אאא

לפני כמה ימים פתחו שוב את ציון הרשב"י במירון, לאחר תקופה ארוכה שהמקום היה נעול בפני מבקרים ומתפללים.

קמנו, אני ומשפחתי, ונסענו למירון לשבת. היה זה, מה אומר לכם, שבת נפלאה. ממש גן עדן. המקום המה יהודים שהגיעו כולם אפופי התרגשות ושמחה, על הזכות לבוא שוב ולהתרפק על הציון הקדוש של רבי שמעון.

במשך השבת, התהלכנו בהרגשה כבדה קצת.

אמנם רבים וטובים מבאי המקום, המשתייכים לקהילות בהן שומרים על הנחיות הבריאות, הקפידו על ההנחיות. עטו מסכות על האף והפה, שמרו על ריחוק והשתדלו. אולם, רבים וטובים מבאי המקום, מקהילות שאינן שומרות, לא עטו כלל מסכות ולא הקפידו על כלום. כי אין קורונה...

נו, מה אפשר לעשות. הבלגנו ושתקנו. כי זה העולם.

אך הרגע השובר ביותר היה דווקא במוצאי שבת. בעת שבתי יצאה מהציון, היא פגשה באשה חילונית מבוגרת שפנתה אליה עם דמעות בעיניים.

'שמענו שמירון נפתחה' – היא מספרת בקול נוגה – 'ומיהרנו להגיע לכאן להתפלל אצל רבי שמעון. בעלי הוא אדם חולה. בקבוצת סיכון. ורצינו מאוד להתפלל עבורו ועבור כל הישועות'.

'הגענו לכאן' – ממשיכה האשה בטון מאשים – 'וחשכו עינינו. המונים מסתובבים כאן ללא מסכות. בעלי כמובן אינו יכול להיכנס למקום בשום אופן, ואף אני פוחדת להיכנס'---

'רבי שמעון הוא של כולם!' – היא המשיכה – 'גם אנו רוצים להתפלל ולפעול ישועות. מדוע זה מגיע לנו? - מדוע גורמים לאנשים אחרים שאינם מזלזלים בהנחיות שלא יוכלו להיכנס ולשפוך צקון לחש במקום הקדוש?'.

בתי נאלמה דומיה. מה אפשר לענות לטענה/זעקה נוקבת שכזו?!?

והאמת, לאחר כחצי שעה החל השומר הניצב בפתח להורות לכל הנכנסים לעטות מסכות. אולי היא התלוננה גם ב'בודקה' של השמירה, ונענתה... השאלה רק, למה אנו לא מבינים זאת לבד? - 

וכבר אמרו צדיקים כי הרשב"י הוא לכל. אפילו לפחותים. אסור לנו אפוא לדחוק החוצה אף אחד מישראל. בוודאי לא כאשר הוא צודק בטענתו.