מנהג החינה נחשב כיום לאחד הטקסים הססגוניים והמרשימים ביותר המלווים את החתונות בישראל בחלק מהעדות.
המנהג, המהווה טקס מעבר מחיים כיחידים לחיי זוגיות, החל במסורת עתיקת יומין שרווחה בקרב עמים שונים במזרח התיכון, צפון אפריקה, קרן אפריקה והודו.
העדויות הראשונות לשימוש בחינה לעיטור הכלה נמצאו בכתובות מאוגרית משנת 2100 לפנה"ס, ועמים קדומים כמו השומרים, הכנענים, הבבלים והאשורים השתמשו בה לטקסי שמחה.
לאורך הדורות, המנהג "זלג" אל תוך הקהילות היהודיות שחיו בארצות האסלאם ובהודו, בהשפעה תרבותית מהסביבה המקומית שראתה בחינה סגולה לפוריות ומזל טוב.
כיום, המנהג נפוץ ומבוסס בעיקר בקרב מספר עדות: יהדות מרוקו, שם הוא נחגג ברוב פאר עם לבוש ה"קשוואה כבירה"; יהדות תימן, המציינת את "ליל החינא" בנפרד לחתן ולכלה עם תכשיטים כבדים וצמחי בושם; יהדות הודו, המקיימת טקס פרידה מרגש של האם מבתה; וכן יוצאי עיראק וקהילות נוספות מארצות המזרח.
כל עדה יצקה לטקס את הגוון המקומי שלה, אך המהות נותרה אחידה: יצירת חותם של ברכה ושמחה לקראת הקמת הבית החדש.
אשכול הכופר
בלב טקס החינה עומד צמח הכופר הלבן, ממנו מפיקים את העיסה המפורסמת הצובעת את ידי החתן והכלה. הצמח מזוהה במסורת היהודית של תימן עם צמח הכופר המקראי, כפי שנאמר בשיר השירים: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי".
גם בדברי חז"ל זוכה הצמח למקום של כבוד. במשנה (מסכת שביעית, פרק ז', משנה ו') נמנה ה"כופר" בין צמחי הבושם שיש להם קדושת שביעית, דבר המעיד על חשיבותו ועל השימוש שנעשה בפרחיו ובזרעיו להפקת בשמים ושמנים עוד בימי הבית.
כדי להכין את החינה, לוקחים את עלי השיח, מייבשים אותם וטחנים אותם לאבקה ירקרקה. בערב הטקס מערבבים את האבקה עם מים (ולעיתים עם קליפות רימון טחונות להעמקת הגוון) עד לקבלת עיסה סמיכה.
במהלך הטקס, מורחים את החומר על כפות ידי הזוג בצורה עגולה, המדמה צורת מטבע, כסגולה לשפע, ברכה ומזל טוב לחיים המשותפים. מעבר ליופי, לפי האמונה העממית, לצמח סגולות רפואיות ואף הגנה סגולית מפני "עין הרע".
פולמוס החינה - בין מסורת אבות לחוקות הגויים
למרות הפופולריות העצומה של טקס החינה, בתוך בית המדרש התעורר לאורך השנים פולמוס סוער סביב הלגיטימיות שלו. המערערים על המנהג הצביעו על כך שאין לו אזכור מפורש בתלמוד או בכתבי הראשונים ובספרי המנהגים העתקים, וחששו כי מדובר בחיקוי של "חוקות הגויים" – מנהג שזלג מהסביבה המוסלמית וההינדית ללא בסיס יהודי שורשי.
אחד המבקרים הבולטים של המנהג בדורנו הוא הגאון הרב בן ציון מוצפי שליט"א, שכתב בספר "סגולות רבותינו":
"לא מצאנו שום מקור לזה בספרינו ומקורותינו".
הרב מוצפי אף יצא נגד הרמז המקשר בין ה"חינה" למצוות האישה, וקבע כי
"מה שכתבו ראשי תיבות חלה נדה הדלקת הנר, אינם אלא דברי מליצה ונאים הם לימי הפורים, או סנגוריה שנאמרה על המנהג בדיעבד כדי להכשיר מנהג שאינו יהודי במקורו."
מנגד, גדולי הפוסקים יצאו להגנת המנהג והציגו לו שורשים עמוקים כבר בדברי הראשונים:
היסוד ההלכתי הקדום ביותר נמצא בתשובות הרמב"ם, שם נשאל הרמב"ם על אישה שצבעה ידיה ב"צבעים שהנשים עושות" האם הדבר מהווה חציצה לטבילה. הרמב"ם פסק כי מאחר שהצבע נספג בעור ואין לו ממשות, אינו חוצץ.
ביאור ה"מעשה רקח": בספר "מעשה רקח" (לרבי מסעוד חי רקח) על הרמב"ם, מבאר המחבר כי אותם צבעים שהרמב"ם הזכיר הם צמח הכופר (החינה), ומקשר זאת ישירות למנהג לקשט את הכלה לקראת חתונתה, דבר המעיד על קדמוניות המנהג בקרב נשות ישראל.
ההגנה המפורטת והנחרצת ביותר על המנהג מופיעה בדברי הגאון הרב מאזוז שליט"א בספר "אגרות הנאמן" (ענייני שידוכין ונישואין, עמ' ט"ז). הרב כותב:
"מנהג החינה, קדום מימי הראשונים ומוזכר בדברי הרמב"ם והרשב"ץ... ואם הכל בצניעות אין לנו לבטלו".
בתגובה לחשש מ"חוקות הגויים" בשל הלבוש המסורתי, הוא מוסיף:
"ואף שלבושים בו החתן הכלה והקהל כערבים, אין בזה בעיה, וכך לבשו אימותינו הקדושות בחו"ל".
חיזוק נוסף למנהג כתב הרב יצחק רצאבי שליט"א, המדגיש ב"שולחן ערוך המקוצר" כי עשיית החינה היא "לכבוד הכלה והוא מהררי קודש". הפוסקים התנו את קיום המנהג בשמירה קפדנית על גדרי הצניעות והפרדה בין גברים לנשים.
0 תגובות