ערב חורפי ומשעמם אחד, בשלהי טבת, הביא אותי למסיבת 'אמנים' מושקעת מאד. אחת מחברותיי לרווקות המאוחרת הזמינה אותי.

בדרך כלל, הייתי ממעטת להגיע לערבים שכאלה, הרגשתי שבמקום לתת לי חיות או לרומם אותי מהשיממון שהייתי נתונה בו, הם הציפו אותי ברחמים עצמיים אין סופיים.באותו ערב החלטתי ללכת למרות דעותיי הקדומות.

הגענו לבית. השולחן היה ערוך בכל טוב. ישבנו סביבו כחמש עשרה בחורות בגילאים שונים, ענינו אמן בדביקות, ביקשנו והתחננו. לקראת סיום, הפתיעה אותנו בעלת הבית ואמרה שבעוד כמה רגעים תיכנס רבנית גדולה מחוללת ניסים, שתברך כל אחת ואחת מאיתנו. התרגשנו מאד. האווירה היתה מרוממת ומלאת תקווה.

הרבנית עמדה בפתח. פינינו לה מקום ביראת כבוד. היא עברה בינינו ובירכה כל אחת ואחת מאיתנו. כשהיא הגיעה אלי, היא ברכה אותי שאזכה להקים בית משלי עם בחור מיוחד וכו' ולבסוף חתמה שעד ראש חודש אייר כבר אהיה כלה.

לא מצאתי את עצמי מרוב שמחה. חזרתי הביתה מדלגת ומקפצת. אפשר כבר להתחיל להתכונן לחתונה. בתוך ליבי פנימה האמנתי שזה יקרה, לא נתתי למחשבות כפירה להרוס את תקוותי התמימה. חברותיי, בנות גילי שטרם נישאו ארגנו לפני פסח טיול מושקע לחו"ל לתאריכים הנושקים לימי התקווה המובטחת.

ואני, בלי שמץ ספק או הרהור נמנעתי להצטרף ולהרשם לטיול שכן בתאריכים האלה בדיוק אני אמורה להיות כלה. איך אפשר לסגור "תנאים" כשהכלה מטיילת בארצות נכר?

לאורך חודשי ההמתנה המעייפים, תכננתי את צעדיי בהתאם להבטחה של הרבנית. כל הצעה שעלתה על הפרק עוררה אצלי התעניינות מוגזמת. האמנתי שהנה, הנה זה החתן שעליו היא דיברה וניבאה.

עבר חודש, עברו חודשיים ואין אפילו קרן אור אחת באופק, משהו שירמז על חתן הקרב ובא. פורים מאחורינו, פסח כבר דופק בדלתותינו וטרם נושעתי. חברותיי המעשיות טסו למקום אחר רגוע ושליו ואני עדיין מתעקשת להאמין שהנה, אוטוטו הברכה מתממשת. יום לפני ראש חודש אייר עוד ייחלתי לנס, והוא לא הגיע.

התאכזבתי מאד. משהו בציפייה המוגדרת נתן לי ביטחון. הימים שאחר כך היו קשים ומייאשים. בחלומותיי כבר תפרתי שמלת כלה, ענדתי טבעת יהלום יפהפיה, רק נשאר לסגור על פאה.

ועכשיו, צנחתי באחת לשגרה האפרורית והמייבשת. חיפשתי עוד משהו להישען עליו, עוד תאריך מוגדר מעורר תקווה וציפייה. נסעתי לכותל (כהרגלי) ושפכתי את ליבי. ביקשתי מהקב"ה שיעזור לי שעד ראש השנה הקרוב כבר אהיה כלה. יצאתי כל כך רגועה עד שהייתי בטוחה בלי צל של ספק שהקב"ה 'יעמוד' בדד-ליין שלי.

ועוד פעם נכנסתי לסחרור התמים הזה. ציפיתי, תכננתי והתאכזבתי.

לאורך תקופה ארוכה ביקשתי בתפילותיי יעדים לחתונה, ומיעד ליעד המתנתי בציפייה. בכל פעם שתאריך היעד עבר עלי כרווקה, קיבלתי חולשה, נפלה עלי עצבות משתקת, על גבול המייאשת.

עד שיום אחד החלטתי לשנות כיוון. מי אני שאקבע לבורא עולם תאריכים? מי אני שאחליט לו מתי זה טוב לי להקים את ביתי? מנין לי התעוזה, או נכון יותר - החוצפה, להעמיד אותו במסגרת ה'דד-ליין' שיצרתי לעצמי? הרי הוא לבדו יודע מה הכי טוב עבורי, מהו העיתוי המושלם ביותר בו אכיר את בן זוגי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כדי לחזק את ההבנה הזו שנפלה פתאום בראשי, אימי סיפרה לי סיפור על אחד מגדולי הדור הקודם (אינני זוכרת את שמו) שהוזמן לסדר קידושין לאחד מתלמידיו. הגיעה העת שהחתן היה אמור לענוד את טבעת הנישואין על האצבע של הכלה והנה הטבעת נפלה מידו. באינסטינקט טבעי הוא הרים אותה וניסה שוב לענוד אותה על אצבע כלתו ושוב הטבעת נפלה.

רחש לחש עבר בין האורחים המוזמנים, אולי זה סימן רע משמיים? הרגיע אותם הרב ואמר, אין זה סימן רע משמיים, פשוט עדיין לא הגיע הרגע שהכריזו עליו מלמעלה.

גם הרגע שלי יגיע, בזה הייתי בטוחה. מתי שהקדוש ברוך הוא יחליט, לא אני. מאז, הפסקתי להזכיר בתפילותיי תאריכים שיגבילו את תקופת רווקותי, נתתי לקב"ה לנהל אותי ואת היומן שלו בלי התערבות מצידי.

לא ברור לי מדוע, אבל פתאום נחה דעתי, נרגעתי, ידעתי שבמועד הכי טוב עבורי יתרחש הנס הזה. ואכן, הנס התנוסס! לא רגע לפני שהייתי מוכנה לזה, לא רגע אחרי שהייתי מוכנה לזה. אלא - בדיוק ברגע שהייתי מוכנה לזה.

המאמר פורסם לראשונה בעלון 'בשערייך'.