אאא

הוא היה כבר איש חינוך מוכר והיה גם ידוע כאיש אשכולות שרב לו כאשר נכנס לתפקידו החדש כמנהל בי"ס יוקרתי במרכז הארץ. תפקידו כלל כמובן תוספת נאה בתלוש המשכורת, אך גם עבודה לרוב.

אחת מהמשימות הראשונות שעמדו לפניו הייתה לבחון מועמדים פוטנציאלים לתפקידי חינוך כיתה ולצרפם למערכת.

לאחר כמה וכמה ראיונות, טובים יותר וטובים פחות, נכנס לחדר המנהל אברך צעיר ומרשים, מחויך מאוזן לאוזן והציג עצמו בשמו במלוא הביטחון העצמי.

"היכן קורות החיים?" שאל המנהל שהיה רגיל לקבל את הרזומה גם בכתב

"אין לי" ענה האברך בפשטות

"ניהלת בעבר כיתה?"

"לא" ענה המועמד, "אבל למדתי ב'בית מת'ס'..."

המנהל בלע את תדהמתו מהתשובה המפתיעה והמשיך בראיון.

"לימדת צעירים ממך בעבר?"

"לא, אבל למדתי בבית מ'תס..."

"למדת מקצועות ליבה? יש לך בגרות?..."

"לא, אבל למדתי בבית מת'ס..."

"המלצות כלשהן, יש לך?..."

"לא, אבל למדתי בבית מת'ס..."

וכך נמשך הראיון ההזוי.

בסופו של דבר נפרדו האנשים בלחיצת ידיים ידידותית, ואז, המועמד לא התאפק ושאל בחיוך גדול:

"נו, התקבלתי?..."

"לא" ענה המנהל

"אבל למה??..."

"כי למדת בבית מת'ס!..."

***

עשרה דורות היו מאדם הראשון עד נח, עשרה דורות היו גם מנח עד לאברהם אבינו ועשרה ניסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו. ביסוס על גבי ביסוס. במה?

מדוע היה אברהם אבינו צריך לעבור מסכת ניסיונות שכזו? האם לא מספיק היה לו רק חלק מכך? לא די היה לו בכבשן האש? בעקירה מחרן?

ומה באמת היה קורה לו אברהם אבינו היה עומד בתשעה ניסיונות אך נכשל 'רק' באחרון שבהם? האם אפשר היה אז לזלזל בתשעת הניסיונות שכן עבר?

ואם הניסיון העשירי היה הגדול והקשה מכולם, מדוע היה צריך אברהם לעבור את כולם? מדוע לא די שיעמוד בניסיון העשירי והקשה מכולם בלבד ובכלל מאתיים כבר יש מנה?

הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל ענה על כך ביסוד גדול מדרכי העבודה אצל האדם.

ישנו מגוון אנשים וריבוי דעות ובהיות כך יכולים לראות שפלות וגדולה בדברים שונים.

בתורה יש ציווי "ואהבת את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

אם נאמר 'בכל נפשך' מדוע נאמר 'בכל מאודך'?

אלא שיש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, כל אדם נמדד באהבת ה' מול הקושי האישי והאינדווידואלי שלו ולכן יש לפרט את כל דרכי העבודה.

גם בניסיונות של אברהם לא היה ניתן להביא כראיה רק את הניסיון האחרון של העקידה על אף שהוא מוגדר כקשה ביותר, משום שישנם אחרים שלהם אולי ניסיון אחר יראה כקשה יותר.

המדרש רבה (נה א) מציין את עשרת הניסיונות כמסע מגדל

"ניסיון אחר ניסיון וגידולין אחר גידולין"

הרמח"ל (עץ החיים) מוציא מכך: "צריך האדם לחשוב תמיד מה עשו אבותינו שכך חשק בהם הקב"ה. צריך האדם לידע שאין מתגדלין דרך מקרה, כי אם הכל דרך סיבה ומסובב. וכשרואים גדולתם הענקית של האבות הקדושים מבינים כי היתה דרך ומהלך להתגדלותם.

והכח המגדיל הם הניסיונות.

ידע נא האדם כי כל הגדולים אשר היו לפנינו גדלו רק מאלה הרגעים."

מספרים לנו ספורים על גדולי ישראל לא פעם, כבר מהגיל הרך, אך הם נראים לנו לעיתים לא נתפסים, רחוקים ובלתי מושגים כל כך.

על מה לא מספרים לנו הרבה?

על איך הם נהיו 'גדולים'!

על הקשיים, הניסיונות וההתמודדויות שהיו גם מנת חלקם של ה'גדולים' בתחילת דרכם, ככל האדם ולעיתים אף יותר, אותו "כח מגדל" שהוליד 'גדול' בישראל .

אותם "גידולין אחר גידולין" שהצמיחו את אבות האומה שלא התגדלו ב'דרך מקרה' אלא על ידי ה'ניסיונות' שעברו שעיצבו את חייהם ונתנו משמעות לקיומם עצמם ולדורות אחריהם.

"קח נא את בנך את יחידך" פירש"י: "אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הניסיון שלא יאמרו הראשונות לא היה בהם ממש".

כיצד אי עמידה בניסיון העשירי והאחרון יכול  להרוס את תשעת הניסיונות המוצלחים הקודמים ולבטלם?

לא מדובר בתביעה שמשמעותה היא לאברהם אבינו שהלך תמים לפני הקב"ה בצורה מובהקת. מדובר בנו.

ניסיונות אלו לא היו רק עבור אברהם אבינו אלא היוו תשתית לכל הדורות הבאים.

הכח והיכולת של כל אדם למול את בנו למשל נובע מאותו ניסיון של עקידת יצחק שאברהם אבינו עמד בזה והוריד  לעולם.

כוחות הנפש שמושתתים בנו לעמוד בניסיונות טבועים ונמצאים בתוכנו משורש הדורות.

אילו חלילה לא היה אברהם עומד בניסיון כלשהו, אפילו האחרון שבהם, העם היהודי לא היה מסוגל כבר לצמוח ממנו.

זכות האבות היא בכך שקיימת בנו המסוגלות לעמוד בניסיונות הרבים, שכולם נכנסים בקטגוריות של 'עשרה הניסיונות' הללו שעבר אברהם אבינו ולגלות באמצעותם את החוזקות ו"הכח המגדל" שבנו.

ככל שיסודות הבניין עמוקים יותר כך יוכל לעמוד מבנה רב קומות מעל פני השטח וזו הסיבה שנדרשה מאברהם אבינו עקביות לעמידה בכל הניסיונות כולן כבסיס לבנין האומה היהודית כולה.

'עקידת יצחק' היתה הניסיון העשירי והמסכם ויש בה תופעה מעניינת.

מחד היא נחשבת זכות ליצחק ונקראת על שמו בפועל, בר"ה אנו מעוררים ב"עקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור"... ומאידך זה נחשב כניסיון לאברהם אבינו "והאלוקים ניסה את אברהם".

למי היה ניסיון גדול יותר? למי שהצטווה לשחוט את בנו או למי שנצטווה להישחט בעצמו?

מסביר ה"בית הלוי": ניסיוןו של אברהם, כ'ניסיון', היה גדול יותר.

אנשים מוכנים ליהרג על קידוש ה' ולעמוד בניסיונות דרמטיים ומשמעותיים של 'זבנג וגמרנו' שיחרטו את שמם בדפי ההיסטוריה לנצח, אך מה יותר קשה מכך? לחיות על קידוש ה'...

לחיות עם הניסיון לאורך זמן באורך רוח, לחיות עם ההתמודדות, עם קבלת החלטות קשות, עם הקרבות קטנות ויומיות. דווקא שם הם עשויים להיכשל...

יצחק קיבל עליו את גזרת ה', זה ללא ספק זכות לו ולזרעו אחריו. אך בוודאי הניסיון היה קשה יותר לאביו, שהיה צריך להשלים עם המצב ו"לחיות עם זה" ...

מסופר כי ביום אחד שאל נכד את סבו: "סבא מה יש לך ביד?"

"גולם", ענה הסבא, "ובתוך הגולם יש פרפר. בקרוב הגולם יבקע וייצא ממנו הפרפר".

התלהב הילד עד מאד ושאל "אתה יכול לתת לי אותו?"

"כן", אמר הסבא, "אבל תבטיח לי, שכשיבקע הגולם והפרפר ינסה לקפוץ ולהכות עם כנפיו על דפנות הגולם, אתה לא תעזור לו לצאת. תן לו לצאת בכוחות עצמו".

הילד הבטיח ולקח את הגולם הביתה. בבית הוא ישב והביט על הגולם.

לפתע ראה הילד שהגולם מתחיל לזוז ולהתנועע עד שלבסוף נוצר פתח קטן והוא נבקע. בתוך הגולם היה פרפר לח ויפה, אשר הכה בכל כוחו על דפנות הגולם בנסותו לצאת ממנו, אך ללא הצלחה.

רחמיו של הילד נכמרו על היצור האומלל והוא רצה לעזור לפרפר לצאת, אך זכר את דברי סבו ונמנע מלעזור לו.

לאחר זמן מה, הילד לא יכול היה להתאפק יותר. לבו לא עמד לו ורחמיו גברו על הבטחתו לסבו. הוא פתח את שני חצאי הגולם לרווחה, כדי לאפשר לפרפר לצאת.

היצור המשוחרר הכה מעט בכנפיו ועף החוצה. אך חיוכו של הילד לא הספיק להימתח על פניו והפרפר נפל ומת.

הילד הרים את הפרפר המת, ופרץ בבכי. בעוד הפרפר בידו, הלך הילד אל סבו והראה לו אותו בלי לומר מילה.

הסבא הביט בילד ואמר: "נכון שעזרת לו לצאת?"

"נכון", ענה הילד.

"אתה מבין, ילדי?", אמר הסבא, "המאבק של הפרפר בתוך הגולם מחזק את כנפיו. ברגע שהוא מכה בדפנות הגולם, שרירי כנפיו מתחזקים. בכך שעזרת לו, אתה מנעת ממנו לפתח את שרירי כנפיו, שאותם הוא צריך על מנת לשרוד..."

זהו בדיוק ה"כח המגדל" כאמור וזה המסר עבורנו לדורות:

ללמוד לחיות עם הניסיונות. להתמודד עם הקשיים הקטנים כגדולים בהצלחה מתמשכת ככל האפשר. דווקא זה עשוי להיות קרש הקפיצה החשוב ביותר בחיינו.

קושי אינו הבעיה, לפעמים הקושי הוא פשוט 'אימון' שמחזק את שרירי הכנפיים שלנו, רגע לפני שאנו מצליחים להמריא מעלה, אל עבר חיים טובים יותר.

 

הרב אבי אברהם, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה ומטפל רגשי, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים: Merkazkuma@gmail.com