אאא

הלילה, ליל ה-25 בלוח השנה הלועזי, הוא ליל הנִיטָל או ביידיש "ניטל נאַכט" או "בלינדע נאַכט" שתרגומו ביידיש: "לילה עיוור", זה הוא כינויו של ליל "חג המולד", הנוהגים לציינו מציינים זאת בין היתר על ידי מניעת לימוד תורה, מנהג הנשמר כיום בעיקר על ידי החסידים. באותו יום נולד "אותו האיש" שהיהודים לאורך הדורות נמנעים מלהזכיר את שמו במפורש, באותו יום הוא גם מת.

השם "ניטל" נובע מכך שמדובר ב"ליל נטילתו מן העולם של אותו האיש". ניטל גם ראשי תיבות של "נישט יידן טאָרן לערנען" בעברית: "ליהודים אסור ללמוד תורה". טעם נוסף לשם ניטל הוא ראשי תיבות של "נולד יש"ו ט' לטבת" שישנם הסוברים שיום הולדתו של אותו האיש חל באותה שנה בט' טבת. 

הרב ישראל שרעבי הסביר בשיעורו בשבת האחרונה בבית הכנסת "רודפי שלום" כי ישו נולד ב-25 לחודש למניינם והחגיגות בתחילת השנה האזרחית זהו יום הברית שלו שהרי נולד כיהודי. 

לפי הסבר אחר, קראו במקור לחג המולד "חג הניתול", כלומר החג של ה"תלוי" - כינוי מקובל לישו בפי היהודים, משום שלפי המסופר בגמרא נתלה ישו בערב הפסח לאחר שנהרג במיתת בית דין "על שכישף והסית והדיח את ישראל". המונח "תלוי" מופיע כבר בשם רש"י, אך לפי הסבר זה, משום פחד הגויים שונה עם הזמן צורת הכתיבה מ"חג הניתול" ל"חג הניטול" על מנת שהגויים לא יבינו זאת. 

המנהגים שונים מקהילה לקהילה והם פשטו בעיקר בקהילות החסידיות במזרח אירופה והונגריה.

המנהג העיקרי הוא להימנע מלימוד תורה הלילה, בליל חג המולד - מהשקיעה ועד חצות הלילה. תלמידי החתם סופר זי"ע הלכו לישון מוקדם ולמדו אחר זמן חצות.

מנהג נוסף הוא קריאה בקול של תפילת "עלינו לשבח" ובכלל זאת המשפט "שהם משתחווים להבל וריק", שהיה נאמר בדרך כלל בלחש, מפני זעם הנוצרים.

בחלק מן החסידויות קיימות פעילויות מאורגנות, כגון הרצאות בנושאי חולין שונים; באחרות כמו למשל בחב"ד משחקים שחמט או משחק קלפים. 

בספר מועדים לשמחה כתב: "מצאנו גדולים שנהגו לשחק בשא"ך בליל נִיטְל. בליקוטי שיחות של הרבי מלובביץ חנוכה תש"ן מסופר שכ"ק חמיו הריי"ץ העיד שאביו הרש"ב נהג אז לשחק או לעמוד בשעת מעשה ולהציע האיך לשחק בשא"ך. וביאר שמזה לימוד הוראה שאפילו בזמן שאין יכולים ללמוד, ינצלו הזמן לשחק במשחק שיש בו חכמה בענייני רשות שעושים לשם שמים, בבחינת בכל דרכיך דעהו, וזה מוסיף חכמה בראש כדי שיוכל אחר כך להבין את התורה יותר טוב". ועוד, שעל ידי זה רואים הגויים שמחשיבים את המשחק כמה חכמה יש ביהודים. וכן נהג האדמו"ר אור ישראל מסטאלין, לשחק בליל ניטל עם בניו בשא"ך. כמו כן בעל האהבת ישראל מויז'ניץ היה נוכח בעת שבניו שחקו שא"ך בניטל".

בחסידויות אחרות נוהגים לטגן מאכלים הנודפים ריח חזק ומרתיע במיוחד, "רמז לסירחונם". אחד מאדמו"רי גור נהג ביום זה לחתוך רצועות נייר טואלט לשבת עבור כל השנה, שהוא גם עיסוק סמלי - מתוך ראיית הנצרות כפסולת אשר הופרשה מגוף העם היהודי. 

מסופר על המהרש"א זי"ע שחישב בלילה זה את הוצאותיו והכנסותיו והפריש מעשר לעניים. כך מנצלים רבים את הניטל לטפל בחשבונות, לתייק מסמכים או לעסוק בעבודות בית שונות. היו ששקעו בקריאת סיפורי צדיקים. בנוסף, ישנם קהילות חסידיות הנמנעות מלהינשא בלילה זה. 

המנהג לאסור ללמוד תורה ב"נִיטְל" כולל "כתיבת חידושי תורה, לימוד ספרי מוסר ולימוד ספרי חסידות, אבל הרהור בדברי תורה, מותר" - כך מופיע בספר נטעי גבריאל פ"ד סע' א-ג. ובהמשך דבריו הוסיף: "מי שמעתיק דברי תורה בלי לימוד, מותר. מותר לעיין או לדבר בסיפורי צדיקים. מותר לעיין בספרי חשבונות, ספרי מלחמה וטבע".

ישנם דיונים הלכתיים שונים מה העיסוקים המותרים בנִיטְל כגון כתיבת סת"ם בליל נִיטְל ולכאורה נפסק כי בזמנים שנהגו שלא ללמוד אסור גם לכתוב סת"ם.

תאריכים שונים לליל הניטל: 

רבי יחזקאל סלומון, ביאר בקובץ אור ישראל מונסי, מדוע ישנם שני תאריכים לקביעת זמן הנִיטְל: הנוצרים חוגגים ביום ה-25 לדצמבר את יום לידת מושיעם, וליל זה הוא ליל ניטל. אלא שבשנת ה' שס"ג, 1582, הלוח הנוצרי הוזז בעשרה ימים, במקום 5 לחודש אוקטובר הכריזו המלומדים הנוצרים כי יום זה יוכרז כ-15 לחודש אוקטובר, ובמקום הלוח ה"יוליאני" שהיה נהוג מאז ימי יולינוס הקיסר הרומי הונהג הלוח ה"גרגוריאני" על שמו של האפיפיור גריגורינס, שהוא זה שהביא לשינוי הלוח, וזאת מפני שבדק ומצא שהחישוב הקודם אינו חופף את שנת החמה, כך שבמשך אלף חמש מאות שנה זז הלוח ב-10 ימים מתקופת האביב האמיתית. לפי הלוח החדש ה"גרגוריאני", חלה תקופת טבת ב-4 בינואר ולא ב-25 בדצמבר. כתוצאה מחישובים מסובכים נוספים, החליטו לעבר את השנה בכל שנת מאה 1700; 1800; 1900, ותקופת טבת האמיתית חלה ב 7-6 בינואר. הכנסיה הפרובוסלבית בעקבות הכנסיה היונית אורטודוכסית חוגגת את לידת אותו האיש ב 6 בינואר כפי התקופה. ואילו הכנסיות הקטוליות, הולכות בצמוד ל-25 בדצמבר, וזאת למרות שאין תאריך זה קשור עוד לאמת האסטרונומית הקבועה לפי ה"תקופה".

נמצא איפוא, כי ברבות השנים מציינים הנוצרים שני תאריכים ליום אידם: האחד ב-25 בדצמבר, והשני ב-6 בינואר, למניינם.