רבים וטובים מבני ירושלים רתחו וגעשו.
אחד מבעלי המכולת באחת משכונותיה של העיר העז להותיר את חנותו פתוחה בשבת. חילול שבת בפרהסיה בימים שבהם היה זה מחזה נדיר.
בני ירושלים של אז, לא ישבו בחיבוק ידיים ובאו למחות במוכר שמפר את קדושת השבת. אלא שבעל המכולת סירב להקשיב. הקופה שלו סיפקה ביום השבת רווח גדול שעליו התקשה לוותר. ומאחר ולא היה בעל המכולת דנן איש חלש אופי, לא פחד מן האיומים ולא השתכנע מההסברים והקשיב רק לקול המעות שצלצלו בקופתו.
באחד מערבי השבתות בשעת צהריים מוקדמת, נכנס למכולת יהודי נשוא פנים וישיש, כל דרדק בירושלים הכירו היטב, וגם התושבים שלא שמרו תורה ומצוות שמרו לו בלבם פינה חמה ואוהדת, לא היה שייך שלא לאהוב אותו: הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, רב האסירים, שדאג לכל יהודי באשר הוא באותה אהבה ומסירות.
רבי אריה נכנס אל המכולת והתיישב על כיסא בפינה רחוקה מעט, כאשר פניו נשואות אל עבר הקופה, היכן שעמד בעל המכולת ושירת את הלקוחות. השעה הייתה מוקדמת יחסית וחלק מן הלקוחות אף קנו מצרכים אחרונים לשבת המלכה.
אט אט נטו קרניה של החמה לפאתי מערב ורבי אריה עודנו יושב ומביט במוכר. המוכר שסבר בתחילה שרבי אריה הזדקן ונכנס לחנותו על מנת לנוח מעמל הדרך, הבין לאחר שעתיים שדבר לא רגיל מתרחש. הוא ניגש לרבי אריה ושאל: "האם יכול אני לעזור לכבוד הרב במשהו?"
רבי אריה הביט בו בעיניו הטובות ופרץ בבכי מר: "יהודי יקר, אין לי שום צורך בעזרה. אלא ששמעתי שאתה פותח את חנותך בשבת ורציתי להבין מדוע אתה עושה זאת. כעת יושב אני משך שעתיים בחנותך ורואה שהפדיון גדול מאוד.
"מבין אני ללבך מדוע מתקשה אתה לוותר על הפיתוי של הממון הרב. אבל מה אעשה, בני", התייפח רבי אריה כשידו לוחצת את יד המוכר בחום ממיס, "שבת היא ומוכרחים לשמור אותה".
המוכר הזדעזע והצהיר: "רבי, הרבה אנשים ניסו לשכנע אותי לסגור את החנות. לא היה אחד מהם שהגיע לחוות ולהבין כמה גדול הניסיון חוץ ממך. מבטיח אני לך שמשבת זו ואילך תהיה החנות סגורה"...
כאשר 'רוחניות' נפגשת ב'גשמיות' לרוב נוצרים חיכוכים רבים. מלחמת עולמות של ממש. ה"עגלה המלאה" ו"העגלה הריקה" (או המלאה בדברים אחרים לחלוטין) לא ממש מצליחות לתמרן ולהוכיח שיתוף פעולה באותו שביל חיים.
רבי אריה לוין זצ"ל השכיל להבין שכדי ללמד את השני מוסר הוא צריך בעצמו ללמוד את השני לפני כן, להבין לליבו ולמניעיו האישיים ורק מתוך כך, מתוך הבנה אמיתית, אך גם כאב טהור ומחאה ממקור אמיתי ללא חת וללא חטא ניתן לשנות ולתקן את הזולת.
כך צריך להיות כאשר רוחניות נפגשת בגשמיות.
חג הסוכות הוא דוגמא מצוינת למפגש שכזה.
האור שבמצוות הסוכה גדול כ"כ, עד כדי שאפילו כשבונים סוכה ב'רחוב', ברשות הרבים, שבכל השנה רחוק מהקדושה (ולא כמו בחנוכה לשם השוואה, שעניינו לפרסם את הנס ברבים, שאנו מניחים במקום הסמוך לרשות הרבים, אך מב'פנים'- מתוך רשות היחיד המקודשת לנו), בסוכות גם רשות הרבים מתקדשת.
סוכה מייצגת חתיכת עולם הבא בתוך העולם הזה.
בסוכה אנו 'הכי קרובים' להקב"ה והישיבה בה מרוממת את הנפש ומגביהה אותה לפסגות גבוהות.
סוכות היא שלמות השמחה של מערכת הימים הנוראים כולה, שמחה שבשלב זה כבר לא באה לידי ביטוי רק כשאנחנו ברמה גבוהה של רוחניות כמלאכים, תוקעים בשופר צמים ומתפללים, אלא גם כשאנחנו בני אנוש גשמיים שאוכלים, שותים ורוקדים.
זהו מהותו של החג שמטרתו להזין את חיי הרוח אל עולם החומר שבפועל ביום יום וללמד על קשר טוטאלי עם הקב"ה, בכל המצבים ובכל הזמנים.
מלכות השם היא לא רק בעולמות הגבוהים בהם בילינו בתחילת החודש, אלא לשיא הקשר מגיעים דווקא כעת, עם כל הדברים שנראים אולי כעבודה חיצונית וארצית. ללמדנו שהאור האלוקי ניתן לגילוי לא רק בבית הכנסת כי אם בתוך הסוכה, ברחוב, ובכל מקום שהוא.
למצוא אותו שם ולהכניסו אלינו למקום בו אנו נמצאים תמיד, זו הדרגה הגבוהה ביותר.
ממה עושים את הסכך? מפסולת גורן ויקב.
הפסולת הזו, מייצגת את כל העבירות שלנו והזוהמה, אך אצל הקב"ה ה'פסולת' היא 'סולת'. דווקא ממנה עושים את החלק הכי קדוש ומהותי בסוכה- את הסכך הקדוש העומד בראש.
הקרבה המיוחדת שמרגישים בתוך הסוכה מדרבנת ורומזת לנו שאפשר לחפש סוכות רבות נוספות שמוכנות ומחכות לנו לאורך כל השנה.
כל מילה של תפילה היא 'סוכה', כל דקה של לימוד והתבודדות עם הקב"ה היא 'סוכה'.
כל נער 'פסול' שנשר ומושלך בצידי הרחוב בכל השנה הוא הזדמנות של ממש לשים אותו בראש הגג, ולקיים בו מצווה בהידור.
ללמוד וללמד שאפשר להרגיש את הקב"ה בכל מצב ועת ולהמשיך ולקחת את האור של חג הסוכות איתנו לכל מקום. להשפיע רוחניות לרחוב הגשמי, אך גם ללמוד ולהתבונן מהרחוב ולבנות ממנו 'בית'.
"שני כוחות נתן הקב"ה לאדם. מחד גיסא הכוח להיות יוצר עולמות. הכוח להיות רב ומורה וללמד את הזולת, להשפיע עליו ולשנות את אישיותו וליצור אותה מחדש. מאידך גיסא נתן הקב"ה לאדם כוח אחר. הכושר להיות תלמיד ללמוד מהזולת...
אסור לאדם, אף לגדול שבגדולים לשכוח כי יכול הוא ללמוד מאחרים באותה מידה שיש ביכולתו לתת לאחרים.
אף הקטן שבקטנים - יש לו גם כוחות הנפש ומידות טובות ואוצרות של רגש אשר בהם הוא יכול להתחלק ולהשפיע עליהם...
כל אדם הוא גם רב וגם תלמיד, משפיע ומושפע מקבל ונותן..." (הרב סולובייצ'יק)
ומשהו לפרידה...
למסע המשותף בסדרת המאמרים העוסקת ב"חינוך ונשירה" יצאנו בר"ח אב והגענו ליעד כעת, בחג הסוכות.
במהלך תקופת זמן זו עברנו אולי את רוב המכשולים והמהמורות של אתגרי הזמן בנושא המדובר: 'סוף שנה', תקופת 'בין הזמנים', 'תחילת שנה', תקופת החגים. כל אחד כשלעצמו הוא טריגר להצפת הבעיה ושמה "נשירה", כל תקופה שכזו נושאת עימה את האתגרים שלה.
יצאנו לדרך, תוך שאיפה להעלות את הנושא למודעות, להכיר מקרוב יותר את הסיפורים וההתמודדויות, לחוות ולהרגיש, לשנות מעט תפיסת מבט, לחזק ולהתחזק. לרכוש ידע מקצועי ומחקרי על התופעה לצד היבטים תורניים והיסטוריים, הבנה בנפש האדם, בגורמי הבעיה והחוסן, בדרכי ההתמודדות והפתרון הניצבים בפנינו.
לפי הפניות והתגובות הרבות והמפרגנות להן זכיתי מכם הקוראים קיבלתי את התחושה שאכן הצלחתי להועיל ב'משהו' והמסע הזה היה מרתק ומשמעותי לרבים וטובים.
הבנו כבר כי אין "תרופה גנרית" לבעיה מלבד תפילה ואמונה ממעמקי הלב שפועלים תמיד ובכל מצב, ובנימה אופטימית זו נסיים עם מסר נוסף ומסכם:
בספר "פרי הארץ" לרמ"מ מויטבסק זצ"ל מובא כי ארבעת המינים הם אינם רק סמל לארבעת הרבדים בחברה, אלו שיש להם תורה ומעשים טובים ואלו שאין בהם כלום, כמקובל. אלא הם גם מעידים על ד' מצבים שעוברים על האדם, כל אדם, בעצמו בימי חייו.
יש מצבים שהאדם מלא וגדוש בטעם וריח- יש בו תורה ויש בו מצוות עם יראת שמים וחיוניות לעבודת ה', יש מצבים שהוא מקיים מצוות ללא חיוניות ויראת שמים, רק כמלומדה, ויש גם מצב קיצוני שגם הוא קיים בחיי האדם- ללא טעם וללא ריח- כמו הערבה, זמנים של ריקנות וחוסר חשק וחיבור, זמני רפיון ונפילה.
אך מהו הדבר שבכוחו לקשור את כל המצבים גם יחד, עד כדי אחדות שמשלימה את מהותו כאדם שלם?
זהו כוח האמונה.
היכולת לאגוד ולאסוף את כל המצבים. האמונה היא האגודה של ד' המינים, ד' המצבים שבאדם.
היא זו שמגלה לנו בכל מצב שעובר עלינו כי יש למצב זה ייעוד וסיבה, כי הוא חלק מהתמונה הכוללת של עבודת חיינו עלי חלד, ושעלינו להתרכז ולהבין בכל מצב מהו המסר שהקב"ה מעביר לנו דרך מאורעותינו- כולל מצבים של חוסר טעם וריח.
שנזכה להתחזק בכח האמונה והחיבור למי שאמר והיה העולם ולמצוא אך טוב וחסד בכל בחינה שהיא בזה ובבא.
לקריאת המאמרים הקודמים בסדרה:
• לקריאת המאמר הראשון בסדרה "ישיבה של נעליים"
• לקריאת המאמר השני בסדרה "אבות ובנים: כיצד מתמודדים בבין הזמנים"
• לקריאת המאמר השלישי בסדרה "על כנפי נ(ו)שרים: הכל בראש"
• לקריאת המאמר הרביעי בסדרה "האם אני נושר? הנערים שמחוץ ל(ה)גדרות"
• לקריאת המאמר החמישי בסדרה "מחוץ ל(ה)גדרות – האם יותר חרדים נושרים?"
• לקריאת המאמר השישי בסדרה "אלול: הזמן לזהות ולשנות את ה'נושר' שבנו"
• לקריאת המאמר השביעי בסדרה "אין ילד רע, יש ילד ש(יצר ה)רע לו"
• לקריאת המאמר השמיני בסדרה "כיצד לנהוג: כפייה דתית או חוויה דתית?"
• לקריאת המאמר התשיעי בסדרה "שנהיה לראש ולא לזנב"
• לקריאת המאמר העשירי בסדרה "על חטא שחטאנו האם אנו גורמים לנשירה?"
הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי", מייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני 'אוהליך', חבר הנהלת איגוד ענ"ף.
לפניות והארות: merkazkuma@gmail.com