הייתי המון שנים ב'שידוכים' (10), קצת לפני שנות העשרים ועד קרוב מאוד לשנות השלושים. כשהתחלתי את תקופת השידוכים הייתה לי 'גיבנת', אחות "מבוגרת" (בת 23) שטרם נישאה. אחותי חיפשה את החכם והלמדן, הזורם ובעל המידות, החברותי והגבוה ועוד רשימה ארוכה של דרישות.

אני זוכרת שמרוב שדרישותיה היו מוגזמות (משום כבודה לא ציינתי את כולן) לא האמנו שיום אחד היא תמצא את החצי האבוד.

במהלך השנים הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כמו אחותי. התפללתי ושאפתי שאזכה בבחור רציני, למדן, יר"ש ובעל מידות. דרישות חיצוניות של כסף וייחוס לא עניינו אותי כלל. קיוויתי וכמעט הבטחתי לעצמי שאעשה הכל בשביל לא להיכנס תחת קטגוריית "מעוכבות השידוך".

חבר של אחי שמע שאני ב'שידוכים' והציע את ההצעה הראשונה. בחור מוצלח למדי, מישיבה חשובה בבני ברק. משפחתו גרה בירושלים והוא אף הכיר את הבחור באופן אישי. אחרי שערכנו בירור מקיף אצל החברים, השכנים, הרבנים וגם אצל בני משפחה, החלטנו לגשת לפגישה. אבי פגש את הבחור והתרשם ממנו מאד, ואף התבטא שיש לו תחושה מאד טובה לגבי השידוך הזה.

בשולחן שבת, אחי האריך בשבחו וכולנו דיברנו בהתלהבות כאילו רק קול ניפוץ הצלחת מפריד ביני לבין הסוף המיוחל. (השיחה סביב ההצעה, הייתה עבורי מלאת ריגוש. לא כמו השיח סביב ההצעות של אחותי הגדולה, שבדרך כלל לא נתנו להן סיכוי גבוה. חיכינו בכל פעם לשמוע את הדלת נפתחת, לצפות בה עומדת בפתח מכריזה שוב שזה בכלל לא הסגנון. אבל בכלל!).

לפני הפגישה הייתי כל כך תמימה ומייחלת, כאילו הכל ידוע וברור מראש.

פגישה ראשונה. היה נחמד ומרגש מאד. המשכנו לפגישה שניה ושוב היה נחמד ומרגש מאד. המשכנו לפגישה שלישית וכאן התחילו הספיקות. שמעתי מהשדכנית שגם הוא מסתפק. שאלנו, התייעצנו ולבסוף הוחלט שכל אחד יפנה לדרכו. טוב, חשבתי לעצמי, לא תמיד שוברים צלחת עם ההצעה הראשונה.

לא אלאה אתכם בסיפורי רווקותי, אבל היו עוד עשרות (בלי גוזמא) סיפורים כאלה של תקווה, התרגשות ואכזבה כואבת. ושוב, תקוה, התרגשות ואכזבה כואבת ושוב – בטח כבר הבנתם את הרעיון.

בינתיים, מסביבי כולן נישאו בזו אחר זו והיו עסוקות בטיפול בקטנטנים, בריצות, בשמחות קטנות שהן בעצם  גדולות. גם אחותי הגדולה כבר נישאה, גם היא כבר הייתה עסוקה בטיפול בשלושה קטנטנים ואני עדיין מקווה, מייחלת ומתאכזבת.

אתם ודאי מבינים שאיני יכולה לספר כאן, בטור הצנוע הזה, את כל תלאותי והרפתקאותי במהלך עשר השנים שעברו עלי. אבל עבור אלו שביניכם – הקוראים, שנמצא כרגע במשבצת הזו, יש משהו שאני כן רוצה לשתף מכל התקופה ההיא: בתובנות.

אולי ה'רזומה' שלי והנסיון שחוויתי בעל כורחי יוכל להקל ולעזור במשהו לכם - המצפים עדיין, למעוכבים הצעירים שזה עתה באו ולאלה המבוגרים יותר. בטור הזה, אתן לכם עצות פשוטות. איני מתיימרת לכנות עצמי בתארים של 'אשת מקצוע' או 'יועצת' וכו' אלא מעוכבת לשעבר שיש לה קצת מה לומר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לפעמים העיסוק בשידוכים הופך להיות אובססיבי וחונק, עד כדי כך שאנו שוכחים לרגע שיש גם חיים יפים בינתיים. במקום ליהנות מכל מה שמסביב, אנחנו בוחרים להתמקד רק במה שחסר, במה שטרם הגיע וההתעסקות הזו מעיקה, מעציבה וגוזלת מאיתנו נתח יפה מהחיים - שנות צעירותנו המשוחררות והפתוחות לכל אתגר נעשות צרות ואפלות, מדכאות ומחניקות.

לא חבל? אין שום סיבה מוצדקת להשליך את חייכם מנגד רק בגלל שטרם נישאתם. יום אחד זה יבוא. ביום הזה תתחילו חיים חדשים ומאושרים, אבל מאד עמוסים ומאתגרים. אף אחד לא מבטיח לכם שתוכלו לעשות את כל מה שאתם יכולים לעשות כרווקים נטולי דאגות (חוץ מהדאגה המרכזית, כמובן).

לכן, אני מייעצת לכם, בדיוק מהמקום בו אתם נמצאים כרגע: נסו להשתחרר קצת מהמועקה הזו שמלווה אתכם, צאו עם חברים (מומלץ עם רווקים וכאלה שיש לכם איתם שיחה משותפת מעבר לשידוכים והצעות), תהנו מטיולים, תגשימו חלומות, תלמדו, תעשו כל מה שאתם יכולים לעשות כדי להסיח את דעתכם ממה שאין ותתחילו ליהנות ממה שיש - מתקופת הביניים הזו.

זכרו, ישועת ה' כהרף עין. זה רק בינתיים. יום יבוא ותקוותכם תתממש.

המאמר פורסם לראשונה בעלון 'בשערייך'.