אאא

"שחת לו לא בניו מומם דור עיקש ופתלתול"(דברים ל"ב ה'). המנחם ציון מבאר את הפסוק הזה בדרך מקורית: "לו לא" - הכוונה כמו: כן ולא. המילים הללו משקפות את מי, שמתנדנד באמונתו ובמחויבותו לה'. הוא מחויב, אך לא באופן מלא. לאדם כזה ייוולד דור עם מומים רוחניים ועם אמונות מפותלות, מסובכות ועקומות.

חז"ל מסבירים את המילים "ושננתם לבניך": "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך" - שכאשר ישאלך אדם אל תגמגם, אלא דברי התורה יהיו חדים בפיך, בעלי מסר ברור.

ילדים מסוגלים לזהות צביעות ממרחק של קילומטרים. אם הם יראו אותנו מטיפים להם להיות שומרי תורה ומצוות, אך מעשינו בפועל, וגם הדרך בה אנו מעבירים באופן מילולי את המסרים אינם ברורים, המסר יהיה מבולבל, וחלילה, התוצאה תהיה "בניו מומם דור עיקש ופתלתול".

יש אחוזים גדולים מבני הנוער, שעוזבים את הדרך של תורה ומצוות. אחת מהסיבות לכך, היא, שההורים מגמגמים, מתלבטים, ואינם חדים במסרים, שהם מראים לצאצאיהם. אם ההורים הם אחד בפה ואחד בלב, אם הם אומרים לילד לעשות דבר מה, אך בעצמם עושים אחרת, אם המחויבות שלהם היא רק כלפי חוץ - מה יעשה הבן ולא יחטא?

תשובה שלמה לא יכולה להיות בבחינת "אחד בפה ואחד בלב". בכך ניתן גם להבין, מדוע אנחנו לא מברכים על מצוות התשובה. ההסבר לכך הוא, שהתשובה צריכה לנבוע מהכרה אמיתית שיש לנו פגמים, ואנחנו רוצים, יכולים וחייבים לתקן. לחזור בתשובה כלפי חוץ, רק בגלל שזו מצווה, לא יכולה להיחשב תשובה.

לכולנו יש הרגשה לפעמים שמבקשים מאתנו סליחה, אך המבקש לא מתכוון באמת, אלא בגלל, שהוא חייב לבקש סליחה מהאדם, שבו פגע. גם כאשר אנחנו אומרים וידוי, או מבקשים סליחה, משום "וציוונו", יש בכך טעם לפגם. החרטה, על המעשים שעשינו, חייבת להיות כנה ופנימית, ולא רק משום שזו חובה.

הצאצאים שלנו, בחושיהם הבריאים והחדים, מרגישים כל צליל של זיוף בהתנהגותנו, או במסרים שאנחנו מעבירים. על אחת כמה וכמה, הקדוש ברוך הוא, שהכל גלוי וידוע לפניו, יודע מתי אנחנו אומרים בפה את הווידוי, אך ליבנו בל עמנו.

אם אנחנו לא נשוב אל הקדוש ברוך הוא בתשובה פנימית וכנה, הקדוש ברוך הוא, חס ושלום, לא ישוב אלינו.

"על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה (מהשפה ולחוץ) ועל כולם אלו-ה סליחות סלח לנו מחל לנו כפר לנו".