שיעור לחיים: טקטיקה נכונה להתמודדויות

פריקת נשק, העצמה והכרת הטוב, אלו הן חלק מאסטרטגיות המלחמה שהפרשה מעניקה לנו לחיים טובים ומשופרים יותר. הרב אבי אברהם בטור חינוכי מעצים לפרשה (פרשת השבוע)

הרב אבי אברהם | כיכר השבת |
(צילום: שאטרסטוק)

שלמה היה יהודי ת"ח חסר פרנסה ובעל חובות שגר בכפר.

לאחר דילמה לא קלה הוא החליט בעצת רבו ובהסכמת אשתו לעשות מעשה.

הוא החליט כי משום השתדלות הוא יעבור לגור לשנה תמימה בעיר הגדולה, יחפש לעצמו עבודה ואולי יצליח כך גם לחסוך מעות לקיום ביתו.

בעיר הוא התקבל לעבודה כשוליה של אופה, מצא שם לחם לאכול ומיטה חמה, למד את המקצוע וחסך סכום נאה.

ככלות השנה נפרד היהודי הכפרי לשלום ממעבידו ושם פעמיו לכפר.

סכום זה היה אמור להספיק לו לפרוע את כל חובותיו ואף לפתוח מאפיה קטנה שתפרנס מעתה את בני ביתו בכבוד.

הרהוריו על החיים היפים שמצפים להם נקטעו בקריאה חדה: "עצור!..."

מהחורשה בצד הדרך הגיח שודד חמור פנים ובידו רובה: "הכסף או החיים!..."

שלמה, יהודי נבון, יודע שאין מתווכחים עם רובה טעון ומוציא לצערו הרב את ארנקו עם כל הכסף שחסך, אך בפיו בקשה לשודד:

"ראה נא, סכום זה חסכתי במשך שנה שלא הייתי בבית. אשתי וילדיי רעבו ללחם ואני עבדתי בפרך.

אם אופיע עתה ללא הכסף, תחשוד בי אשתי שהתהוללתי בעיר הגדולה ושכחתי לשם מה נסעתי בעוד היא סובלת מחרפת רעב, זה עשוי להרוס לי את ה'שלום בית' ואת כל החיים.

אנא ממך, קח את כל הכסף, אבל עשה עימי חסד אחד. אני אפשוט את מעילי ואתלה אותו על הענף, ועכשיו אם תוכל תירה בבקשה כדור במעיל הריק, כדי שהיא תאמין לסיפורי ותדע שאמנם נשדדתי..."

השודד הקשיב למונולוג המרגש והתרצה. הוא ירה כדור אחד למעיל התלוי.

"עוד כדור" ביקש שלמה, "שיהיה אמין..."

והשודד ירה

"ועכשיו אם אפשר גם מאחורי המעיל, שיראה שברחתי..."

והשודד ירה

"ועכשיו, אם אפשר, תחורר את הכובע.. שאשתי תראה שזה היה ממש מסוכן ושכיוונת לי לראש גם והייתי חייב להימלט לנפשי..."

השודד כיוון וירה

"עוד כדור" ביקש שלמה

"מצטער" ענה השודד "אזלה לי התחמושת..."

לרגע זה חיכה שלמה.

"אם כך, אינני מפחד ממך עוד..."

התנפל שלמה על השודד באגרופיו, הפילו ארצה ונטל בחזרה את ארנק הכסף שלו.

בצעדים מהירים התרחק שלמה מן המקום והספיק לשמוע את השודד הנגזל צועק אחריו בחרון אף: "גנב!! ליסטים!! לא זו בלבד שהרבצת לי, עוד לקחת את כספי!..."

***

סיפור זה ממחיש ומחדד את טיבם של 'ליסטים' ושונאי 'יעקב' למיניהם כהלכה מאז ומעולם, ומתאים גם לשלב שבו מוצאת אותנו תחילת הפרשה.

לא די שעשיו מכר את בכורתו בתמורה לנזיד עדשים, זלזל, לעג והתנתק לאורך כל הדרך מכל דבר שבקדושה ומהבכורה בפרט, אך בסוף הוא רודף אחרי יעקב בטענה שהוא בעצם העשוק והקרבן.

אך יש להתייחס בסיפור הרואי זה גם לעוצמת התגובה של היהודי הנגזל, שבטכניקה של "פריקת נשק" הצליח להפוך את הקערה על פיה, להתמודד בהצלחה עם מלחמה בתנאי שטח עם יתרון גדול לשודד ולצאת כמנצח.

פריקת נשק

יעקב מוכתר בפרשה זו כמנצח הגדול, גם בפגישה עם עשיו וגם עם מלאכו של עשיו.

הוא זוכה להכרה "כי שרית ותוכל"- נלחמת והצלחת, ואף זוכה כתוצאה מכך בנוסף לאקט משמעותי של שינוי שמו מ"יעקב" ל"ישראל", ע"ש ה"כי שרית".

מה היו ה'כלים' של יעקב בהתמודדות שלו במלחמות?

למלחמה בעשיו שהיתה ידועה לו מראש הוא התכונן כידוע במספר טקטיקות שונות: תפילה, דורון ומלחמה.

מנגד, מה שפחות שמים לב, שגם עשיו עשה את ההכנות והטקטיקות שלו למלחמה בצורה שונה, כידוע עה"פ "מיד אחי מיד עשיו".

הוא גם הגיע בטקטיקה קרבית כ"עשיו" ומאידך בטקטיקה 'מחבקת' וחמה כ"אח"- יש בכך הקבלה ישירה ל"דורון" ו"מלחמה".

נמצא איפה שבמלחמה מתוכננת הדבר היחיד שעשה את ההבדל בין ההכנה של יעקב לזו של עשיו זו- ה'תפילה'.

כוחה של תפילה וקשר בלתי אמצעי להקב"ה עושה את כל ההבדל, לאחר ההשתדלות והטקטיקה.

אך דווקא המלחמה עם שרו של עשיו, המלאך, תופסת את יעקב פחות מוכן. ועדיין גם בה הוא מנצח כאמור, יוצא עם ידו על העליונה וזוכה לשם "ישראל" ולהכרה מהמלאך "כי שרית ותוכל".

שאלו המפרשים, מדוע נקרא יעקב בשם "ישראל" ע"ש ה"כי שרית" (נלחמת) ולא נקרא "תוכל" למשל, ע"ש הניצחון?

הם ענו כי אין שום עיקר ועניין ב'ניצחון' כמו ב'מלחמה' עצמה (בדומה לכך מפורסם שגם בברכת "על הניסים" אנו מודים "ועל המלחמות" ולא "ועל הניצחון")

ההתמודדות היא זו שנצרכת ללמדה והתבוננות.

שיעור לדורות

הרמב"ן פותח בפנינו שפרשה זו היא כולה בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים".

לא סתם נקרא יעקב בשם הכולל "ישראל" שמיצג את עם ישראל כולו ע"ש ההתמודדות והמלחמה, כי יש בכך משום שיעור נצרך לעם ישראל המתמודד תדיר איך נלחמים ובאילו כלים.

גם ה'מזכרת' שקיבל מהמלחמה בירכו נועדה להזכיר לדורות אחריו באמצעות איסור אכילת גיד הנשה את ההתמודדות והכלים שעבר יעקב ב'זמן פציעות' שלו במלחמה עם הרוע בעולם.

ה"מנחת חינוך" (מצוה ג') מביא שהאיסור משמש רמז לישראל לדורות וה"ירך" מציין את הבנים כמ"ש "ברא כרעא דאבוה" ונועד לחנך אותם לדורות להבנה שאע"פ שיסבלו ויוזקו קשות מיד בני עשיו בגלות עכ"פ יכולים הם להיות סמוכים ובטוחים שלעולם יעמדו על רגליהם בסוף וכמו ששרו של עשיו לא יכל ליעקב אלא רק לצערו, כך גם בגלות יוכלו בני עשיו רק לצער ולהזיק אך לא לכלות את עם ה'.

אמנם "ישראל" ע"ש "כי שרית" כך עפ"י המלאך, אך בהמשך כאשר הקב"ה בעצמו קורא לו בשם זה מובא ברש"י כי זה מלשון "שר ונגיד" (שררה). איך הדברים עולים בקנה אחד ולא מהווים סתירה זה לזה?

יתכן לומר כי במילה "ישראל" כלולים שתי המשמעויות השונות כתהליך.

את ה'איך' "שרית" (נלחמת) ותוכל" מסביר הקב"ה בחלק השני בכך שיש בשמו משמעות של גדולה והעצמה אישית.

יעקב נקרא ע"ש האומץ שבמלחמה והתמודדות עם דבר גדול ועצום ממנו מבחינה גשמית ורוחנית כשר צבאו של עשיו שהיה מלאך אלוקי, הוא מוכיח שכח להילחם בא לו משום שהעריך והחשיב את עצמו וכוחו בשררה לשם כך ואולי ע"ש כך הונצח שמו כסגוליות כוחו של עם ישראל שכאשר יכירו ויעריכו את כוחם יוכלו להילחם מול כל אויב מבית ומחוץ.

דוגמא ל'העצמה' של יעקב בפרשה נוכל למצוא במשפט האלמותי שהוא מכריז בפני עשיו "יש לי כל".

האם באמת היה ליעקב "הכל"? אי בודד בתאילנד? חוף פרטי באיי סיישל?

ואיך "יש לי כל" עולה בקנה אחד עם לחזור את כל הדרך בשביל "פכים קטנים"? האם היינו מדמיינים שאיזה מיליונר שי שלו 'כל' יחזור בשביל כמה כלים 'חד פעמיים' ששכח על הדרך?

וודאי שליעקב לא היה את 'כל העולם'. אך היה לו 'כל' בראש.

איך זה התחיל? דווקא מלייקר את ה"פכים קטנים" ולהעצימם.

אם קיבלת 'כלי קטן' מהמלך בכבודו ובעצמו, בוודאי שתחזור עבורו וגם תשים אותו בוויטרינה שלך בסלון הבית במקום בולט, לא בגלל הערך הכספי כמו בגלל מה שהוא מסמל.

יעקב קיבל את ה"פכים קטנים" שלו מהקב"ה, והוא לא יכול לזלזל בהם.

הוא מייקר ומחשיב כל מתנה קטנה כגדולה שיקבל מהקב"ה, חי בתחושה תמידית ש"קטונתי מכל החסדים" והתוצאה שהוא מבין ש'יש לו כל'.

מה שאין לו- סימן שזה לא שלו! שזה לא מגיע לו אם הקב"ה לא רוצה לתת לו.

מבחינתו יש לו בדיוק את 'כל' מה שהוא צריך בשביל להצליח בחיים, ועם השאר- הוא צריך להתמודד.

ללמוד להגיד תודה

סיפר לי אחד מראשי הישיבות המפורסמות לנוער מתמודד שבעבר כאשר הוא התקשה בחינוך תלמיד שלא היתה לו שום מחוייבות למסגרת ולא תפקד כלל בתפילות ובסדרים בשום דרך שהיא בכל דרך שהיא שהם ניסו, הוא ניגש עם התלמיד להתייעץ עם הגאון ר' מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל.

לאחר ששמע הרב את פרטי הסיפור הוא הורה לראש הישיבה: "קח את הנער להגיד 'תודה' להורים שלו".

ראש הישיבה פתח זוג עיניים שואלות, הרים גבה, לא ממש הבין, אך אמון על דבריו של גדול הדור הוא נסע ישירות עם התלמיד לבית הוריו, להגיד "תודה".

רק שאז התגלה בפניו מחזה מפליא. הנער עמד שעות בפני דלת הבית הסגורה ובסוף חזר למכונית כלעומת שבא.

הסתבר שהוא פשוט לא היה מסוגל להגיד "תודה", על כלום, לאף אחד.

רבי מיכל יהודה זצ"ל הבין וירד לשורש העניין כי השורש של מחוייבות כמו גם של כלים להתמודדות עם אתגרי החיים הוא "הכרת הטוב".

ההבנה שיש למי להכיר תודה ועל מה, הוא הבסיס לכל קשר מחייב עם ההורים, הישיבה ובורא עולם.

ללא הסתכלות כזו על העולם שממלאת את הנפש ב'יש לי כל' לא ניתן להתחייב לשום תהליך מקדם בישיבה או בבית.

מרן החזו"א כתב באחת מאגרותיו הדרכה אישית שתסייע לנו בכל התמודדויות: "חייב אדם למעט ערך מצוקותיו אשר יציקו את לבבו".

במסע שלך בחיים, ממליץ ה'חזון איש', תחפש תמיד את מה ש'יש', תמזער ותקטין את המצוקות והחסרים שלך.

בעניין זה הטביע גם להבדיל ג'ון קנדי, נשיאה ה35 של ארה"ב את אחת הסיסמאות העוצמתיות ביותר: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך; שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך."

אדם שמסתכל תמיד רק על מה "חסר לו" ומחפש תמיד מה "מגיע לו" והוא לא קיבל, לא יתקדם לשום מקום, אך אדם שיסתכל על עצמו מה הוא יכול לתרום ולהעניק לאחרים יגלה באמצעות כך שהוא מלא וגדוש בעצמו...

הפסיכולוג ד"ר מרטין סליגמן טען כי מקור האושר והדרך העוצמתית ביותר ליציאה מה"שגרה ההדוניסטית" שגורמת לנו להסתגל במהירות לדברים הטובים היא באמצעות 'הכרת הטוב'.

המחקרים שלו לאורך שנים הוכיחו שוב ושוב כי אדם שכתב ואמר לסביבתו לאורך זמן את הדברים שהוא מעריך ומודה להם - רמת האושר האישית שלו עלתה והרגשות השתנו לטובה.

הכרת הטוב שבך

משמעות 'הכרת הטוב' היא גם הכרה בטוב שמגיע מהשני כמובן, כי בלי זה שאדם יכיר טובה להוריו למשל הוא יחטא גם כלפי הקב"ה מכיוון שחסרה בו יכולת טבעית שמשמעותה אנוכיות, חוסר רצון או יכולת להתחבר לזולת.

התורה השוותה כיבוד הורים למורא שמים כי מי שמכבד את הוריו מכין את נפשו לחיבור, לאמונה ולמחשבה של הכרת הטוב לבורא.

אך בשורש הדברים 'הכרת הטוב' היא גם צורת הסתכלות והכרה בטוב שבי עצמי.

חוסר יכולת למצוא את הטוב שבי משמעה כפירה ברמה מסוימת בכך שהקב"ה יצר ומקיים בכל אחד מאיתנו 'טוב' ייחודי לנו, שלשמו באנו לעולם.

יסודה של "תנועת המוסר" של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל היתה באירוע מזעזע שאירע בעירו.

היה זה כאשר מזלו של סנדלר עני, אחד מתוך שני סנדלרים שהיו בוילנא, האיר לו פניםוהוא התעשר במהירות.

עם הממון הגיעו גם גינוני הכבוד והוא זנח את המרצע והאיזמל והתחיל לנהל רשת עסקים מסועפים.

שנים ספורות לאחר מכן איש כמעט כבר לא זכר לו את עברו האפרורי, וכאשר הגיעה בתו לפרקה דובר בה נכבדות. עד מהרה מצא עצמו ה'סנדלר לשעבר' מחותן עם רב העיירה.

החתונה נערכה ברוב פאר והדר כיאה למעמדו של הגביר, אולם קנאתו של הסנדלר השני שעוד זכר את עברו של הגביר, עמיתו למקצוע 'לשעבר', אכלה אותו מבפנים וגרמה לו לעשות מעשה נורא.

כאשר נעמדו הכל מתחת החופה, תפס לפתע האיש את מקומו מול אבי הכלה, חלץ את נעלו ושאל בקול רם ולועג: "כבוד הסנדלר, כמה יעלה לי לתקן את הנעל?"

דממת מוות השתררה ופניו של הגביר חוורו, לפתע נפלטה צווחה מפיו, הוא לפת את ליבו בידיו ונח ארצה ללא רוח חיים.

"אותה חתונה נוראה" סיפר לימים רבי ישראל סלנטר זצ"ל "נטעה בליבי בחלטה להקים את תנועת המוסר".

העולם רגילים לחשוב אמנם כי רשעותו הנוראה של אותו קנאי היא שהובילה להחלטה זו. אך יש לכך גרסה נוספת מאחד מצדיקי ירושלים, רבי נטע ציינוירט זצ"ל:

"לא משום מידותיו המושחתות של אותו קנאי מרושע הקים הגרי"ס את תנועת המוסר, אלא דווקא בגלל הסנדלר, שמצא את מותו בצורה כה אומללה. כיצד יתכן שאדם מוצא עצמו נפגע עד כדי כך מהתנהגות שפלה של זולתו? האמנם? האם איבדנו את היכולת להעביר על מידותינו ולספוג עלבונות בלא להתרגש ובלא להתפעל, עד שנופל ומת רק משום שהזולת הטיח בו עלבון כואב?..."

כדי לעמוד במלחמות נדרשת אמונה והבנה פנימית עמוקה שיש לגלות ולהעריך את הכוחות הקיימים בנו, את ה'מתנות הקטנות-גדולות' שקיבלנו מהקב"ה בגשמיות וברוחניות ולהתמודד איתם בעולם עם כל הנסיונות שיזמן לנו הקב"ה, כי זה רצונו.

וכך קמה לה תנועת המוסר ששמה לה מטרה לנגד עיניה לעצב את בניינו האישי והפנימי של האדם, להובילו אל מעבר לצד השכלי, אל תוך "הכוחות הכהים" שבנפשו וללמדו כיצד לספוג צער ויסורים מתוך שמחה, למלא אותו בעוצמה ובכח, כך שלא יתפעל ויתרגש מכל מילה שנאמרת מולו.

לפתח את היכולת לייקר ולהעצים את הקיים, למצוא את הטוב במה ש'יש' זה מה שנותן בסופו של דבר כוחות ויכולת להתמודד גם עם החסרון.

כלל ישראל וכל אחד מעם 'ישראל' מייצג לדורות התמודדות ומלחמה, שררה ועוצמה, יכולת ספיגה והבלגה והתמקדות ב'חצי הכוס המלאה'.

ה'יכולת', ה'הכלה' וכל ה'כלים', נמצאים בשורש 'יש לי כל'.

"כי שרית- ותוכל".

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר