אאא

פרשת תרומה היא נקודת המוצא של הפרשיות הקרובות, המפרטות בתשומת לב מרובה על כל כלי ובגד שהיה במשכן.

והשאלה מנקרת, הרי לכאורה המשכן היה מקום זמני בלבד לשכינת ה', אם כן מה פשר ההשקעה הרבה והאריכות של פרשות אלו על כל סייג וסייג ועל כל קוצו של קרש, שיהיה במידה מדויקת ובמקום מסוים, בהקפדה עד לרזולוציות הכי קטנות? הלא זה בסה"כ מקום 'זמני' בלבד?

אך התורה מלמדת אותנו "ושכנתי בתוכם" כתיב ולא "ושכנתי בתוכו".

המשכן הוא לא 'זמני' בכלל, אלא הוא נמצא בליבו של כל אחד שמהווה מקום שכינה תמידית להקב"ה. יש כאן שיעור לחיים.

כאן מגלה לנו התורה את הסוד להצלחה האישית שלנו ואת הנוסחה הטובה ביותר כדי להגיע לתכלית הנרצה בחיבור שבינינו לבין הקב"ה -  להשקיע גם בפרטים הקטנים ולא לזלזל בשום פרט קטן כגדול.

דווקא מהדברים הקטנים, מניצול של השעות והרגעים הקטנים אפשר לצמוח ולגדול ולהיות 'איש גדול של הפרטים הקטנים'.

הגדלות נמדדת בפרטים הקטנים

באמת אין כזה דבר 'דברים גדולים' ו'דברים קטנים', יש רק 'אנשים גדולים' ו'אנשים קטנים'.

אנשים קטנים עושים מדברים גדולים – קטנים, ואילו אנשים גדולים מייקרים דברים קטנים והופכים אותם לגדולים.

זוהי הנוסחה להצלחה שבבניית משכן אישי לכל אחד מאיתנו והגעה למצב של "ושכנתי בתוכם".

נדבך נוסף ומהותי המתכתב עם הדברים הללו נוכל למצוא גם מפירוט בניית הארון, עליו נצטווינו שיהיה "תוכו כברו"- "וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו".

הציווי לצפות את הארון בזהב משני צידיו תמוה. מילא מבחוץ, במקום שרואים- מובן והגיוני. אך בשביל מה צריך לצפות את הארון בזהב גם מבפנים, במקום שבכלל לא רואים אותו?

הגמ' ביומא (עב) לומדת מכאן יסוד נכבד בעבודת האדם: "אמר רבא: כל ת"ח שאין תוכו כברו – אינו ת"ח".

התלמיד חכם, שיש בו תורה שהוא נושא, הושווה בגמרא לארון הברית שנשמרו בו הלוחות, התורה.

וכמו שהארון צופה מבפנים ומבחוץ, ישנו כאן רמז שהאדם צריך ש'פיו וליבו יהיו שווים' ככל שניתן ולא לנהוג בצביעות של 'אחד בפה ואחד בלב'.

מקובל ביהדות שהמאכל הטרף ביותר הוא ה"חזיר". ואמנם אין בו איסור מיוחד יותר משאר השקצים ורמשים אסורים על אותו חזיר א"כ מדוע התקבע החזיר ע"י היהדות כסמל למאכל ה'טרף ביותר'?

הסיבה היא מכיוון שלחזיר ישנם בעצם שניים מתוך שלושה סימני הטהרה, והם במפתיע דווקא ב' הסימנים החיצוניים שבו: הוא מפריס פרסה ושוסע שסע, ורק הסימן הפנימי לא קיים בו, שכן הוא איננו מעלה גרה.

כלומר, מבחינה "חיצונית" הוא נראה לנו "כשר למהדרין", אך הוא מתחבא היטב 'מאחורי המסכה', כי הפנימיות שלו היא בבחינת "טריפה" גמורה.

אולי לכן הוא מייצג את הטרף ביותר והחמור לנו מכל. עדיף מי שמראה את טרפתו חיצונית, מגלה את החולשות שלו ולוקח עליה אחריות, מאשר זה הצבוע שחיצונית משקיע בעשיית רושם 'טהור' מזוקק ולא אנושי, אך רקוב וטרף לחלוטין מבפנים. צביעות והערמה על הפנימיות הוא ערך משולל מעיקרו בעיניים של תורה.

ידוע גם במפרשי התורה שדנו מדוע זכה בלק לפרשה שלמה בתורה על שמו, ונמנו לומר שמכיון שבלק היה גוי שלא הסתיר את שנאתו לעם ישראל ולא היה א' בפה וא' בלב כמו גויים אחרים שבאו במגע עם עם ישראל זכה לפרשה על שמו כי זה סוג של "גוי טוב" יחסית, לפחות לא צבוע.

הזדככות היא תהליך

אך נשאר להקשות, אם ממילא ב' צידי הארון, מבפנים ומבחוץ היו מצופים בזהב, אז מדוע לא לעשות את כל דופן הארון מזהב מבלי צורך לצפות? למה לעשותו מעץ באמצע ורק לצפות אותו הב' הצדדים?

הביאור האמיתי כמבואר בספרים הקדושים זה שאת הארון היו צריכים לשאת על הגב ולו היה כולו זהב אז היה כבד הרבה יותר מאשר כשהוא רק מצופה מב' צדדיו.

אך ב"חידושי הרי"ם" (וגם במהרש"ש שם ביומא כעין זה בשם הרא"ם) עונה ומחדש על כך, כי העץ, כידוע, מסמל צמיחה בתהליך איטי ומתמשך, וגם האדם הושווה ל'עץ השדה', ויש בכך בכדי לאפיין גם לעניין הנ"ל, אי אפשר להשיג שלמות של חיצוניות ופנימיות בצורה מהירה אלא רק ע"י תהליך מובנה של צמיחה ועבודה על עצמו.

חידוש נוסף שניתן ללמוד מלוחות האבן , שהיו אמורות עפ"י ציווי ה' להינתן לתוך ארון עץ בדווקא.

ה"עץ" בשונה מה"אבן" הדוממת והסטטית, מסמל צמיחה, דינמיות, שינויים ותמורות.

אפשר שיש בכך הוראה לנו, שעל התוכן עצמו להישמר בטהרתו בלי שום סילוף, בלי שום "התקדמות נאורה".

התורה עצמה היא כלוחות אבן. יציבה וסטטית לעד.

אך ה'כלים' וה'מסגרות' שבהם יהיה התוכן נתון- על אלו להיות לעיתים גמישים ונתונים לשינויים בהתאם לצורך הדור והיכולות האישיות באותה העת. 

בבחינת 'תורה אחת, בכלים שונים'.

כאלו שיתאימו את עצמם לכל נער והסיפור שלו.שיוכל למצוא את מקומו בעולם.

התורה מזככת

הגמרא (ברכות כח'), מספרת על ישיבתו של ר"ג שבפתחה הכריז כי 'כל מי שאין תוכו כברו אין לו דריסת רגל בבית המדרש', עד שנתמנה ר"א בן עזריה, ובאותו היום התווספו לבית המדרש כמה וכמה תלמידים חדשים (מח' בגמרא אם 400 ספסלים או 700) ואז "נחלשה דעתו" של ר"ג שהכיר בחשש שאולי מנע תורה מישראל עד כה.

וצריך להבין, הרי לא נתחדש לר"ג שום דבר שלא ידע קודם.

כבר כאשר הוא עשה 'סלקציה' הוא ידע והכיר בהשלכות שזה מדלל את אוכלוסיית האנשים שנכנסים בביהמ"ד, א"כ מה התחדש לו שראה פתאום לחוש כשראה שגם אלו ש'אין תוכם כברם' הצטרפו לתוככי בית המדרש?

מבואר, שהצער של ר"ג היה מכיון שעלתה בו תובנה חדשה, שאולי התורה שהם היו לומדים בבית המדרש הייתה גופא הופכת את אלו שכעת אין תוכם כברם למצב של תוכם כברם. ולכן התחרט וחלשה דעתו.

רואים מכאן שלתורה בפני עצמה יש את הסגוליות לזכך את האדם וליצור ממנו אדם שלם ש"תוכו כברו" ממש.

איך שמחים בפנימיות?

אנו נמצאים כבר בעיצומו של חודש השמחה, וכבר מצווים 'להרבות בשמחה'... וצריך להבין, כיצד ניתן לצוות על יצירה של רגש, ועוד רגש חיובי כשמחה?

עבודת ה"תוכו כברו" היא פתח נפלא להרגיש תחושה אמיתית של שמחה.

"שמחה היא השגת השלמות", כותב המהר"ל. שמחה משמעותה 'התפשטות' ועצב משמעו 'התכנסות'. גם בגמרא מובא "טפח שוחק" ו"טפח עצב" כשהמשמעות היא טפח גדול וטפח קטן.

פעולת החיוך עצמה בשפת הגוף של האדם מביעה ג"כ התפשטות שרירית בחיוך והתכנסות בעצב.

חז"ל גילו לנו כי 'לא הגאוותן שמח'.

אדם שמרגיש רק את עצמו כבעל גאווה לא יוכל לעולם לשמוח כיון שתמיד יחסר לו משהו..

מאידך- "איזהו עשיר? השמח בחלקו"- מי שמגיע לשלמות והשלמה עם מצבו מבפנים ומבחוץ בצורה אחידה ומאוזנת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ה"פלא יועץ" כתב שעזר *הלב בשביל לייצר רגש של שמחה הוא בחיזוק ע"י מחשבות שכליות, להבין במה זכינו. שמחה* מגיעה מתחושה של הערכה וחשיבות, לייקר את המציאות הקיימת.וכמו שכאשר יודיעו לאדם שזכה במיליון שקל, האם הוא ישאל איך לשמוח? האם הוא יצטרך שישמחו אותו? הרי הוא כבר מאושר מצד עצמו...

כך אנו כבר שמחים ומאושרים מעצם כך שזכינו להיות יהודים בני הקב"ה וללמוד תורה, אלא שלעיתים אנו צריכים עזר וחיזוק להתעורר לכך בצורה קוגנטיבית, באמצעות חשיבה ותפיסה חיובית שהוכחו כמשפיעים בולטים על ניהול רגשות אפקטיבי.

רמז לכך האריז"ל שכתב כי אותיות "בשמחה" הן אותיות "מחשבה", וכן השורש של "שמח" הם שם-מוח, כי  רק ע"י שינוי תודעתי של חשיבה שלילית אוטומטית ומלכודות החשיבה ויציקת מחשבה שכלית חיובית ומחזקת אפשר להגיע לידי שמחה- מבפנים ומחוץ.

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענף לנוער נושר

לתגובות ופניות: Merkazkuma@gmail.com