דף לח
*זמן הפרכוס. *שחיטה עבור גוי.
א. זמן הפרכוס ומנין 1. לרב חסדא באמצע שחיטה, דאמרינן בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה דאי הפרכוס בסוף שחיטה קשיא שהרי צריכה למות, ודחינן דכל שאינה מפרכסת בסוף שחיטה בידוע שמתה קודם לכן. 2. לרנב"י בתחילת שחיטה, דאמרינן השוחט בלילה ולמחר מצא כתלי בית השחיטה מלאים דם כשירה כיון שזינקה, ואי בעינן בסוף שחיטה ניחוש שזינקה בתחילה, ומדייקינן מהמשנה דאין לומר זינוק עדיף מפרכוס. 3. לרבא הפרכוס בסוף שחיטה, דפסלינן לקרבן: כלאים, נדמה, יוצא דופן, מחוסר זמן, ויתום, וע"כ ביתום איירי שאמו מתה וזה פירש לחיים, ומדאיצטריך קרא למעוטי ש"מ דבעינן שתחיה בסוף הלידה דאל"כ נפקא מדין יוצא דופן.
ב. השוחט עבור גוי, לת"ק שחיטתו כשירה, לר"א פסולה אם אינו יכול לדחותו, ורבי יוסי יליף ק"ו ממוקדשין דאין מחשבת הבעלים פוסלת וכן הלכה. ומפרשינן במאי פליגי 1. לל"ק איירי שלא שמענו שחישב, ת"ק סובר שהבעלים מפגלים וזהו רק אם שמענו שפיגל, לר"א סתם מחשבת גוי על ע"ז, ורבי יוסי קסבר דלא אמרינן זה מחשב בזה עובד אף אם שמענו שחישב. 2. לל"ב איירי ששמענו שחישב, לת"ק לא אמרינן זה מחשב וזה עובד, לר"א אמרינן זה מחשב וזה עובד דילפינן חוץ מפנים, ולרבי יוסי אף בפנים לא אמרינן זה מחשב וזה עובד.
שאלות לחזרה ושינון
דף לח
א. זמן הפירכוס ומנין (3)
ב. המח' בשחט עבור גוי, ובמאי פליגי (2)
דף לט
*מחשבת זריקה לע"ז בחולין. *הוכיח סופו.
א. השוחט חולין ע"מ לזרוק דמה לע"ז וכן השוחט קדשים ע"מ לזרוק דמה שלא לשמה, רבי יוחנן פוסל דקסבר מחשבין מעבודה לעבודה וילפינן מחשבת חוץ ושלא לשמה מדין פיגול ור"י מכשיר. ובמשנתנו רבי יוסי קאמר דמחשבה פוסלת במוקדשין ולא בחולין ומפרשינן מאי קאמר 1. אין לומר דבחולין מחשבה לא פוסלת כלל, דהרי אסרינן בהמה שנשחטה לע"ז. 2. בקדשים דמחשבין מעבודה לעבודה אפ"ה אין הבעלים מפגלין ק"ו שלא תועיל מחשבת הבעלים בחולין שלא שייכת בהם מחשבה מעבודה לעבודה, וא"כ במוקדשין פוסל כדעת ר"י ובחולין מכשיר כדעת ר"ל. 3. למסקנא הק"ו לר"י מקדשים שמחשבין אף בקבלת הדם והולכתו משא"כ חולין דמחשבין רק בשחיטה ובזריקת הדם, ואמרינן דר"ל הודה לר"י אחר ששמעה ממנו.
ב. ישראל ששחט בהמה ואח"כ חישב עליה לע"ז לא אמרו בה איסור ולא היתר, ומפרשינן מיהו המ"ד שסובר אמרינן הוכיח סופו על תחילתו 1. במשנתנו פליגי רבנן ור"א האם סתם מחשבת גוי לע"ז וה"נ במומר, ודחינן דלמא הכא רבנן יאסרו דמכיון ששמענו שחישב אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ור"א יכשיר דבישראל לא אמרינן הוכיח סופו. 2. רשב"ג קאמר שבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל מעצמו ומת הוי גט משום דהוכיח סופו על תחילתו, ודחינן דהתם אמרינן הוכיח מכיון שאמר כתבו. 3. הכותב נכסיו לכהן והיו בהם עבדים: בצווח מעיקרא שאינו רוצה לקבלו לכו"ע אינם אוכלים בתרומה, בשתק ולבסוף צווח לכו"ע אוכלין, ובזיכה ע"י אחר ושתק וכשקיבלם צווח לת"ק אוכלין מכיון שכעת בא לחזור בו ולרשב"ג אינם אוכלין דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו.
שאלות לחזרה ושינון
דף לט
א. מהו מחשבה פוסלת במוקדשין ולא בחולין (3)
ב. מיהו המ"ד שסובר דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו (3)