אאא

"אל תשאל, המגיפה הזו הגיעה גם אלינו לישראל!..." הכריז לי מבוהל מחנך השבוע

"הקורונה?" נבהלתי גם

"לא, אתגר הטיק טוק!..." הוא עונה לי

ולמי שלא מכיר ואשריו שכך, 'טיק טוק' היא אפליקציה סינית (!) טרנדית.

היא פופולארית מאוד אצל בני הנוער, אלו שה'פייסבוק' זה לזקנים מבחינתם, ה'אינסטוש' כבר פאסה ולצייץ שורה ב'טוויטר' זה גם ארוך ומאתגר מידי עבורם. ב'טיק טוק' ניתן ליצור קטעי וידאו קצרים ומוזיקאליים ולשתף בהם את כל העולם.

מה שמאתגר את בני הנוער ליצור בכל פעם סרטונים ויראליים שיזכו להמוני צפיות, גורם למיני 'אתגרים' למיניהם שמתועדים וזוכים לחשיפה נרחבת. האחרון שבהם הוא טרנד מסוכן מאוד, שבו ניצבים שני משתתפים מימין ומשמאל משתתף נוסף- הקרבן, וכאשר הוא קופץ לבקשתם הם מתקילים אותו במקביל בשתי רגליו וגורמים לנפילתו האיומה לאחור על קדקודו.

מה שבימים טובים היה כנראה פלילי לביצוע, זוכה לתיעוד ותפוצה ולאושר גדול שמשתקף מפני הנערים המצולמים, למעט ההוא שסובל ולעיתים גם חסר הכרה. פשוט הזוי.

בשבוע שעבר, נשאלתי גם על ידי רב במדרשה לבני נוער, מה דעתי על כך שבחורים אצלו במדרשה בחרו בו כקרבן והרגישו מספיק 'טוב' כדי לאתגר ולתעד אותו ומה נדרש ממנו כתגובה לכך. ומנין בכלל מגיע השורש לאתגר ההזוי והמסוכן הזה שקם עלינו כמגיפה סינית נוספת?

וביקום מקביל, בערי האם החרדיות דוגמת ירושלים, בני ברק ומודיעין עילית ודומיהן קם לו טרנד אחר, חדש-ישן וממכר מאוד: "סבתא סורגת" שמו.

ועוד כמה מעלות שמצאתי במשחק הזה:

א. גם אם נראה שהוא פשוט- חתיכת חוט בלבד, ניתן לגלות בו יצירתיות וגיוון רב שניתן להפיק מחוט אחד.  

ב. הוא תחושתי (כמו טרנד הספינר שקדם לו) ויש בו משהו לגעת ולמשש. יש בזה ערך מרגיע וגם מיומנות מוטורית, למידה, יצירתיות, תפיסה והתנסות.

ב. יש כאן אפשרות עמוקה יותר ללמוד על תהליכים נבנים. שלב אחרי שלב, זה מקדם ומוביל, אפשר לקחת את זה לחיים. כשדווקא במשחק הזה בסוף זה לא מוביל לכלום. זה יכול אולי ללמד על תהליכים שנתקעים בסופו של דבר ועל הצורך שלנו ללמוד מהתהליך וליהנות מהדרך ולהפיק מהתהליך עצמו למידה אישית לגבי עצמנו שיכולה למלא אותנו בסיפוק.

אך כאשר הבטתי בילדיי ובני דודם ובחברים אחרים המשחקים במהלך התפילה בשבת ובקריאת התורה ב'סבתא הסורגת' לה בניחותא בעזרת הגברים, תהיתי ביני לבין עצמי האם להעיר להם או לשקוט ולהניח לזה?

התופעה ממכרת, אולי זה לא אתגר מסוכן אך היום זה 'סבתא סורגת' ומחר זה עלול להיות 'טיק טוק'. השורש הוא אותו שורש, הפיתוי החברתי הקורץ שמשתלט על עצמיות האדם וגורם לו לצאת משגרתו, הרגליו וערכיו.

האם זה לא הזמן לעצור את זה עוד בזמן שזה קטן ולתת להם שיעור על סדרי עדיפות בחיים? לעמוד על הערכים החשובים ולהוכיח אותם שתפילה באה לפני החוטים הנפתלים?

בחרתי בס"ד לשתוק.

מה יעשה הילד?

לאחר מעשה חשבתי, כי לא רק השורש של התופעה זהה, אלא גם שורש הבעיה עלול להיות זהה.

מה באמת הצורך של בני נוער ליצור לעצמם אתגרים כאלו, ואפילו מסוכנים ומופקעים ולפרסמם ברשת הוירטואלית, ובכלל השימוש הגובר ברשתות החברתיות ובמדיה הוירטואלית?

חוקרים רבים עמדו על ניתוח התופעה והעלו בידם מספר השערות, אך לדברי הכל אין ספק כי העולם הוירטואלי  'מוכר' להם משהו שאין להם בעולם המציאותי. בין אם זה אשליה של חיי חברה או אם זה תחושת חופש ושחרור משכרת.

ככל שהנער יהיה בודד יותר בחייו- הוא יתמכר מהר יותר לרשת החברתית, ככל שהוא יהיה מוגבל וכלוא יותר ומרגיש חנוק, כך הוא עשוי להתפתות לעשות מעשים קיצוניים ומופרכים עד כדי סיכון חיי אדם ברשת הוירטואלית, עם ניתוק דיסוציאטיבי לכך שהעולם המציאותי מתקיים גם כאשר התיעוד הוא וירטואלי.

בהנחה שכך, הפתרון היחיד כנראה הוא 'לאפשר' שחרור מבוקר ושקול בשטחים האפורים בהם לא יקרה כלום אם הילד ילמד בעצמו את ערכיו, מבלי שנחליט ונכפה אותם עליו.

זה לא מתחיל ב'טיק טוק' אלא ב'סבתא הסורגת'. אם נעיר לו ונגרום לו לשקוע בסידור או בחומש אולי נשיג 'שקט תעשייתי' לדקות מספר ופחות בושות מהמתפללים בבית הכנסת, אבל כלאנו משהו בנפש הילד, משהו שמבקש לעצמו שחרור והפוגה, משהו שעלול להתפרץ בזמן אחר, במקום אחר ובמימדים גדולים הרבה יותר.

כדי שערך יהפוך להיות ערך חשוב ומייצג בחיי ילדינו, הדרך היעילה והאסטרטגית יותר להשיג אותו היא לתת לו למצוא אותה בעצמו, לבחור בה בעצמו ולשמוח בה.

"ההכרח לא יוליד שמחה" כותב המהר"ל. ושמחה היא הלא המפתח ליציבות בשגרת העשייה המקדמת שלנו בחיים בכלל ובעבודת ה' בפרט.

לשבור זה לפעמים לתקן

בגמרא (יומא ע"ח) מדריכה אמו של אביי אותו לתת לילד שלו כלים כדי לשבור אותם ולמלא את תאוותו ויצרו וכך גם מסופר על רבה שהיה קונה לילד הקטן שלו כלי חרס פגומים מהקדר והוא היה נותן אותם לילד שלו- בשביל שישבור אותם...

הוא לא ראה בכך קלקול ו"בל תשחית" אלא 'תיקון'- של הילד ששאב מכך הנאה, וזו היתה הדרך שלו ועבורו לפרוק את האנרגיה בצורה תועלתית במקום שזה יצא בצורה אחרת ושלילית יותר ח"ו.

גם הגמ' במסכת שבת טוענת להלכה כי אפילו מ"ד "השובר כלים מחמתו- חייב" סובר שבמצב כזה זהו לא מעשה של קלקול שפוטר, אלא מעשה של תיקון יצרו ויש בכך משום מלאכה!...

סוד החינוך, מתרה בשער הרב הופמן,  הוא לקחת את כל הכוחות הטבעיים של האדם ולנתב אותם לטובה, לעצב אותם לעשייה חיובית (סובלימציה). רק כך תשתחרר האנרגיה שחייבת להשתחרר היכן שהוא.

"ג' רובן קשה ומיעוטן יפה: שאור, מלח וסרבנות (ברכות לד.). השאור בגמ' משול ליצה"ר ('ומי מעכב שאור שבעיסה...') ומשמע מכך שגם היצר במיעוטו ובמידה ובמינון הנכון יפה ומתקן.

"והנה טוב מאוד- זה יצר הרע"- עלינו להכיר ולהשתמש בטבעים וביצרים ולתת להם מקום מתאים לפורקן גם בגדר המותר והאפשר, כדי שלא יתפרצו בהמשך בצורה מופרזת. זה סבתא סורגת VS אתגר הטיק טוק.

זהו אולי אתגר ה'טיפ-טופ' האישי שלנו.

האם אנו נוכל לעמוד בכך שגם החברים בבית הכנסת יראו בנו משהו שבור ולא מושלם? והאם נוכל לראות בכך גם אנחנו בעצמנו? האם נוכל להעניק לכל העולם הצצה לכך שגם אנחנו לפעמים נופלים מהרגלים ומוגבלים ממש?

האם נהין לתת גם לילד שלנו את ההזדמנות לא להיות 'טיפ-טופ' כמו שאנו מצפים ממנו, לאפשר לו מקום לזליגה ונפילה, כדי ללמוד שזה חלק מהחיים והוא מסוגל לאסוף את עצמו חזרה למקום שהוא שואף להיות בו?

עבד נרצע ליצרים

פרשת משפטים עוסקת בריבוי דינים ופרטים בתורה.

מדוע מכול המצוות האמורות בפרשה, מכול דיני הנזיקין והממונות שבין אדם לחברו, פותחת הפרשה דווקא בדיני עבד עברי?

אולי כי מעבד עברי ניתן ללמוד את ההבדל התהומי בתפיסת העולם שבין משפטי אומות העולם לבין חוקי ומשפטי התורה.

בדרך העולם, גנב שגנב מאה שקלים ויכנס לכלא ע"פ חוק יצא מבית הסוהר גנב גדול עוד יותר כי יתרועע שם עם רוצחים וגנבים גדולים יותר ממנו, אך התורה מכילה את החטא והיצר שלו, ומביטה לשורש הצורך שלו לחטוא, ודנה אותו לשיקום אמיתי ומחנך כשבד בבד דואגת לו ולחייו בבית אדוניו כשווה בשווה עם אדונו, עם זכויות ודרישות כשל אדם רגיל גם במסגרת שלו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

במסגרת הזו, מלמדים ומחנכים אותו כיצד להשתמש נכון ביצרים שלו, לשלוט בהם כפי ששולטים בו, לנהל אותם נכון ובצורה שקולה, לא בכפייה ובלחץ, מתוך הבנה וחיבור פנימי ונסיון לתעל את המציאות הטבעית, לצמוח ולהתעלות ממנה.

רציעת האוזן, הסממן של העבדות, אינה נעשית בכניסתו לבית, אלא רק לאחר תום פרק הזמן שהוקצב לחינוכו האישי של החוטא ליצרו, במידה והוא מודיע כי הוא מאוהב במצבו ובוחר להתמיד בו.

או אז מעשיו מוכיחים שהוא לא למד כלום, שהוא מעדיף להישלט ולא לשלוט, שהוא בחר בקיצוניות אחרת נוחה יותר שמעידה ומשליכה כי גם יצריו עדיין אינם מנוהלים נכון, ואז אין מנוס מלהשאיר אותו מונצח במצבו כך ולנהל את חייו מתוך הכרזה כי הוא אכן עבד. עבד לאדונו, עבד ליצריו.

 

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים: Merkazkuma@gmail.com