לפני כחודש ימים, בבוקר אחד שגרתי, בצפון קליפורניה. שלושה אחים, שפינו את תכולת עליית הגג של אמם המנוחה, נתקלו בקופסת קרטון נשכחת, מוסתרת בין עיתונים ישנים. בתוכה המתין להם עותק נדיר ומשומר היטב של החוברת סופרמן מס' 1 משנת 1939.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מצבו של הפריט ההיסטורי הזה היה יוצא דופן, וקיבל ציון של 9.0 בסולם 10 של המכירות הפומביות, ולבסוף נמכר העותק בסכום דמיוני של 9.12 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור חוברת קומיקס. אבל למה שמישהו ישלם כזה סכום? לגבי הקומיקס ניתן להתווכח, אבל לגבי הסיפור מאחורי הקומיקס הוא בהחלט שווה הון עצום.
הסיפור הדמיוני של סופרמן מוכר ממש מעט בציבור אנ"ש, אך הסיפור היהודי שעומד מאחוריו הרבה פחות מוכר, והוא ממש ענינא דיומא. אם חנוכה זה זמן של רבים מול מעטים, בסופרמן יש מאפיין של גיבור יהודי - אחד מול כולם שרק מצפה לנס.
אגרוף פלדה בסוריה: ארה"ב חושפת מבצעי ענק לסיכול מזימות הטרור
סופרמן - קווים ראשונים
אז למי שלא ממש מכיר: סופרמן הוא גיבור-על בדיוני, שנולד על כוכב בשם קריפטון שנחרב, ונשלח לכדור הארץ כילד כדי להציל את חייו. כאן הוא גדל כקלארק קנט, עיתונאי בעיר הבדיונית מטרופוליס, ולמד להשתמש בכוחותיו העל-אנושיים - כוח עצום, מהירות אדירה ויכולת לעוף - כדי להילחם ברוע.
סופרמן מגן על חפים מפשע, מציל אנשים מאסונות, נאבק בפושעים חזקים ושומר על צדק. הוא מפורסם לא רק בזכות כוחותיו, אלא גם בזכות האידיאל שהוא מייצג: תקווה, גבורה, הגנה על החלשים וצדק מוחלט.
לאורך הדורות, סופרמן הפך לסמל תרבותי עולמי. דמות שהשפיעה על קומיקסים, סרטים, חנויות צעצועים ואפילו על איך שאנשים 'בעולם' תופסים דמות של גיבור.
"איש הפלדה", שהופיע לראשונה ביוני 1938, היה פרי דמיונם של שני נערים יהודים שגדלו בקליבלנד, אוהיו: ג'רי סיגל וג'ו שוסטר. שניהם היו בניהם של מהגרים יהודים מאירופה, שחיו בתקופה שבה אנטישמיות גואה השתוללה בארצות הברית.
כאמור, הדמות הושקה ביוני 1938, חמישה חודשים בלבד לפני ליל הבדולח (נובמבר 1938), כאשר כמעט מאה יהודים נרצחו בגרמניה ועשרות בתי כנסת נשרפו.
סיגל ושוסטר היו בני נוער בסך הכול, שהפכו לידידי ילדות קרובים. דרכיהם הצטלבו בבית הספר תיכון גלנוויל בקליבלנד, אוהיו. שניהם היו ביישנים והרכיבו משקפיים. סיגל תיאר את רגע מפגשם בצורה שתואמת את מהות גיבוריהם: "כשג'ו ואני נפגשנו לראשונה, זה היה כמו שהכימיקלים הנכונים מתחברים יחד".
הם חלקו תשוקה משותפת למדע בדיוני, הם פרסמו יחד במגזין חובבים בשם 'מדע בדיוני: החוד החודר של הציביליזציה העתידית'." סיגל, ששאף להיות סופר, מצא בשוסטר את המאייר המושלם לסיפוריו.
הדוחק הכלכלי השפיע עמוקות על שוסטר, שנולד בטורונטו, קנדה. אביו היה חייט, והמשפחה התקשתה להתפרנס, מה שאילץ את ג'ו לעבוד כנער שליח עיתונים עבור ה-Toronto Daily Star.
בגלל הדוחק, היה שוסטר משוטט בחיפוש אחר שאריות נייר, הוא אייר בכל הזדמנות שהייתה לו, על נייר אריזה חום זול או על גב של גלילי טפטים שאסף מהרחוב. הוא סיפר מאוחר יותר כי הלך מחנות לחנות בטורונטו כדי לאסוף "כל מה שזרקו", והצליח למצוא "כמה גלילי טפטים שלא נעשה בהם שימוש". אפילו 'הטורונטו סטאר' עצמו אף קיבל ממנו עבודות שצוירו על שיירי ניירות שמצא. כאשר הגיש את רצועות הקומיקס הראשונות שלו (יחד עם סיגל) ל-DC קומיקס, הוא השתמש בעבודות שצוירו "על גב של נייר טפט שהתקלף מהקיר".
עבור סיגל, הכותב, הטראומה שהולידה את הגיבור הייתה אישית ונוקבת. ב-1932, אביו, מישל סיגל, מהגר יהודי מליטא, נפטר במהלך שוד בחנות הבגדים שלו בקליבלנד. בעוד שהגרסה הרשמית הייתה מוות מהתקף לב עקב ההלם, ג'רי הצעיר נותר עם זעם עמוק ורצון לנקמה. חודשים ספורים לאחר מכן הוא החל לפתח את דמות הגיבור ש"שום כדור לא יכול לחדור אותו", כפיצוי פסיכולוגי על חוסר האונים שחש מול רצח אביו.
סיגל העיד כי המניע הסופי שלו היה לשמוע ולקרוא על "דיכוי וטבח של יהודים חסרי אונים ומדוכאים בגרמניה הנאצית". הוא ראה בסופרמן את "האווטאר" שלהם, שנלחם בנאצים בחזית באמצעות שפה ואומנות.
משה שמשון, והגולם: המיתוסים העתיקים שעיצבו את "אלוף המדוכאים"
יוצרי סופרמן היהודים טוו לתוך דמותו של “סופרמן איש הפלדה” שכבות עמוקות של תרבות ומסורת יהודית, והפכו אותו לסיפור מודרני על גלות, הצלה והגנה.
סיפור המקור של קאל־אל (שם נעריו של סופרמן) התינוק הנשלח בחללית מכוכב גוסס, כדי להציל בני אנוש מידי משעבדים אכזריים, פרי השראה ליוצרי הקומיקס כפי שאמרו לא פעם (להבדיל אלף אלפי הבדלות) הוא מסיפור משה רבנו בתיבת הגומא, שניצל ונשלח לראות בסבלם של אחיו.
שוסטר וסיגל באחד הראיונות המוקדמים שלהם אמרו שמעל הדמות סופרמן נמצאת גם השפעתו האדירה של הגולם מפראג, הישות המיתית שנבראה כדי להגן על הקהילה היהודית מפני רודפיה. סיגל ושוסטר הושפעו במיוחד מהסרט האילם הגולם (1920), ודמיינו גיבור שנבנה לא מחימר אלא מ"דיו ונייר". כך הוגדר סופרמן כ"אלוף המדוכאים": מגן בלתי נלאה של החלשים וחסרי האונים.
מקור השראה נוסף היה שמשון הגיבור. סיגל עצמו ציין כי שמשון, בעל הכוח העל־אנושי והיכולת לזנק למרחקים עצומים, שימש מודל ישיר לדמות. בקומיקס המוקדמים תואר סופרמן כבעל "כוח של תריסר שמשונים" כך גם בחוברת סופרמן מס' 2 (ספטמבר 1939) סופרמן מפיל עמודי אבן כבדים, ואומר: "גם לשמשון הגיבור הייתה פעם אותה מחשבה".
התקיפה בקו החזית והזעם הנאצי
סיגל ושוסטר, שהיו מודעים לאיום הנאצי, לא המתינו לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה כדי לכוון את גיבורם אל האויב. בפברואר 1940, כשנתיים לפני המתקפה על פרל הארבור, פרסמו השניים בכתב העת Look קומיקס בעל שתי רצועות עמודים תחת הכותרת "איך סופרמן יסיים את המלחמה".
בסיפור זה, סופרמן מוצג כמי שפורץ את קו זיגפריד, משמיד תותחים נאציים, ואף תופס את אדולף היטלר והידקי טוג'ו, גנרל וראש ממשלת יפן בצווארם כדי להביאם למשפט בינלאומי בפני חבר הלאומים. בכך, הפך "איש הפלדה" לכלי תעמולה עוצמתי נגד המשטר הטוטליטרי.
ככל שדמותו של סופרמן צברה פופולריות, היא הפכה סמל פטריוטי רב עוצמה עבור האמריקאים, שכן עותקיו נמכרו במיליונים. סופרמן, שבאותה תקופה כבר היה ידוע כ"אלוף המדוכאים", נתפס כאנטיתזה מוחלטת לאיום הנאצי.
זעמו של האס-אס: "קונספירציה יהודית"
התגובה הנאצית למעשיו של סופרמן הייתה מיידית ואלימה, והראתה עד כמה המשטר ראה בדמות איום אידיאולוגי. הנאצים, שאימצו את המונח הפילוסופי Übermensch ("על-אדם") של ניטשה, עיוותו אותו כדי לקדם את תפיסתם בדבר "הגזע הארי". הופעתו של סופרמן, גיבור כל-אמריקאי יציר ידיהם של יהודים, הפכה את השימוש הנאצי במונח לאירוני ומגוחך.
ב-25 באפריל 1940, פרסם "דאס שווארצה קורפס" (הקורפוס השחור), העיתון הרשמי של ארגון האס-אס, מאמר מערכת זועם בעמוד שלם. המאמר האשים את סופרמן בהיותו "קונספירציה יהודית להרעלת מוחות הנוער האמריקאי".
המאמר תקף באופן אישי ובוטה את ג'רי סיגל ופתח את המאמר בתיאורו של ג'רי סיגל כ-"יהודי נחות מבחינה רוחנית וגופנית" הפועל מניו יורק. הם לועגים לכך שיהודי "צנום" המציא דמות של גיבור חזק. העיתון הנאצי התלונן כי סופרמן, אותו תיארו כ"בחור נעים בעל גוף מפותח מדי ומוח לא מפותח", הפיץ "שנאה, חשדנות, רוע, עצלנות ופשיעה" בקרב הנוער האמריקאי. מאמר האס-אס חתם בקביעה שסופרמן "גיבור של ילדים" ושהרעיון שאיש בבגדי טייטס כחולים יכול להשמיד את הביצורים הגרמניים הוא מגוחך.
בחלק התחתון של העיתון הנאצים צירפו רצועות הקומיקס המקוריות של סיגל. הנאצים הוסיפו להן הסברים מלגלגים, כמו למשל שסופרמן "מתעלם מחוקי הפיזיקה" ושהוא מייצג פנטזיה יהודית תלושה מהמציאות.
מספר דיווחים ייחסו תגובה חריפה זו ישירות לשר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, שאף חטף "התקף זעם" על רקע הדמות. בעקבות המאמר הזה, סופרמן נאסר להפצה באופן רשמי בכל רחבי גרמניה הנאצית והמדינות שנכבשו על ידה.
המלחמה האמנותית וההשפעה על החזית
התגובה הנאצית הבוטה והישירה הזו הפכה לחדשות בארצות הברית, וארגון הבונד הגרמני-אמריקאי שלח מכתבי שנאה לסיגל ושוסטר ואף קיים משמרות מחאה ליד משרדי DC קומיקס. אף שסיגל ושוסטר לא הגיבו בפומבי למאמר של האס-אס, הם שילבו סאטירה על הנאצים בחוברת סופרמן מס' 25 שיצאה בדצמבר 1943.
למרות כוחו הבלתי מוגבל, סופרמן לא נשלח לחזית הקרבות בקומיקס, כדי למנוע מצב שבו יסיים את המלחמה בתוך חמש דקות, מה שהיה עלול להתפרש כחוסר כבוד כלפי חיילי ארה"ב. עם זאת, הוא המשיך להילחם בנאצים בדרכים אחרות. בקומיקס מוקדמים יותר, עוד לפני שארצות הברית הצטרפה למלחמה, הוא נלחם ב"חיילים גנריים" שחבשו קסדות דמויות-נאציות, ובהמשך הופיעו עטיפות שבהן נראו חיילים עם סרטי יד ועליהם צלבי קרס בולטים.
הזעם הנאצי וההתקפות האישיות על סיגל לא רק אישרו את זהותו הנסתרת של סופרמן כגיבור יהודי, אלא אף הבליטו את יכולתו של הגיבור המצויר להפוך לכלי תעמולה עוצמתי כנגד הרוע המוחלט של גרמניה הנאצית.
יהודים נגד עצמם - המאבק על הקרדיט
למרות הצלחתם המטאורית, סיגל ושוסטר מכרו את זכויות היוצרים על הדמות למו"לים שלהם תמורת 130 דולר בלבד. השניים בילו עשרות שנים במאבקים משפטיים כושלים על הבעלות והקרדיט על דמותם.
יוצרי הקומיקס נושלו מכל רווחים נלווים, בעוד שהמו"לים שלהם, הארי דוננפלד וג'ק ליבוביץ, שהיו אף הם מהגרים יהודים, צברו הון עתק. כאשר סופרמן הפך ללהיט רדיו, ולקראת יציאת סרט, דרשו השניים את חלקם, אך ליבוביץ, שהיה מומחה לחשבונאות ואיש עסקים חסר רחמים, השתמש בהסכם המקורי כדי לסרב. כשהתעקשו, הם פוטרו.
ג'ו שוסטר, שסבל מבעיות ראייה מתקדמות עד כדי עיוורון כמעט מוחלט, נאלץ לעזוב את התחום. לימים ג'ו שוסטר נמצא על ספסל בפארק כשהוא חסר כל וסובל מרעב. אמן קומיקס שזיהה אותו קנה לו סנדוויץ', ושוסטר סיפר לו בדמעות כיצד חייו נהרסו בעקבות המאבקים המשפטיים על דמותו.
המצב הלך והחמיר, בשנות ה-70, כדי להתפרנס, עבד כשליח. על פי אחת האנקדוטות המכאיבות, פעם אחת הוא נשלח עם חבילה לבניין DC קומיקס עצמו, ושם הוא זוהה על ידי העובדים, מה שגרם למבוכה רבה. הוא זומן למנכ"ל, קיבל מאה דולר, ונאמר לו לקנות מעיל ולמצוא עבודה אחרת.
עם זאת, המו"לים, דוננפלד וליבוביץ, השתמשו בחלק מההון שצברו בזכות סופרמן כדי לסייע בהקמת קולג' אלברט איינשטיין לרפואה בברונקס ובמוסדות כמו בית החולים היהודי בלונג איילנד. כך, הכסף שסופרמן הרוויח בסיפורת "סייע להציל חיים במציאות".
ב-1975, בעקבות קמפיין ציבורי נרחב, בו השתתפו עורכי הדין של האחים וורנר, אמנים ואנשי רוח, זכתה תלונתם לתשומת לב. החברה האם של DC, וורנר, נאלצה להעניק לשניים קצבה שנתית לכל החיים וכיסוי רפואי מלא, וחשוב מכל, להחזיר את שמם לכל יצירה: "נוצר על ידי ג'רי סיגל וג'ו שוסטר".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ניצחון זה של אמנות על תאגידים וזיכרון על שכחה, נחשב לאבן דרך בזכויות היוצרים בתעשייה. סופרמן, שנולד מכאב ומחלומותיהם של יוצרים יהודים אל מול רוע בלתי נתפס, ומניב מעל 85 שנה אינספור חברות קומיקס, נותר סמל רב עוצמה של גבורה אבל לא ממש עזר ליוצרים שלו בעצמם.
אבל 'גרי וג'ו כנראה ראו את היהודי כסמל של הטוב בעולם. אפילו שסופרמן יצא מדף הקומיקס ועבר לעיבוד מתוסרט, סופרמן, באחד מהרגעים האייקונים בעקבות הצלתו של ילד, אישה מבוגרת צועקת לעברו: "סופרמן, איזה איש נחמד... כמובן שהוא יהודי!".
0 תגובות