדיין רוצה להחזיק חזק ולהגיד לאאאאא...
כי זה מפחיד.
כי זה לא פשוט.
כי זה באמת לא קל.
כי זה באמת קריעת ים סוף.
כמו קריעת ים סוף, עד שלא נכנסו למים - הים לא נבקע.
עם ישראל רועדים מפחד. הם רואים את מותם ברור לעין. מצרים מאחוריהם, חיילים רודפים, והמים כה עמוקים, כה מסוכנים, והם מרגישים שאין דרך.
הם צועקים להשם, מתחננים, בוכים, מבקשים: "ריבונו של עולם תציל אותנו", ושום דבר לא קורה.
השקט כבד, הלב דופק, התחושה שהם עומדים למות ממש שם, ממש עכשיו.
ואז השם אומר להם במילים חדות וברורות: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו".
לא סתם ציווי אלא קריאה לפעולה. לפעמים כל מה שהשם יתברך רוצה כדי לעשות לך נס, זה שאת פשוט תעזי לקפוץ למים.
שאת תסמכי, למרות הפחד, למרות התחושות, למרות שהכל נראה מסוכן ומאיים.
לפעמים צריך להפסיק לבקש ורק לעשות צעד אמיץ, אפילו שזה מפחיד, אפילו שזה קשה, אפילו שכל הסיכויים נראים נגדך.
והשם רוצה שתקפצי למים, תגידי כן.
מעבר לזה, הוא כבר יעשה את הנס.
והיא אומרת כן.
לא כי הכל מושלם. לא כי אין פחד. אלא כי הפעם, היא לא בורחת ממה שלא מושלם אל החלום הלא קיים.
והיה "ענבי הגפן", והצלחת נשברה.
והשם יתברך היה שם.
השדכן הגדול.
והם התחתנו.
שנים של תפילות קיבלו תשובה.
והיום היא יודעת:
השם תמיד שמע. תמיד שלח. תמיד דייק. אבל הוא חיכה לדבר אחד - שהבחירה שלה תשתנה.
כי אמונה זה לא רק להגיד "הכל לטובה".
אמונה זה להסכים לפגוש גם טוב שלא מגיע באריזה שדמיינת, ולקפוץ למים.
0 תגובות