אאא

טוב לי בבית

"למה אתה לא חוזר לישיבה?" שאלתי אותו. את נער החמד שמולי, שמנותק כבר חודשים רבים מהמסגרת האחרונה שבה הוא למד ומתקשה למצוא לעצמו מסגרת מתאימה חדשה זמן רב.

"כי טוב לי בבית" הוא עונה לי בפשטות קלילה, "מה רע לי ככה?"

האם באמת טוב לו בבית? לא באמת.

לו היה גלוי איתי וכנה יותר עם עצמו, היה אולי מסוגל לגלות את הסיבות הפנימיות שלו. את החרדה הנמנעת, את חוויית הכישלון הקודמת שהוא סוחב, את הדיכאון הקל שאופף אותו. אך הוא בחר לעטות על עצמו מסכה שכולה 'דבש'. נח לי, טוב לי. ומכאן המוטיבציה ששאפה לאפס שינוי ותזוזה.

אפשרי לטפל כיום במכלול בעיות שונות, נפשיות, רגשיות, רוחניות, פיזיות ובריאותיות. תוחלת החיים וגם איכות החיים יכולה להשתפר פלאים. אך דבר אחד נראה אולי הקשה ביותר לטיפול- לייצר רצון ראשוני ולהמציא מוטיבציה אצל מי שאין לו.

קשה עד לא ניתן לקדם ולהתקדם בכלל עם מישהו שנח לו וטוב לו מצבו טעון השיפור. לכל היותר ניתן לשקף לו, לחדד ולהציג לו אמביוולנטיות במצבו ולנסות לייצר אצלו תובנה וזיק של רצון ראשוני בו נוכל להשתמש ולהגביר בהמשך, אך ללא רצון בסיסי וראשוני אין גם יכולת.

מי שמוכן לקבל את המציאות כמו שהיא, משלים ומסתדר איתה מבלי לנסות לפרוץ מידי פעם את תקרת הזכוכית שמעליו, לא ממש חי.

מוטיבציה, תהליכים והתפתחות אישית הם הכפתור און-אוף שלנו כבני אדם. הם 'צורך' בסיסי.

אנחנו לא יכולים באמת לייצר מוטיבציה אצל אדם אחר. כל שאנו יכולים לנסות זה ללבות את המוטיבציה הפנימית שלו בדרכים שונות.

אדם או בהמה?

הבדל מרכזי גדול קיים המבדיל את האדם מן הבהמה, כותב הרב אורי הולצמן במאמרו.

בעוד כל החיות והבהמות בטבע נולדות בשלימותן- "איל בין יומו קרוי איל, שור בן יומו קרוי שור". עיקר צורתן נמצאת בהם כבר מעת הלידה. נתון זה הושתת עוד מימי בראשית, כדברי חז"ל: אמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית - בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו".

האדם לעומת זאת חווה תהליך ארוך מאוד של התפתחות וגדילה. עם משמעות פיזית והתפתחותית גם במישורים של הבשלה קוגניטיבית, רגשית, חברתית ורוחנית.

הפער שבין התינוק בשעת לידתו לבין מצבו לאחר כמה שנים הוא מעורר פליאה של ממש.

גם במעשה בראשית אנו מוצאים את השינוי הזה בין תהליך בריאת האדם לבין תהליך בריאת שאר החיות בדברי חז"ל: אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום; שעה ראשונה - הוצבר עפרו, שניה - נעשה גולם, שלישית - נמתחו אבריו, רביעית - נזרקה בו נשמה, חמישית - עמד על רגליו, ששית - קרא שמות,  5... שביעית - נזדווגה לו חוה.

משמעות הדבר שכבר מראשיתו תהליך בריאת האדם היה ארוך ומורכב, בעל שלבים רבים.

דבר זה מאפיין בכלל את 'מותר האדם מן הבהמה'. הבהמה מקבלת את נתוני החיים כמות שהם, כנתון בשטח. אין היא מצפה למאומה ואין היא בעלת יומרה לשנותם.

האדם לעומתה הולך ומתפתח, מגלה ומתקדם כל ימיו ובעל יכולת להשיג בעזרת כוחו ותבונתו הישגים רבים.

הפרשה מתארת את אופיים השונה של יעקב ועשיו במילים: "ויהי עשיו יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים"

ההתבוננות בהנגדה הברורה שבין האחים מדגישה לנו כי בעוד עשיו הוא 'איש יודע ציד', יעקב הוא איש 'תם'. ובעוד עשיו הוא 'איש שדה', יעקב הוא 'יושב אוהלים'. 

עשו הוא איש ציד, חיית פרא שגדלה ברחוב עם תמונת שטח של החיות והעופות.

הוא מקבל את הטבע כפי שהוא מכירו ואינו פועל בו מאומה. גם מגוריו הם בקרב הטבע הפראי, הוא איש שדה. מעולם לא טרח לעצב את מקום מגוריו ולהחיל עליהם את המשמעות של אנושיותו. הוא מתגורר בשדה כפי שהוא, ודי לו בכך.

יעקב לעומתו הוא "איש תם".

אין מושלם בעולם

פירוש המונח "תם" הוא שלם; אולם אין הכוונה שיעקב נולד מושלם, ההיפך הוא הנכון!

שלימותו של יעקב מתבטאת בכך שהוא מכיר בשבר ובחוסר שלימותו, וכי הוא שואף כל ימיו להוסיף ולהשלים את עצמו. המהות שלו כישלם היא היכולת להשלים את עצמו בתהליך אישי.

יעקב הוא 'יושב אוהל'. בונה לעצמו בית ודר בו, אין הוא חושף עצמו לפגעי הטבע הפראי, אין הוא רואה בשדה הטבעי מקום ראוי למגורים. הוא שואף לעצב את הטבע ולייצר לעצמו מקום מגורים על פי תפיסתו ויכולתו העכשווית. מתחיל באוהל ונגמר בבית. הוא מקווה להוסיף ולהתפתח, להשיג בימי חייו עוד ועוד.

גם בפרשת המילה כשאמר הקב"ה לאברהם "התהלך לפני והיה תמים" המשמעות שמצוות המילה היא זו שמשלימה אותו. למרות שנדמה לעין כי היא דווקא מטילה חיסרון בגוף האדם.

יש בכך המחשת הרעיון כי שלימותו של האדם מותנית ביכולתו לעצב את הטבע על ידי מעשיו והתקדמותו לעבר היעדים והמטרות שלו בצורה תהליכית ומתפתחת. בזכות מצווה זו שמטרתה להשלים אותו ולתקן אותו נקרא אברהם "תמים", שלם.        

"אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו? א"ל ר' עקיבא לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן".                           

כבר בתיאור הלידה שהופיע בפסוקים קודמים, ניתן לזהות סימנים להבדלי הגישות הללו שניכרו בתאומים כבר מעת לידתם.

עשו נולד כאיש מבוגר, עשוי. הוא דומה לבהמה מבחינה זאת, שכן אין הוא שואף להתפתח עוד. הכל כבר 'בילד אין'. מה ששם- שם, כעת הוא חיה. מבחינתו הוא כבר השיג הכל, הוא מקבל את המציאות כפי שהיא, ואין משמעות לטווח הרחוק בכלל. כל אורחות חייו נגזרים מן המציאות הטבעית כפי שהיא בשדה בין החיות. 

לעומתו נולד יעקב במצב של 'וידו אוחזת בעקב עשו'.

החל מהרגע הראשון הוא כבר מושיט את ידו הלאה, כמו אדם שחפץ להשיג עוד ועוד, לא מקבל את ה'עובדות' כמות שהן, אפילו את ה'עובדה' הפשוטה הזו שעשו נולד לפניו כבכור הוא מצליח "להשיג" ולשנות בכך שהוא, בשונה מעשו, לוקח אחריות על עתידו ומשתדל לשפרו ולשנותו כשיש חלון הזדמנות, ועל ידי כך הוא נעשה גם הבכור על פני אחיו. 

לעומת זאת חוסר האחריות בגישתו של עשו נובעת מתחושה שהמציאות הינה קבועה ועכשווית. עשו חש כי הוא כבר השיג מה שהשיג עם לידתו, ומכאן ואילך אין לו עוד למה לצפות, "הנה אנוכי הולך למות".

סוד החיים הנצחיים

מה מסמל את ההזדקנות והופך אותך ל"מבוגר"?

לא, זה לא רק כשאתה מגלה לפתע שלארסנל הלשוני שלך נוספו מילים כמו "תיכף", "לרוויה", "אסותא" ו"ונטילטור", או כאשר אתה מפתח תאווה לא מוגדרת פתאום באמצע החיים למיץ אשכוליות או סודה.

'להיות זקן', אמר אדם חכם, זה כאשר אתה משלים עם המציאות הקיימת, מבין שכבר לא תתקדם יותר הלאה הרבה בחיים. כשאתה עובר לשלב הסיכום, מדבר ומספר על עצמך בלשון עבר- אתה בסוף.

מישהו סיפר בעבר כי כאשר הגר"ח קניבסקי שליט"א ציין את יום הולדתו ה-92 אחד מבני משפחתו העז וסיפר לו על כך.

ידוע שהגר"ח אינו 'חוגג' ימי הולדת וכאשר הנושא עולה הוא מזכיר שבתורה יום הולדת מוזכר רק בהקשר של "יום הולדת את פרעה", אבל באותה הזדמנות, כאשר אחד ממשפחתו הציג לו כי היום הוא יום הולדתו הוא התעניין בכל זאת.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"בן כמה אני היום?" הוא שאל. שאלה שאם היתה נשאלת ע"י מישהו אחר כנראה היתה מעוררת לנו תמיהה על מידת שפיותו ואחיזתו במציאות, אך כשהיא מגיעה מהגר"ח היא ממחישה לנו באיזה עולם הוא חי.

"92", אמרו לו.

"אז אני עוד צעיר", הגיב מיד הגר"ח ומיד החל לחשב בקול: "נשאר לי לסיים עוד כך וכך פעמים את הש"ס"...

אדם שמספר מה עוד נשאר לו להספיק, שמתכנן תוכניות עוקבות, נשאר צעיר לנצח, עד הרגע האחרון שלו.

מי שמפסיק לתכנן לעתיד, מתחיל אצל עצמו את שלב הנחיתה בחיים. זו ההתחלה של הסוף.

 

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com