אאא

רק שבוע חלף מהיום הנורא במירון, שבוע שבו חשבנו שנתחיל להבין מה קרה, מה התרחש, אבל ככל שחולף הזמן אנו מבינים שלעולם לא נבין, מ"ה קורבנות ציבור עלו בחטף לבית דין של מעלה מהילולא דבר יוחאי.

איזה סיפורים ועובדות מרטיטות לא סופרו השבוע? על כל אחד מהקורבנות הללו סופרו עובדות מרגשות ומיוחדות החל מהצעירים ביותר וכלה במבוגרים ביותר, ללא ספק ובאופן ברור הבנו השבוע את כוח הבורא שבתוך כל ההמונים הוא בחר בקפידה את הקורבנות התמימים והשלמים ללא כל מום כדי שיהיו לכפרה מוחלטת על עם ישראל.

והחי יתן אל ליבו! מה ניתן את ליבנו? איך ניתן לתת ללב כשהלב לא מכיל וכשהלב לא מבין, ספרי תורה כבר החלו להיכתב, מאות אם לא אלפי שסי"ם משניות נלמדים ברחבי העולם, עוד ועוד יוזמות נפלאות בקנה מידה המנסה להיות תואם לגודל האסון, עם ישראל חי וקיים.

בתוך כל השבוע הסוער והבלתי הגיוני הזה שהעולם היהודי כולו היה אבל התרחשה תופעה ייחודית, לבתים רבים של האבלים הגיעו משלחות רבות של הציבור הדתי לאומי, וגם יהודים כלליים שאינם מוגדרים דתיים, יוזמות פרטיות וקבוצתיות פשוט הגיעו לחבק לנחם ולרוב הם יצאו מחובקים ומנוחמים מגודל העוצמות שהם למדו להכיר בבתי האבלים.

נחשפתי השבוע לעשרות רבות של סיפורים שכאלו, לדוגמא ישיבה חקלאית כלשהי השייכת למגזר הדתי לקחו עמם סחורה חקלאית והגיעו לבתי האבלים לנחם ולהביא את הסחורה, זוג שאינם שומרי תורה ומצוות חילקו סכום גדול של כסף לכל המשפחות, ואנשים רבים הגיעו, כיבדו והתלבשו כראוי ונכנסו לבתים ולאוהלים, הם תיארו את החשש שלהם מראש אבל כל זה נשכח כשמשפחה ועוד משפחה קיבלו את פניהם במילים חמות, בחיבוק, באמירה ברורה: אנחנו אחים!

כבר אמר הגאון רבי ישראל מאיר לאו שליט"א שעם ישראל לקחו אליפות באחדות בעת אסונות.. אבל לצערנו רק אז... והשאלה המהדהדת היא מדוע??  

והתשובה לכך היא פשוטה, בעת אסונות החיים מקבלים פרופורציה לדברים החשובים יותר ופחות, פתאום שיקולי אגו וכבוד אינם מן המנין, פתאום נתונים שהיו נראים כהר הפכו להיות חסרי משמעות, ובעיקר פתאום רואים שניתן להישאר יהודי שמקפיד על שולחן ערוך לחומרה ועם כל זה לוותר על אג'נדה כזו או אחרת שעד לרגע האסון נראית כחומה בצורה.

וככל שממדי האסון נקלטים והופכים להיות ברמה מסוימת אפילו הגיוניים חוזרים להם השקפות העולם המפרידות ומשסעות ומחלקות, הדחף הפנימי לחפש את אשמי האסון במירון (מלבד מהרצון למנוע אסונות אחרים חלילה) הוא דחף פנימי של הנפש הבהמית בכדי להפוך את האירוע לטבעי, להגיוני, לכזה שיש אדם ספציפי שאחראי על זה, כי כך זה יהפוך את האירוע לכזה שלא מחייב אותנו להתעוררות, מציאת האשם איננו לשם נקמה בכלל, אלא דחף פנימי להכיל את האסון חסר הממדים למסגרת הגיונית כזו שבן תמותה יכול להכיל שהיא בגלל פלוני או אלמוני.

לו יצויר שיקימו ועדות רבות, ממלכתיות ופרטיות, מח"ש וכחש, והתוצאה של כולם תהיה שאין כוח גשמי שאחראי על האירוע, אלא זהו אירוע שמימי ואין את מי להאשים, אז ללא ספק נתחיל לחשוב על עצמנו, מה בורא עולם רוצה מאתנו, אבל היום הרבה יותר נוח למצוא את האשם לא בשביל העונש שלו אלא כדי לשחרר את עצמנו מאחריות אישית, להבין ש-45 הקורבנות הללו לא באו לעורר את משפחתם, ולא את עצמם, אלא אותנו כל בית ישראל שבוכה את אשר קרה בשריפה.

היכולת והרצון להשליך על האחר את האחריות נובע מהרצון הפנימי שלנו לחזור למקום הנוחות שלנו, כדי שנוכל לישון רגועים בלילה, שלא נצטרך להיות מוטרדים ממחשבות איך עלינו לתקן את עצמנו כפרטיים וכחברה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואולי, אולי הגיע הזמן, שהחי יקח אל ליבו את הרגעים האלו שהתרחשו השבוע בבתים שונים, רגעים של חיבוק של חילוני ודתי עם חרדי, רגעים שכולנו משום מה הבנו שבסוף אנשים אחים אנחנו, שכולנו עמדנו יחד בהר סיני. הרי דרך השנאה והפילוג ב-73 שנים האחרונות לא הוכיחה את עצמה, אז אולי הגיע הזמן לחשוב על דרך אחרת לשמור על קיום תורה ומצוות כדת וכדין לצד אחינו האחרים ולא מולם.

גדלנו מתוך תפיסה שצריכים להיות בדלנים מתוקף מציאותנו וסגנונו, אבל ברגע אחד שחברו להם 45 קורבנות האחד על ובתוך רעהו, ירדה תובנה חדשה על עם ישראל ואולי עד כמה שקשה לומר זאת דווקא צורת עלותם בסערה השמימה בהדבק איש אל רעהו ניתן לומר שבמותם ציוו לנו את החיים, להיות ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד, וכדברי רבי לוי יצחק מברדיטשוב של"ג בעומר הוא תחילת השליש האחרון של ספירת העומר שהם ימי ההכנה לקבלת התורה, קבלת התורה חייבת להיות באחדות! לקיים את התורה ללא פשרות על שום סעיף קטן במשנה ברורה, אבל כאיש אחד בלב אחד, כאשר ציוו לנו במותם ביום ל"ג בעומר.

בימים האלו שמשפחות שכולות מקדשות שם שמים בגבורה לא הגיונית הם ומהווים גשר בין כאלו שאף היו רחוקים מתורה ומצוות, הם חותמים את עצמם כגיבורי הרוח בספר תולדות הימים, ראוי לסיים בדברי הרש"ר הירש בפרשתנו לאחר כל הקללות ישנם פסוקי נחמה המעודדים אותנו, ובתוך דבריו: רש"ר הירש ויקרא פרק כו פסוק מב

"הם תפסו את הגלות על כל מרירותה - במשמעותה הטהורה כ"ריצוי עוונם"; נחה דעתם, שחוב עברם נתכפר ונמחק, והם ממלאים את תפקיד הגלות מדעת ומתוך נאמנות לחובה, וכך התעלו אל הניגוד הטהור של טעות עברם. ואז - "וזכרתי את - בריתי יעקוב": אהיה עמם בכל לילות הגלות הארוכים; אהפוך את חשכת ליל גלותם להתגלות מאירה של הנהגת ה', שהרי אף הם מאירים בליל העמים בהתמסרותם לייעוד האדם, והם מזהירים ככוכבים בשמחת הקרבה עצמית - בחייהם ובמותם. והנה עתה נתמלאה סאת סבלם; כי בדם ליבם חתמו על נאמנותם לתורה - בתוך הדפים של דברי ימי העמים"

הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין