הפרשה שלנו עמוסה בסיפורים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. סיפור העקידה לצד הכנסת האורחים של אברהם. צחוקה של שרה לצד הראיה הפנימית של אברהם במציאת האיל, הכל מלמד אותנו רבות על נפש האדם. את הנקודות נחלק לצירים ונשתדל להעניק גם כלים מעשיים ליישום שיוכלו לתת לנו מעט מכוחם של האבות הקדושים.
ציר ראשון: ניסיון וחרדה - כשהעקדה נוגעת בכל אחד
"וְהָאֱלֹקים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כ"ב, א)
רש"י מדגיש: "ניסיון - לשון הרמה", והרמב"ן מוסיף: "הניסיון מגלה את הסמוי מן הכוח אל הפועל". הניסיון אינו נועד להפיל אלא להרים - לחשוף חוזק סמוי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במונחים פסיכולוגיים, זהו מגע ישיר עם מנגנון החרדה: האמיגדלה - מרכז האזעקה במוח - אינה מבדילה בין סכנה ממשית לדמיונית. בעקדה אברהם למעשה מתאמן בתרגול נדיר: פעולה מדויקת בתוך ערפל. ב־NLP זהו עקרון ה־Timeline Therapy - מסע בזמן הפנימי, שבו אנו משחררים טראומות מהעבר כדי לצעוד קדימה בערך חדש.
אולם, מבחינה התנהגותית, הניסיון הוא פעולה מדויקת בתוך ערפל - צעד שנעשה למרות הפחד, לא בזכות הוודאות. הצעד הקטן של אברהם הוא בדיוק מה שמנטרל את הסערה - פעולה ממוקדת בערך, לא ברגש.
סיפור מקרה - יואל
בכדי להמחיש את הנקודה אביא את סיפורו של יואל. עוד קודם ששמעתי את סיפורו של יואל שמתי לב לכך שכתב ידו היה מחודד וצפוף - לחץ גבוה, חוסר מרווחים, שליטה מוחלטת.
בעבודה בקליניקה, חשף יואל את סיפורו וחזר איתי לעוגני ילדות של פחד מטעויות. "כשהיתי ילד" סיפר "לא יכולתי אפילו לאבד חמישה שקלים בלי שאתן על כך את הדין להוריי, הם היו אנשים טובים אך הם לא היו מוכנים לקבל שום טעות מצידי".
בתרגול “צעד אחד ביום” (צעד קטן בזמן קבוע) הוא אימן את מוחו לבחור ערך ולא פחד ולנסות להשתחרר מהחרדה שדברים לא יעשו כפי שהם צריכים להעשות. לאחר חודש, כתב היד נפתח; המרווחים התרווחו - והחרדה ירדה.
פעולות לתרגול
חלק מהתהליך שעשיתי יחד עם יואל כלל את המשימה הבאה:
בחר ניסיון אחד שעומד מולך עכשיו. שאל את עצמך: “מה הכוח הסמוי שהניסיון הזה מבקש לגלות בי?” כתוב תשובה אחת. רק אחת.
ציר שני: אהבה מול ניתוק - הכנסת אורחים כסדנת לב פתוח
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים" (בראשית י"ח, ב)
אברהם רץ לאורחים למרות חולשתו אחרי ברית המילה. המדרש מספר שהקב"ה עצמו בא לבקרו - והוא בחר לעזוב את השכינה, כדי לטפל בזולת.
זהו רגע פסיכולוגי מרתק: מעבר מכאב לנתינה. אברהם מפנה את האנרגיה מהתעסקות בכאב הפצע - לשליחות.
הכנסת אורחים היא ההיפוך המלא לניתוק רגשי; היא מחברת את הנפש לגוף, לשיח, למגע - היא משיבה את האדם לעצמו דרך האחר.
סיפור מקרה - נתנאל
לנתנאל היה כתב יד קטן, צפוף, עם חוסר חיבורים - סגנון שרימז לי כבר בתחילה על נתק פנימי וצורך בשליטה.
התרגול הנדרש היה פשוט: “הרחבת קשר בטוח” - פעולה יומית אחת של חסד בלי תמורה.
תוך שישה שבועות כתב היד נעשה עגול יותר, מרווח. לאחר תקופה נתנאל יצר קשר ואמר “אני מרגיש נוכחות - לא רק עם אחרים, גם עם עצמי, הייתי צמא לכך”.
פעולות לתרגול
חלק מהתהליך כלל את זה שבמקום לשאול “איך אני מרגיש”, נתנאל שאל את עצמו: “למי אני יכול להקל היום?” חסד קטן משנה את המוח מהר יותר ממחשבה גדולה.
ציר שלישי: ראייה פנימית - לראות מעבר למה שנראה
"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא" (כ"ב, י"ג)
האיל היה שם כל הזמן; אך רק כשהעיניים הורמו, הוא נראה. מבחינה טיפולית, זהו עקרון ה־Action Clarity: בהירות נולדת אחרי פעולה - לא לפניה.
המתנה לוודאות מוחלטת משתקת; צעד קטן יוצר ראייה חדשה. ב־NLP טכניקה זו נקראת Future Pacing - דמיון מודרך של עתיד רצוי, שבו המוח חווה הצלחה ומתחיל לפעול בכיוון הזה כבר עכשיו.
סיפור מקרה - דניאל
דניאל סבל מהיסוס כרוני בקבלת החלטות. כתב ידו נטה שמאלה - סימן לניתוק רגשי ולפחד מהעתיד. בתרגול “הרמת עיניים” הוא כתב בכל יום משפט אחד בגוף ראשון עתידי: “אני בוחר לראות את האפשרות, לא את הפחד.”
לאחר שבועיים דיווח: “התחלתי להזיז דברים שהקפאתי שנים.”
פעולות לתרגול
במהלך הטיפול, כשמשהו נראה תקוע, דניאל עצר ושאל: “מה אני עוד לא רואה כאן?”
הרם עיניים, תרתי משמע.
שרה והצחוק - כשהספק הוא גם חלק מהאמונה
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" (בראשית י"ח, י"ב)
פרשנים רבים כותבים כי צחוקה של שרה אינו קלות ראש - זו הגנה. כשהבטחה נראית בלתי אפשרית, המוח מצמצם תקווה כדי לא להיפגע. והקב"ה עונה: “למה זה צחקה שרה?” - לא בכעס, אלא בחיוך.
הוא מלמד שהצחוק, אם נשהה בו במודעות, יכול להפוך לאמונה. כמה פעמים אנחנו צוחקים בציניות כשמישהו מציע לנו תקווה? "בגילי?" "עם המצב שלי?" "אחרי כל מה שעברתי?" זה הצחוק של שרה שבכל אחד מאיתנו.
כשאתה תופס את עצמך צוחק בציניות — עצור.
נסה להקשיב למה שמאחורי הצחוק. אולי שם מסתתרת אמונה שמבקשת לצאת.
סדום - האומץ לשאול גם מול סמכות
"הַשֹּׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית י"ח, כ"ה)
אברהם מתפלל, מתווכח, שואל. הוא מלמד אותנו שהאמונה אינה שתיקה עיוורת, אלא דיאלוג פעיל. במונחים פסיכולוגיים - זהו שחרור מדפוס ריצוי סמכותי: לא לפחד להעלות ספק, לא לפחד לשאול. גם הקב"ה רוצה בכך.
אם יש משהו שמטריד אותך — אל תשמור בבטן. שאל, דבר, תתפלל. גם ספק הוא צורה של אמונה.
הגר וישמעאל - לראות באר במדבר
"וַיִּפְקַח אֱלֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם" (בראשית כ"א, י"ט)
גם הגר, כמו אברהם, רואה תחת לחץ. בעיצומו של ייאוש היא מגלה מים חיים. זו אותה תובנה: לפעמים הפתרון קיים - רק שצריך לפתוח עיניים אחרות כדי לראותו. זו ראייה תחת פחד, היכולת לזהות מקור חיים גם בתוך המדבר הנפשי.
ציר רביעי: לשהות במרווח הבחירה - קשיבות ערכית
פרשת וירא רוויה ברגעי אי־ודאות. אברהם בכל מהלך הניסיונות לא בורח, הוא נושם. הוא “עומד בתוכו” של הניסיון. זהו תרגול של קשיבות ערכית - להישאר ער להווה, להקשיב לחרדה בלי לברוח ממנה, ולפעול לפי ערך ולא לפי פחד.
ניצול השואה הנודע ויקטור פרנקל ניסח זאת כך: “בין גירוי לתגובה יש מרווח. במרווח הזה טמון החופש שלנו".
אברהם בוחר במרווח הזה. הוא אינו מגיב באוטומט; הוא נוכח. וזוהי מהות האמונה - לא ביטחון בתוצאה, אלא ביטחון בדרך.
נסו זאת בעצמכם: עצרו רגע ביום. לפני שאתם מגיבים - נישמו. שאלו: “מה הערך שאני רוצה לבטא עכשיו?” זו אמונה בפעולה.
לסיום: לראות, לנשום, לא להישבר
פרשת וירא מלמדת שגדול הנסתר מן הנגלה - שהאמונה אינה ידיעה אלא נשימה.
אברהם מלמד אותנו שחרדה אפשר להמיר באהבה, שצחוק של ספק יכול להפוך לשמחה של אמונה, ושאמונה אמיתית איננה בריחה מן הפחד - אלא היכולת לעמוד בו, בעיניים פקוחות, ולראות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אם בפרשת "לך־לך" יצאנו מאזור הנוחות, הרי שב"וירא" אנו לומדים להישאר נוכחים גם כשהדרך לא מובנת - לראות, לא לברוח, ולפעול מתוך אמונה חיה.
אז עצור לרגע. נשום.
ושאל את עצמך: מה הצעד הקטן ביותר שאני יכול לעשות היום מתוך אמונה - ולא מתוך פחד? דרך צלחה.
0 תגובות