ליל התקדש חג הפסח. ימי קורונה, אין בית כנסת, כולנו במרפסות. מרפסת ביתי בקומה הראשונה ממוקמת במקום אסטרטגי, זאת מכיוון שמסביבי ישנם במרחקים שונים כשבעה-שמונה בניינים משני רחובות שונים, כל בניין בין חמש עד תשע קומות. מה שאומר שבכל נקודת זמן בשעת התפילות, אני יכול לשמוע כחמישה מניינים בבת אחת בדרגות דציבלים שונות.
אך אנחנו מתרכזים במניין הבניין שלנו, אליו מצטרפים דיירי הבניין שממול. נדמה שכמו ניהול הקורונה במדינה - שמשרדי הממשלה מקבלים החלטות כאירוע מתגלגל בשעת מעשה ומנסים ללמוד מטעויות, כך גם הפסיקה ההלכתית בנושא. כנראה שאף פעם עוד לא יצא קונטרס "בגדר הלכות תפילה במרפסות בימי נגיף מסוכן והמסתעף". לפחות פעם ביממה ישנן שאלות הנותרות באוויר, ואנשים שונים שמעו פסקים שונים: האם החזן צריך שיראה את כל העשרה? האם מספיק שיכול לראות את כל העשרה? האם בדיעבד ניתן לצרף את אלו מהבניין ממול? האם לעשות מנחה קצרה או ארוכה? בקיצור, אירוע מתגלגל, כל יום הלכות אחרות מרבנים שונים. לאף אחד אין משנה פסוקה וברורה בנידון. לעת עתה.
ליל החג היה ברור לי כי אינו דומה למנחה מעריב של שאר הימים הקודמים. ליל חג וכן שחרית-מוסף של החג בבוקר, הם זמנים שכל אחד רוצה להיות בבית הכנסת שלו, בקהילה שלו, הנוסח שלו, וכעת הכל שונה. אני אמור להיות בכלל בירושלים, ולגשת לעמוד כמו כל שנה בליל החג בבית כנסת עם כ-200 מתפללים. אך כעת אנחנו במניין-בניין. 17 שנה אנחנו מתגוררים כאן, משפטי הנימוס בינינו מסתכמים בדרך כלל בשלום שלום... בוקר טוב... יש לכם חלב? שמעת על הסתימה בביוב? מתי מסיימים את הבנייה אצלכם? אוווווו איזו בר מצווה יפה עשיתם אתמול!!
17 שנה של דו שיח קצרצר של שכנים טובים. פתאום בבת אחת כולנו משלימים יום יום, שלוש פעמים ביום את אותו המניין.
למטה מתחתינו משפחה עם ישיבע בוחערים ליטאיים, לידם זה בעל הטמבור החביב המתפלל ביום יום בבית הכנסת הכלל ספרדי. עד לפני כשבוע וחצי עוד היה לו מניין במרפסת ביתו בנוסח שלו כולל ספר תורה, מניין אליו הצטרפנו אני ובני מהמרפסת שלנו. מימין לנו מתגוררת משפחה תימנית, הרב בעל הבית כבר מבוגר בסוף גילאי ה-70, ומעלינו עוד שכן חייכן המשתייך לעדות המזרח. אך מעליו זה המרפסת ששם המרכז, שם הדברים קורים באמת, יען כי הוא באותה מרפסת היכולה לראות את אלו שמתחתיו וגם את אלו שמעליו, יש לו גם שלושה בנים מעל גיל בר מצווה, כך שהם "ליבת" המניין אם יש דבר כזה. התמזל מזלי והירושלמי הזה המשתייך לעדת הפרושים מתפלל בנוסח אשכנז עם אותם מנגינות חג של הליטאיים, ואליו מצטרפים שאר הליטאים שמעליו. הוא הבוס, הוא ובניו ניגשים לעמוד, כולל תפילת טל והכל. מסתבר שכל השנים האלו לא ידעתי שיש לו קול חזק, יציב, מוסיקלי, והוא בכלל שליח ציבור ותיק כולל בימים הנוראים.
ליבי היה על אלו מהנוסחים האחרים, המתגעגעים כמו כולנו לבית כנסת, אבל הם היו רוצים לטעום מן הסתם איזה סלסול מזרחי כזה או אחר או את הנוסח שלהם. הספרדי מעלי מנסה לשתף פעולה עם בנו, אך ברי לי כי זה לא פשוט להם.
בליל החג, בציות לבקשה משיחת הטלפון מקו העירייה שהגיעה בערב החג, בשעה יעודה בכל המניינים שסביבנו התחילו ביחד תפילת הלל. בטוחני כי שירת "מה אשיב" במנגינה הידועה בקעה רקיעים השנה יותר מתמיד, כולל הזיופים...
בבוקר החג הרחובות היו ריקים לחלוטין כמובן, אך רעש התפילות מכל הכיוונים היה מרגש מאוד. כאן צועקים נשמת כל חי, שם אמצע הלל, ובמניין שלישי - אלו של זמן קריאת שמע הראשון - כבר באמצע קדושה של מוסף. ממרחק אני שומע מניין שבספונטניות החלו בשירת "כי הרבית" סוחפת ברוב עם, מחזה סוריאליסטי אולי היסטורי, מוזר ככל שיהיה. אצלנו החזן דילג לקריאת ההפטרה של החג הראשון מתוך ספר ביתי, ללא מכירת עליות, ללא קריאת התורה, ומשם ישר לתפילת טל ומוסף.
כשעברו שני רכבי משטרה באיטיות ברחוב כשחלונות רכביהם סגורים, חשבתי לעצמי חבל שאינם פותחים חלונות. מן הסתם הם היו עוצרים ולא מבינים מהיכן כל הרעש וההמולה הזו מגיעים. אולי היו מתענגים על תפילה של פעם בחיים.
אחרי התפילה היה לי 'סמול-טוק' עם השכן שמעלי שכמעט לא יוצא לנו להיפגש ביום יום. כמעט אף פעם. אפילו הצלחתי לנהל דו שיח בכמעט צעקות עם השכן מבניין ממול מתי לעשות מעריב מוצאי החג. הוא מבקש להקדים כמנהגו בשביל ספירת העומר. להקדים המצווה.
במוצאי החג הבנתי שסוף סוף כבר יש לנו גבאי למניין שלנו. שניה לפני תפילת שמונה עשרה, אחד הבחורים מלמטה דפק בחוזקה שני דפיקות כמנהג העולם מקדמא דנא על הסטנדר שלו (אותו שאל מבית המדרש הסמוך המיותם), וצעק "מוריד הטל - אתה חוננתנו - ותן ברכה - יעלה ויבוא!!!". שמחתי. יש גבאי במניין מס' 162.
במוצאי החג, דבר ראשון פתחנו שיחת זום עם אימי האלמנה שלראשונה בחייה עשתה ליל הסדר לבדה. היו לנו שבועיים להתרגל למחשבה שהיא תהיה לבד, מחשבה שצמררה כל עצם מעצמותינו. אך ב"ה אמא שלנו, שהיא גם סבתא לכמאה נכדים בלי עין הרע, הבינה את המצב, ומעצמה הרגיעה אותנו שהיא תהיה בסדר. היא מתגוררת באחת משכונות הצפון בירושלים וסיפרה כי בשעה 8:30 בליל החג לפי בקשת הרבנים, המשפחות מסביבה יצאו למרפסות ושרו מה נשתנה, כאשר היה ברור שזה מופנה אליה, הבודדה.
היוזמה בהחלט השיגה את מטרתה, קצת מרגוע ושמחה לכווץ קצת את עצב הבדידות. מסתבר גם שמזלה שפר על שלנו. בבניינים שלה היא זכתה למניין מרפסות בגרסה מורחבת משלנו, כולל ספר תורה וברכת כהנים בשחרית ובמוסף.
היא אינה מתחרטת, ידעה שאין ברירה, אך שמחה לשמוע שאפילו שנהנינו מאוד בבית שלנו לראשונה, אך בשנה הבאה בעז"ה נהיה איתה בבריאות איתנה ובתפילה ובתקווה שבירושלים הבנויה!
ר' בנימין אקרמן, ר"מ בישיבת אדרת התורה לצעירים אמריקאים, ורכז ליווי צעירים - ג'וינט ישראל