הפרשה מתחילה במילים: "וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כ"ה, ב') עבור מפעל הבניה הראשון בהיסטוריה היהודית בניית המשכן.
פרשנים רבים מוטרדים מהפועל "ויקחו", שהרי מן הראוי היה לכתוב "ויתנו" -–תרומה. היחס השגרתי למתן תרומה הוא – אני נותן. זהו כספי עליו עמלתי בזיעת אפי, אני אתן חלק ממנו לצדקה.
כשביקש הקב"ה לבנות את המשכן והמתרימים החלו במשימתם, היה זה ברור ליוצאי מצרים שאף אחד מהם לא ממש יביא משהו למתרימים משל עצמו. זאת כיוון שכל מה שהיה לבני ישראל בעולם, היה מאת הקב"ה.
הקב"ה הטיל עלינו להיות נאמנים על כספו. הוא נתן לנו את כספו. כאשר אנו תורמים, אנחנו לא נותנים משלנו . גובה הצדקה בעצם לוקח את מה שהגיע אילינו מהקב"ה.
טכנית, כשמקבץ הצדקה בא לאסוף כסף, הוא לא צריך להשתמש במילים – 'האם תוכל בבקשה לתת לי תרומה', אלא במקום זאת עליו לומר – 'אני רוצה לקחת תרומה'.
הרעיון הזה צריך להקל עלינו כאשר אנחנו מתבקשים לתת ממה שיש ברשותנו . ראשית, זה לא שלנו. שנית, יש קלישאה מפורסמת – איננו יכולים לקחת את זה איתנו. הדבר היחיד שאדם ייקח אתו מן העולם הזה, הוא המצווה שהוא עשה כשנתן צדקה או מעשים טובים אחרים .
בהמשך הפרשה מופיע בפירוש רבנו בחיי על הפסוק בספר יחזקאל: "הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ וְאָרְכּוֹ שְׁתַּיִם-אַמּוֹת, וּמִקְצֹעוֹתָיו לוֹ, וְאָרְכּוֹ וְקִירֹתָיו, עֵץ; וַיְדַבֵּר אֵלַי--זֶה הַשֻּׁלְחָן, אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'"
הפסוק מתחיל לדבר על המזבח ומסיים בדיבור על השולחן. חז"ל במסכת ברכות (כ"ה, ע"א) אומרים שיש כאן רמז לכך שכאשר בית המקדש היה קיים, אדם היה זוכה לכפרה באמצעות המזבח. עכשיו, כאשר אין לנו את בית המקדש, אדם זוכה לכפרה באמצעות השולחן.
נשאלת השאלה – מדוע 'שולחן' עוזר יותר מהארון? כשבית המקדש אינו קיים, גם השולחן שבו אינו קיים יותר. אז איך ומדוע אדם זוכה לכפרה באמצעות השולחן? הלא אין לנו לא שולחן ולא ארון.
רבנו בחיי מסביר שהכוונה היא ששולחן האוכל של האדם הוא המספק לו את הכפרה. שולחן האוכל יכול להיות כרטיס הכניסה של האדם לעולם הבא.
החסד שאדם מבצע סביב לשולחנו, על ידי הזמנת אורחים או האכלת נזקקים, הוא האמצעי שבו האדם יכול להשיג כפרה בימינו, כשאין לנו מזבח.
רבנו בחיי מוסיף שהיה זה מנהג חסידים בצרפת להשתמש בעץ של שולחן האוכל שלהם כחומר בניה לארון הקבורה שלהם (באירופה נהגו לקבור בארון של עץ). דמיינו לעצמכם – להיקבר בתוך שולחן אוכל... – מדוע?
המטרה הייתה ללמד אותם שהם אינם נוטלים עימם דבר מהעולם הזה. דבר לא ילווה אותנו לעולם הבא חוץ מהצדקה שנתנו במשך חיינו והחסד שהראנו כלפי אחרים סביב השולחן.
הדבר היחיד שאנו יכולים לקחת איתנו לעולם הבא הוא שולחן האוכל שלנו. לא השולחן הפיזי, אלא מה שעשינו בו וסביבו. זה השיעור של "לקחת תרומה". שום דבר בעצם לא שייך לנו. בסופו של עניין, דבר לא יעזור לנו חוץ מהחסד שעשינו סביב השולחן.
בספר שפתי כהן כתוב כי הנוטריקון של שלחן הוא – שמור לקבורה חסד נדיבותך וע"פ המדרש הנוטריקון של "שטי"ם" בפסוק: ועשית שלחן עצי שטי"ם, הינו ש'לום ט'ובה י'שועה מ'חילה.
השולחן הוא המזבח המכפר בדור שלנו. רק מעשים טובים חסד ואמת מלווים אותנו לעולם הבא דרך אלו נשיג שטי"ם ש'לום ט'ובה י'שועה מ'חילה.