אאא

"...והתפילות בבוקר, מה יהא עליהן?..." ניסיתי לגשש בזהירות בסוף פגישה חיובית ומקדמת עם הנער.

אלא שאז הוא התקשח באחת וקמטי זעף ניכרו מיד בפניו: "אין סיכוי!... יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות! אני כבר מיואש מעצמי סופית בזה... ניסיתי וניסיתי כבר מהחיידר ומהישיבה קטנה והתייאשתי... אין מצב!..."

אז סיפרתי לו את הסיפור על הפיל:

בקרקס אחד ומיוחד הייתה הופעה מרשימה של חיות. מסמר הערב ללא ספק היה הפיל הענקי שבמשך ההופעה הציג את כישוריו בצורה מבדרת במיוחד.

 בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל העצום קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.

למרות השרשרת הכבדה והחזקה היה ברור לחלוטין לכל, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.

התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שם? האם הפיל לא בורח רק משום שהוא פיל 'מאולף'? ואם הוא מאולף, אז למה צריך בכלל לקשור אותו?

עד שהם סיפרו: "הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד מאז שהיה צעיר מאוד."

כאשר הוא עוד היה פילון קטן, הוא דחף, משך, הזיע ועשה בכל כוחו הכל כדי להשתחרר, אבל לשווא, היתד היתה חזקה ממנו. הפילון היה נרדם מותש מהמאמצים, רק כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר שוב, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.

עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו הוא השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו. מאז הוא לא מנסה כבר. גם כשהוא גדול וחזק.

 מוסר השכל – ולא לפילים בלבד.. הפיל הגדול והחזק הזה לא בורח – כי הוא מאמין שהוא לא יכול.  הוא זוכר את אי היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד.

הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו. הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש...

"יכול להיות, שגדלת קצת מאז החיידר והישיבה קטנה, שמשהו בך ובמסוגלות שלך 'הבשיל', שגדלת והתמלאת מאז בחוויות הצלחה רבות והגיע עכשיו הזמן לנסות שוב עם כוחות חדשים וגדולים יותר, רק כדי ולראות שאתה כן מסוגל!.."

ויש כאלו, שמצבם כבר שפיר יותר. הם אינם כבולים ליצרים, לפחדים ומעצורים. הם כבולים למצוות והנהגות טובות, אך הם כבולים.

הם עושים הכל כי הם "חייבים" ובהתאם לכך גם הכל נראה 'לצאת ידי חובה'. הם התרגלו לקום בבוקר לשחרית, ולברך ברכת המזון וללמוד בכולל וכו', אך הכל כמצוות אנשים מלומדה. הפסיקו לנסות להשתחרר מהחבל ולעשות את אותו הדבר מתוך חופשיות, הנאה ובחירה אמיתית.

בתפילת הלל אנו אומרים "אנא ה' כי אני עבדך, אני עבדך בן אמתך, פיתחת למוסרי..."

מדוע הכפילות ב'אני עבדך'?

יש עבד שהוא מקנת כסף, ויש עבד שהוא יליד בית. עבד שהוא קניין כסף יכול להיות במקור גביר עשיר שפשט רגל ונמכר כעבד. העבדות לא 'מתלבשת' עליו, ואם יורידו ממנו לרגע את החבלים הוא עשוי מסתבר לברוח או להיעלם מיד. אך יש עבד שהוא נולד פה, וגם סבתא שלו נולדה פה. אין לו כל שאיפה למצוא את עצמו במקום אחד. אנו אומרים להקב"ה: "אני עבדך!.." אבל איזה עבד?... "עבדך בן אמתך!" אני חי פה ולא רוצה משהו אחר כי טוב לי! "פיתחת למוסרי..." אתה יכול לפתוח לי את החבלים הקושרים, אני לא אברח...

שמעתי סיפור מרב אחד שישב ל"ע שבעה. יום אחד הגיע אליו לנחם אחד מגדולי הדור. הוא התרגש מאוד כמובן שזכה לביקורו והתחזק. למחרת היום, הגיע אותו גדול שוב פעם לנחם!... בסופו של הביקור אמר-שאל האבל את ה'גדול' במבוכה קלה: "ישר כוח שבאתם לנחם! אבל הייתם כאן כבר אתמול? יצאתם ידי חובה..." ואז אותו גדול ענה לו: "לא באתי 'לצאת ידי חובה'! באתי לנחם!... הרגשתי צורך לנחם שוב אז באתי גם היום..." כך נראים דברים שנעשים עם רגש פנימי עמוק, כשעושים מצוות לא רק בשביל 'לצאת ידי חובה'.

בציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" מונחת תשובה רמוזה המורה ומנחה כל אדם שחפץ ללכת באופן הנכון בדרכו של אברהם אבינו, אבי העם היהודי, בדרכו ל"ארץ" שלו.

אחת מהטעויות הרווחות שהאדם חושב היא שהוא חי באיזושהי מערכת דטרמיניסטית מקובעת שאינה משאירה לו מקום לצאת ממנה (דטרמיניזם=השקפה פילוסופית לפיה כל מאורע בעולם, פעולה, החלטה, תפיסה או מחשבה אנושית, נקבע באופן בלעדי ע"י אירועים מקדימים וגורמים).

ישנן שלוש תפיסות שגויות ועקרוניות שהאדם חושב שהוא הפך להיות מה שהוא היום, לטוב ולרע

 א. בגלל הסביבה שלו ב. בגלל ה'גנים' שלו ג. בגלל החינוך שלו.

דטרמיניזם סביבתי מתבטא באופן חשיבה שטוען: 'המצב שלי הוא כך בגלל מערכת החינוך בה למדתי וחונכתי', 'בגלל הערכים ששלטו והוחדרו בי מבית כל ימי ילדותי ונעוריי', ב'מדינה שלי', ב'סביבה שלי'.

הסוציולוג צ'ארלס הורטון קולי הגה תיאוריה לפיה האדם תופס עצמו בהתאם לאינטראקציה הסביבתית שלו. לדבריו: "אני- זה לא מה שאני חושב שאני וגם לא מה שאחרים חושבים שאני. אני הוא מה שאני חושב שאחרים חושבים שאני".

לטענתו תפיסה זו בונה ומכריעה את תפיסת הדימוי העצמי של האדם וקובעת בינו לבין עצמו את ערכו ויכולותיו.

ב"לך לך מארצך" נמצאנו למדים קריאה לשעה ולדורות. קריאה לצאת מהקיבעון המחשבתי שבו אחרים משפיעים וקובעים לנו מי אנו ומה ערכנו וללמוד לחשוב ולהכיר את עצמנו בצורה עצמאית וחדשה. להשתחרר מהכבלים ולזהות את הכלים המיוחדים לכל אחד מאיתנו, את המעלות ואת היכולות שניתנו לנו לצורך התפקיד המיוחד והייחודי שלנו. 'לך לך מארצך'.

כהמשך ישיר לכך, "לך לך ממולדתך" בא לשלול גם דטרמיניזם של השפעה תורשתית. אל תאמר: 'זה האופי שלי', '"כזה אני', 'ככה אנחנו במשפחה', 'נולדתי ככה', 'זה מובנה אצלי' וכדו'. גם אם תכונות אופי מסוימות אכן עוברות בתורשה, ללא ספק עדיין קיים לאדם מקום רב לבחירה ועבודה עצמאית על הנטייה הקיימת.

ולסיום, "לך לך.. מבית אביך". מגיע לשלול דטרמיניזם חינוכי. 'אני ככה בגלל החינוך של ההורים שלי', 'ההורים הרסו אותי ככה, בגללם יצאתי כזה'. 'הכל בגלל הישיבה הזו..' וכדו'.

גם אם חוויות הילדות משפיעות לא מעט הם אינם מכריחות. הבחירה אולי יותר קשה, אך היא עדיין בידינו וניתן לצאת מהכבלים. אברהם אבינו עשה זאת.

כשנגדל קצת, נבין. נתחבר. ננסה שוב עם כל הכח.

 

 

הרב אבי אברהם, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה ומטפל רגשי, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים בוואטספ: Merkazkuma@gmail.com