אאא

דף ע

*האיבעיות בתבואה תלושה ומחוברת. *דיני מיני דגן.

  1. האיבעיות בדיני תבואה תלושה ומחוברת 1. האם שתי הלחם מתירין ולא כסדרן וכגון שזרע בין העומר לשתי הלחם וחלף עליהם שתי הלחם ואח"כ העומר של שנה הבאה. ומייתי שההוכחה שמנחת העומר משעורין לר"א בגז"ש אביב ממצרים, לר"ע דבעינן חובה בצבור משעורים, או בכדי ששתי הלחם יהיו בכורים ואי שלא כסדרן מתיר שייך להביא אמר מחיטין כאלו, ודחי דבעינן ביכורים למזבח. 2. האם שתי הלחם מתירין מה שהנץ קודם להם או עד שיחנוט, ולמסקנא פשיטא דמתיר שהרי סגי בהשרשה, והאיבעיא בהנצה וחנטה של העלה, תיקו. 3. האם חטים הזרועות בקרקע נחשבות קודם השרשה כמונח בכד וכמטלטלין או כקרקע והאיבעיא לגבי: היתר ע"י העומר, אונאה כאשר אמר שזרע כדבעי לה, ולהשבע עליהן, תיקו. 4. חטין ושעורין בגללים, אינם מטמאים טומאת אוכלין אא"כ לקטן לאכילה, פסולים למנחות, ובעי אם זרע אותם האם טעם הפסול משום מאיסותא והשתא בטלה או משום כחישותא, תיקו. 5. פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי טמאין, ובבלע הוצין בעי האם עיכול וחשיבי ככלי גללים או לא. ובעי למיתי מזאבים שבלעו תינוקות והקיאום, ודחי דאין להביא ראיה מטהרת הבשר כיון דרכיך, ולא מטומאת העצמות כיון דאקושי. 6. חיטין שירדו בעבין כשרים למנחות, ובעי האם כשרים למנחות או דאינם בכלל ממושבותיכם. 7. שבולת שהביאה שליש לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה, האם אזלינן בתר העיקר ומותרת או בתר התוספת ואסורה. ומייתי מבצל ששתלו בכרם דאזלינן בתר העיקר ואסור, ודחי דהאיבעיא האם התם פשיטא ליה דאזלינן בתר עיקר או דמסתפק ופסק לחומרא, תיקו. 8. אם זרע לאחר שעישר ואח"כ גדל חייב לעשר על הכל משום דהוי דבר חדש, ובעי בדבר שאין זרעו כלה האם גם העיקר חייב במעשר או רק התוספת, ואין להביא ראיה מבצל שמתעשר לפי כולו דהתם זוהי זריעתו. 9. עציץ שאינו נקוב ואח"כ נקבו, האם מעשר עליו מיניה וביה או דחשיב העיקר פטור וא"א לעשר ממנו על החיוב. 10. שיבולת שמירחה בכדי ואח"כ שתלה וקרא עליה שם במחובר האם בזריעה פקע ממנה שם טבל, ומייתי דהא דאמרינן לא מצינו תרומה במחובר היינו לגבי חיוב מיתה וחומש דאם גחן ואכלה פטור דבטלה דעתו אצל כל אדם, ושונה מאכילת ביצים המעורות בנבלת עוף טהור שנחשבות תלוש והויא דרך אכילה ונטמא.

  2. חמשת מיני דגן הם חיטים שעורין כוסמין שבולת שועל ושיפון, ודיניהם 1. חייבין בחלה אבל אורז ודוחן פטורין דילפינן בגז"ש לחם ממצה והתם לא שייכי כיון שאינם באין לידי חימוץ אלא סירחון. 2. מצטרפין זה עם זה, וכן מצטרפין תבואה קמחים ובציקות לגבי: חדש, חמץ בפסח, מלקות על אכילת מע"ש חוץ לחומה, וטומאת אוכלין, ובעי אוכלא בעיניה למעט שעורים בקליפתן היבשה. 3. אסורין בחדש מלפני הפסח, בגז"ש לחם ממצה. 4. אין לקצרן לפני העומר בגז"ש ראשית מחלה, ופליגי האם קודם העומר או הבאת העומר, ופלוגתייהו להו"א על איסור הקצירה קודם לעומר, ולמסקנא על ההשרשה קודם לעומר. 5. השרישו קודם לעומר מתירן, וילפינן להו"א שנאמר: אסיף, מהחל חרמש, קמה, ולמסקנא מאשר תזרע.

 

שאלות לחזרה ושינון

 דף ע

  1. האיבעיות בדיני תבואה תלושה ומחוברת (10)

  2. חמשת מיני דגן ודיניהם (5)

 

דף עא

*קצירה לפני העומר. *הקוצר לשחת וכמאן. *עומר שלא כמצוותו.

  1. ההיתר לקצור לפני העומר 1. קוצרין בית השלחין שבעמקים ולא גודשין, ואנשי יריחו קצרו ברצון חכמים וגדשו שלא ברצונם ולא מיחו בהם. ואמרינן דלר"מ הלשון ברצון ושלא ברצון ולר"י מיחו ולא מיחו ולא גרסינן בברייתא דלר"י קצרו ברצון חכמים אלא רק גודשין. 2. קוצר לשחת ומאכיל לבהמה, ר"י מפרש דווקא שהתחיל קודם שהביא שליש, ולר"ש אף משהביא שליש. 3. קוצרין מפני הנטיעות ומפני האבל ובית המדרש שנאמר קצירכם ולא קציר מצוה, אך אין לקשרם אלא להניחם צבתים בכדי שלא יטרח. 4. ילפינן מתקריב שהעומר בדיעבד בא: מהעמרים, יבש, קצירה ביום, בשבת ובטומאה.

  2. הקוצר לשחת לר"מ מפסיק לפאה דלא חשיבא תחילת קצירה ולחכמים אינו מפסיק, ומפרשינן מהו המקרה וכמאן סבר ר"מ 1. בשיטת ר"ש המתיר לקצור ולהאכיל לבהמה אף משהביאה שליש, וקשיא מהברייתא דר"מ מודה באכלה חגב דאם לא חרש אינו מפסיק לפאה, ושייך להעמיד כר"מ רק אם קרה לאחר הבאת שליש דאל"כ כ"ש דלא חשיב קצירה ומפסיק. 2. בשיטת ר"י דרק אם התחיל קודם שהביא שליש שרי לקצור לפני העומר, וקשיא דר"י איירי דווקא בקוצר לבהמה ור"מ איירי אף בקוצר לאדם, ואי ר"י איירי אף בקוצר לאדם א"כ ר"י במשנה בא לחלוק על ת"ק ולא לפרש. 3. למסקנא ר"מ בשיטת ר"ע דאף לאדם אינה קצירה קודם הבאת שליש, דקאמר המנמר שדהו נותן פאה לכ"א ש"מ דאינה קצירה והיינו מנמר לדליות. והא דאמרינן דר"ע מחייב פאה בנפרד אף במנמר לאוצר והיינו אחר הבאת שליש, בהא אין ר"מ סובר כוותיה.

  3. עומר שנקצר שלא כמצוותו, לרבי כשר ולראב"ש פסול. והשמועות 1. כל הלילה כשר לקצירת העומר ומשמע דביום פסול אתי כראב"ש, ומשנתנו דמכשירה קצירה ביום בדיעבד אתיא כרבי. 2. מנחת העומר שנטמאה ביד הכהן, לרבי אפשר להביא אחרת ואם לאו אומרים לכהן שישתוק, ולראב"ש בכל מקרה אומרים שישתוק כיון שא"א לקצור ביום. 3. ראב"ש סובר שמלאכה לעשותה מע"ש אינה דוחה שבת, וסובר כרי"ש דקצירת העומר מצוה, ש"מ דהקצירה פסולה ביום ואל"כ לא היתה דוחה שבת. 4. רבי סובר להו"א כר"ש המתיר הקטרת איברים בשבת משום דחביבה מצוה בשעתה ודחינן דהתם השחיטה כבר דחתה את השבת, ולמסקנא לרבי דקצירת העומר אינה דוחה את השבת, וכל היכא דאמרינן דקצירת העומר דוחה שבת אתיא דלא כרבי. 5. נקצר ביום כשר ודוחה את השבת, אתיא דההקרבה דוחה שבת. 6. וידבר משה את מועדי ה' אתי ללמד שהדין במועדו ואפילו בשבת ובטומאה נאמר גם בשאר קרבנות הצבור ובעומר ושתי הלחם, מוקמינן לעומר בהקרבה ושתי הלחם באפיה דקסבר תנור מקדש ואל"כ יפסל בלינה, והא דאמר רבי דכבשי עצרת מקדשין את הלחם בשחיטה אתי דבכך הוקבעו לאותם שני כבשים.

שאלות לחזרה ושינון

דף עא

  1. ההיתר לקצור לפני העומר (4)

  2. המח' בקוצר לשחת, המקרה ודעת ר"מ כמאן (3)

  3. המח' בעומר שנקצר שלא כמצוותו, והשמועות (6)

 

לפרטים תגובות והערות: a7653733@gmail.com