ראש השנה הוא יומיים, כך חוגגים חסידי חב"ד את יט' כ' כסלו, יומיים של התוועדויות עד שהמשקה נשפך מהאוזניים.
בהמשך לאירועי "חג הגאולה" הרעשניים, הנה תובנה חשובה מההתוועדות אמש לקחת אלינו אל תוככי החורף הקר. נקודת הענין לקחתי מדברי הרב יוסף מלכין.
"ראש" אמרנו, שומה עלינו להשתמש בראש. זוהי מהות דרכה של חסידות חב"ד, חכמה בינה דעת.
לא הרבה יודעים אבל בעל התניא לא קרא לספרו "תניא", בעל התניא קרא לספרו "ספר של בינונים".
ספר התניא - שנקרא כך על שם המילה הראשונה בספר - נכתב עבור האנשים הבינוניים, הסטנדרטיים.
אמהמה...
כאשר מסיימים את העמוד הראשון בספר, מיד בתחילת העמוד השני מגלים שהבינוני של התניא הוא כזה אחד שלא נכשל אפילו בעוון ביטול תורה, יעני, צדיק כזה שכל עיתותיו הפנויים מוקדשים ללימוד התורה. אין לו זמן לשחק טטריס או לקרוא פוליטיקה, אדם זה לא נכשל בשום עבירה - וזה רק בינוני, זה סטנדרט.
ובבואנו לדון מיהו הסטנדרט בעולמנו אנו, אנו עומדים משתוממים אל מול התניא קדישא. וכי אדם כזה שלא נכשל בשום מצב בשום עבירה הוא רק סטנדרט-בינוני? ומה אנחנו?
אדם מן השורה יסיק שאולי בעל התניא הסתובב בחברת מלאכי רום, ושם היה מן סטנדרט שכזה…
ואם כך, לא מן הנמנע לחשוב שספר התניא לא מיועד עבורינו… "לכאורה"
זהו שלא.
בהקדמת ספר התניא, מיטיב לבאר רבינו כיצד נולד הספר. עיקרי הדברים כך הם:
1. "אין הזמן גרמא" לקבל את כולם ליחידות.
2. "גם השכחה מצויה". הוראות שניתנו לאנשים ביחידות נשכחו והורגש הצורך להעלות על הכתב לזיכרון.
3. והעיקר: הספר נולד מתוך שיחות אישיות עם קהל החסידים "אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו וגילו לפני כל תעלומות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב".
הוי אומר: הספר הוא לקט עצות והוראות לאנשי עמל, אנשים סטנדרטיים ברוסיה הלבנה בשנים ההם (לפני כמאתיים חמישים שנה).
בהמשך מציין רבינו הזקן שמי שלא מבין יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו והם יבוננהו… דהיינו הספר הוא לא רק לאנשי רוסיה הלבנה באותם שנים, אלא לכל היהודים אשר בכל מקום וזמן.
למסקנה: בעל התניא מדבר על סטנדרט גבוה לכאורה, אשר בהשקפה ראשונה לא שייך אלינו. איך אנו מתמודדים עם זה? איך הסטנדרט הזה שייך בכל זאת אלינו?
מי שלמד נכון את ספר התניא, שאלה זו בכלל לא מתחילה. שהרי סביב נקודה זו בנוי כל הספר.
תמצית הענין כך הוא:
האדם מורכב באופן כללי משתי נפשות, האחת היא בהמית והשנייה היא אלוקית.
נפש הבהמית רצונה -כשמה כן היא - להתבהם, ליהנות כמה שיותר ולסבול כמה שפחות, ככל הבהמות בעולמנו.
נפש האלוקית רוצה אלוקות, אמת, חיבור למשהו אמיתי, וחותמו של הקב"ה אמת.
שתי נפשות אלו נלחמות ונאבקות זו בזו, כאשר כל אחת מושכת לכיון שלה.
הצדיק הוא זה ששחט את הבהמית, הוא רוצה רק טוב. הרשע הוא זה שהבהמית השתלטה או משתלטת עליו מפעם לפעם. (בכל אחת מדרגות אלו יש אינספור דרגות).
הבינוני הוא זה הנמצא בתווך. הוא סטנדרטי. הוא בנאדם. יש לו מאבקים. אך הוא זוכר תמיד שהוא אדם, וככזה הוא לא יתן לבהמה להשתלט. בסך הכל הוא צריך להיות מודע לעצם המאבק ולכיוון ולמטרה אליו אמור המאבק להוביל.
קצת לשבר את האוזן:
מי הוא הגבר שאוהב שחונים בחניה הפרטית שלו ללא רשות? מי הגבר שלא יכעס?
ברור שרובינו נכעס מכזאת סיטואציה, אך לא יעלה על ליבנו להוציא סכין כי אנחנו בני אדם. יש לנו סולם ערכים, וגם כאשר נכעס נזכור שלא כל מה שבא לי, מותר לי…
אך, אויה. כיצד זה שמענו כמה מקרים, שפלוני חנה את רכבו בחניה של אלמוני, ואותו אלמוני הוציא עליו סכין. זה עצוב ונורא.
איך הגיע מצב כזה? האם אותו אלמוני בעל החניה חשב רגע לפני שעשה את המעשה?
בטוח שלא.
הוא לא חשב, לא בצורה ערכית, ולא בצורה חוקית, ולא על משפחתו וילדיו, ולא חשוב כיצד יסתיים האירוע. הוא פשוט פעל מתוך אמוציה רגשית בהמית.
אם הוא יחשוב קצת הוא יגלה מיד שזה לא ערכי ולא מוסרי, וגם לא משתלם לבלות לילה בכלא בגלל חניה. ומה עוד שהסיפור יכול להסתיים בכמה שנים…
הוי אומר: הבהמה חזקה ומתבהמת, אך יש לנו אדם בתוכנו.
האדם, היהודי, אם יזכור תמיד את נפשו האלוקית הזועקת בתוך תוכו שהיא איננה רוצה להיפרד מהקב"ה, היא רוצה להיות מחוברת אליו תמיד תמיד. "נר ה' נשמת אדם" - כאותה הנר השואפת אל על תמיד, כך נפשנו האלוקית.
אם יזכור זאת, ידע האדם שאמנם ישנם מלא תשוקות, אך כשם שהאדם שולט על הבהמה, כך "המוח - מותר האדם - שליט על הלב".
השכל הוא עולם קר ושקול, הרגש הוא עולם חם ומבוהל.
השכל מחפש משמעות, הרגש מחפש "בא לי",
השכל הקר לא מתפעל ומתרגש מכל מה שהבהמה רוצה, השכל חותר לענין. זאת עלינו לזכור שהענין של יהודי, לדבוק בבורא עולם.
את השכל הקר עלינו לקחת איתנו אל תוככי החורף הקר, להתבונן בו, ולהתלהט ממנו עד שנהיה כאש בוערת של מסירות נפש - "נר ה' נשמת אדם".
ומזה נבין גם את הסמיכות של החג יט' בכסלו לחג החנוכה. פך השמן הטהור.
משמעות מסירות הנפש היא ההבנה שיהדות זה שלנו, ואנחנו לא מוכנים לוותר על קוץ קוצה של היהדות. מסירות נפש לא נובעת מתוך הפקרות ואדישות לגורל החיים, אלא מתוך אכפתיות למטרה לשמה אנו חיים ולמענה אנו מוכנים למות.
פך השמן הטהור זה נקודת היהדות של היהודי, מתוך פך השמן הטהור דולקת לה המנורה הטהורה "נר ה' נשמת אדם".
חג שמח!