אאא

חוקר אחד שחקר על איכות החיים הגיע במהלך חקירתו למושב זקנים.

בעוד שהוא מטייל בין שבילי המוסד הוא מגלה שלושה קשישים באים בימים, זקנים מופלגים, שיושבים על הספסל בגן ומדברים זה עם זה בהנאה רבה.

הוא ניגש אליהם ופנה לראשון שבהם בשאלה: "בן כמה אתה אדוני?..."

"אני בן שמונים ושבע" השיב הקשיש בקול רם וצלול מלא בגאווה

"ואיך הגעת לגיל מופלג כזה? במה הארכת ימים?..." שאל החוקר

"כל ימי חיי אכלתי רק מאכלים בריאים. בלי שומנים, בלי סוכר, בלי מלח. אכלתי הרבה יוגורט, לחם מלא וירקות עתירי ויטמינים, התנזרתי ממשקאות אלכוהוליים, מסיגריות, ולכן זכיתי לאריכות ימים..."

פנה החוקר לישיש השני, שנראה מקומט וניכר היה שימי עלומיו נותרו הרחק מאחוריו ושאל:

"בן כמה כבודו?.."

"אני בן תשעים ושלוש" השיב האיש

"ואיך זכית להגיע לגיל מופלג כזה?..."

"את כל חיי הקדשתי לפעילות גופנית פיזית מאומצת" השיב הקשיש, "לשחייה, ריצה וספורט, הקפדתי גם לנשום תמיד אויר נקי בלבד, זה סוד אריכות ימיי..."

פנה החוקר לישיש השלישי שהיה נראה שחוח מקודמיו, בעל עור פנים מצהיב מזקנה ונראה היה כבן מאה לפחות: "נו, ואיך אתה הגעת לגיל כזה?..."

"אני נהניתי מהחיים וסחטתי את 'לימון החיים' עד תומו..." הכריז בגאון הקשיש המצהיב "שתיתי אלכוהול, התהוללתי וזללתי ככל הבא ליד, הסיגריות היו ידידיי הטובים שלי. כל ההתנזרויות של ידידיי הינם קשקוש מוחלט! חבל על הזמן שלך... בשביל מה לחיות אם לא בשביל ליהנות מהחיים? אני אומר לך- תהנה מהחיים!..."

החוקר נרעש מהתגלית ושאל: "בן כמה אתה סבא?..."

"אני?..." השיב הזקן, כשהוא נושם בכבדות, "אני בן ארבעים ושתיים..."

***

הכרתי יהודי חכם מאוד שכאשר דיברו אותו על כך שהוא מכור לסיגריות, היה נוהג לומר שהוא 'מעדיף לחיות שישים שנה עם, מאשר תשעים בלי...'

האדם מחפש טעם לחיים, לפעמים הוא מוצא את זה במשמעות קיומית כזו או אחרת ולפעמים זה לא מספיק לו וטעם הסיגריות גובר...

אז מה נותן לאדם יכולת אמיתי לחיות, ולחיות טוב?

נוכל ללמוד זאת בפרשה משני דמויות הוד מהעבר. שרה ואברהם. וגם מלא-מעט דמויות הוד נוספות ומתמודדות מההווה.

על שרה נאמר כי 'כל חייה היו שווים לטובה'.

המוטיב "לטובה" חוזר על עצמו. כמו בסיפור עם נחום איש גם זו.

יש להניח שלמרות הצרות הרבות שהיו כרוכים בחייה של שרה, מה שהעניק לה את היכולת לסכם את שני חייה לטובה היה תפיסת המבט התכליתית- "לטובה".

ההכרה וההפנמה שיש מסובב לכל הסיבות בעולם, שכל מה דעביד רחמנא- לטב עביד. כל חייה, החלקים הקלים או הקשים והמורכבים מאוד שבהם, שווים בתפיסת המבט שלה- 'שהכל לטובה'.

גם מאברהם אבינו בפרשה ניתן ללמוד שיעור מאלף.

אדם בן 137 שחווה טראומה לא מזמן כאשר הוא צווה להקריב את בנו על מזבח אמונתו, רק ברגע האחרון בא הצו הנוסף לעצור. אדם שמתה עליו ברגעים אלו ממש אשתו האהובה, שותפתו האמיתית לחיים לא שגרתיים ורצופי תמורות וקשיים.

אך במקום להיכנס ל'טראומה', להישאב לעצבות, לדיכאון ולייאוש, להתבוסס בזיכרונות כמו שהיינו אפילו מצפים במצב שכזה, הוא בוחר להתמקד בעשייה, בעתיד.

במקום לחשוב על כך שהתרחק כרגע מכל ההבטחות שניתנו לו ע"י הקב"ה, הוא בוחר דווקא לפעול למימושן של אותן ההבטחות ממש.

הוא יכול להרהר בכך שהארץ הובטחה לו פעמים רבות- אך עתה הוא מתקשה למצוא בכל הארץ אפי' ארבע אמות לקבורת שרה. שהקב"ה הבטיח לו זרע רב ככוכבי השמים לרוב וכחול אשר על שפת הים- אך רק בן אחד נולד לו כממשיך הדרך, ואף הוא כמעט ונשרף על המזבח וגם לא מצא לו אשה בגיל 37. היו לאברהם אבינו כל הסיבות המוצדקות להתמרמר ולרחם על עצמו.

אך בפסוקים ניכר שהוא בוחר לפעול. "ויבוא אברם לספוד לשרה ולבכותה" ומיד אחריהם מגיע ברצף "ויקם אברהם מעל פני מתו".

מרגע זה נכנס אברהם אבינו לקדחת של עשייה ופועל אקטיבית להגשמתן של שתי מטרות מעשיות, שנוגעות בדיוק לאותן הבטחות לא ממומשות שקיבל מהקב"ה- הארץ והמשכיותו. הוא פונה מידית למצוא קבר לשרה ושידוך לבנו יצחק ומעסיק עצמו בקיים, ב'מעגל השליטה' שלו, במה שכן נמצא ביכולתו לקדם ולפעול בשונה מ'מעגל הדאגה' המתסכל.

לא פעם אנו שומעים מאנשים שחוו רח"ל טראומה ואובדן ובחרו בחיים משפטים כגון אלו.

התקומה מתחילה ברגע אחד של החלטה גדולה ומשמעותי-. 'איך נמשיך את החיים ולמה?'

כך נמצא שפרשת 'חיי שרה', שמתארת בעצם את פטירתה של שרה ועוסקת במוות היא בעצם נקודת ציון עידן שמסמלת בעיקר את חגיגת החיים והגשמתן, את הבחירה ביכולת להתקדם הלאה ולהתפתח מכל מצב קשה, באשר הוא נראה לנו סופי.

סבתי ע"ה, עלתה לארץ מכפר בהונגריה, לאחר ששרדה את אימי השואה כנערה צעירה.

אמה מתה עליה ע"י הנאצים כשהיא עדיין נערה צעירה שלא הספיקה ללמוד הרבה על משמעות החיים, את השואה האיומה היא העבירה בניסויים פולשניים אצל ד"ר מנגלה הידוע לשמצה, שגרמו לה שלא תוכל לשאת ברחמה תינוק. מלבד זה היא ניצלה בניסים ובעזרת חסדי אחותה הגדולה שסחבה אותה בצעדות מוות ארוכות בשלג והשקתה אותה במי שלג כאשר כשל כוחה והיא נפלה.

לאחר שהסתיימה השואה היא נישאה עם סבי, תלמיד-חבר של הגאון רבי יואל מסאטמר זצ"ל שאף זכה להסמכה לרבנות על ידו. בניסים של ממש היא נכנסה להריון בסיכון וגם אז- ביכרה לבחור בחיי הילדה, שנולדה כפגית, על פני חייה שלה שהיו בסיכון בשעת הלידה.

תורף חייה היו חיי הזוגיות שהתנהלו באידיליה של ממש עם בעלה הצדיק, בחיי התורה המפוארים שלו שהיו לה למקור נחמה, בפרודוקטיביות של עשייה, הזנה ונתינה לזולת. הוא היה לה לבעל, לאב ולאם, שותף לחיים. ואז, לאחר מספר שנים, חרב עליה עולמה כאשר אף הוא בגיל צעיר יחסית נפטר ממחלה.

היא שקעה בדיכאון קשה ולא קמה ממושבה מספר שבועות, ואז, יום אחד, בעזרתה של אימי שתחי' היא הגיעה להחלטה: לא עוד. היא תקום, היא תחיה. יש לה מטרה- המשפחה שלה. הילדה, הנכדים.

"אני חיה בשבילכם" שמענו אין ספור את המשפט שליווה אותנו עוד שנים רבות לאחר מכן. כשמישהו מאיתנו היה אומר בסלנג של היום על אחד מילדיו "אני מת/ה עליו/ה..." היא היתה מתקנת אותנו קבוע: "למה מתה עליו? אני חיה עליו!..."

היא מילאה את חייה בעשייה. גידלה אותנו, בישלה לנו, לקחה אותנו ללימודים, סיפקה לנו צרכים פיזיים ורגשיים רבים, הפכה להיות ה'מזכירה' ויד ימינה של אימי בעבודתה ובחייה עד יומה האחרון והיתה לכולנו לדוגמא אישית משפיעה ומשמעותית מאוד בחיים.

היא הצליחה בצורה מופלאה גם להעביר את דרכו של סבא ז"ל לדורות אחריו ובו בזמן להנחיל דרך אישית משלה. שכוללת תקומה, התמודדות, מסירות ונתינה אינסופית.

דווקא היא, שיכלה בצדק להיות ה'קורבן' המושלם, להיגרר עוד בתחושת מרירות ותסכול לעצבות ולמרה שחורה, היתה אשה מלאת חיים. האשה השמחה ביותר אולי שזכינו להכיר, האנרגטית ביותר, המפולפלת והחכמה ביותר, ללא שום תעודות השכלה ותואר אקדמי.

היא הצליחה לגדל דורות של נכדים ונינים בעצמה ולהעביר להם את כל מה שהיה לה להעניק להם לחיים, וזה לא בא על חשבון העבר. לרגע אחד היא לא שכחה מסבא ז"ל. את הבית היא שימרה כאילו שהוא עשוי לחזור כל רגע, את חפציו ותשמישי הקדושה שלו חילקה כמזכרת לשימוש נכדיו, את הנעליים שלו אני עצמי זרקתי רק לאחר 25 שנה של ציפייה וגם המחבת עוד עמדה על הכיריים בציפייה ואמונה שלמה לגאולה ולבואו בקרוב.

היא היתה 'מדברת' אליו בבית כאילו הוא נמצא ומאזין בה, אליו ואל ה'בויני של עוילום' שנתן לה את הכוחות להתמודד עם הגזירה הזו, ולא הרגישה שום חוסר שפיות בכך. היא המשיכה להאמין שהוא מלווה אותה ונותן לה כוחות לחיות, כי כך צריך, כך הוא בטח היה רוצה שהיא תמשיך לחיות. עם מטרה וחזון.

יש אנשים שכאשר הם מאבדים את אהוב ליבם משהו בהם 'מת' איתו, אך היא- בחרה להמשיך 'לחיות איתו'... מתוך תחושת מטרה וסיבתיות לחיים. חייה היו שווים לה לטובה.

תובנה מעין זו הניעה את משנתו של הפסיכותרפיסט ויקטור פרנקל.

בספרו 'האדם מחפש משמעות' הוא מספר כיצד ראיין כל אסיר על חייו הקודמים, על שאיפותיו, על כישרונותיו ועזר לו להבין מהי המשימה שמחכה לו בחוץ, מהו הדבר שעדיין לא עשה, איך וכיצד הוא יוכל לממש זאת אם וכאשר יינצל ויצא חי.

באמצעות כך הוא נטע באסירים רצון לחיות.

הוא נתן להם 'עתיד' וזה מה שנתן להם כח לשרוד את ה'הווה' והסיח את דעתם מן ה'עבר'.

לימים פרנקל ייסד אסכולה שנקראת 'לוגותרפיה' שמתמקדת בחיפוש משמעות לחיים, ביכולת לשמוע את העתיד קורא להם, (כמעט הפוך מהפסיכואנליזה המוכרת עד אז של פרויד שבחרה ועודדה אנשים להתמקד ולחפור בעברם הרחוק). "בעצם לא היתה חשיבות למה שאנו קיווינו לקבל מן החיים, אלא למה שביקשו החיים לקבל מאיתנו" סיכם פרנקל את שינוי התפיסה שגרם לאנשים. יש בכך 'מסגור מחדש' לעובדות החיים כפי שאנו מכירים אותם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"חבריי שאלו אותי במחנה הריכוז: "הנצא חיים מהמחנה? שכן אם לא נצא חיים, כל הסבל הזה חסר טעם", השאלה שהטרידה אותי היתה אחרת: "היש טעם לכל הסבל הזה? לכל הגסיסה הזו סביבנו? שכן, אם אין לזה טעם, אין פשר להצלה. חיים שפשרם תלוי במקריות כזאת- בשאלה אם במקרה אתה ניצל אם לאו- בסופו של דבר אינם כדאיים כל עיקר".

אז למה לנו לחיות?

"מצוות התורה להתאבל באה כדי להדגיש את אבדן סגולת החיים, שעל ידה היה האדם עולה ומתעלה לאין שיעור, ושלמטרה גדולה זו הולידו הקב"ה עלי אדמות. והחי יתן אל ליבו להשתמש במטרת לידתו". (הרי"מ טוקצ'ינסקי, גשר החיים ג,א)

המוות, האובדן, השכול, האבל, הן רק תזכורות עבורנו בבחינת 'החי יתן אל ליבו' כדי שנלמד מהם להעריך, לנצל ולהפיק את המקסימום מעצמנו, מהחיים.

 

הרב אבי אברהם, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה ומטפל רגשי, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים בוואטספ: Merkazkuma@gmail.com