המנהג הוא שלא תוקעים היום - ערב ראש השנה - בשופר, כדי לבלבל את השטן. שיחשוב שכבר עבר יום הדין…
השאלה המתבקשת והצועקת היא: הרי השטן הוא מלאך, ואיך אפשר לבלבל אותו? ובפרט שראש השנה כבר מוגדר וקבוע מראש, ונדפס בכל הלוחות שנה החדשים… ובפרט שגם נה שעברה לא תקענו בערב ראש השנה וכך לפני שנתיים והלאה… וכי השטן הוא כזה טיפש לא לזכור מה שהיה…
הסבר מדהים בגאוניותו ובפשטותו אומר הרבי מליובאוויטש:
מבואר בר"ן שבחודש אלול תוקעים בשופר כדי לבלבל את השטן, הכיצד? השטן מכין חבילות של עבירות לקראת הדין. אך ע"י שתוקעים בשופר ומתעוררים לחזור ולשוב לה' אז העבירות מתבטלות והיו כלא, וזה מבלבל את השטן הקטיגור עד שמסתתמים טענותיו.
ולפי זה לכאורה השאלה מתעצמת:
אם בערב ראש השנה לא תוקעים בשופר, וממילא נחסר בהתעוררות התשובה, ואיך אי התקיעה בשופר תבלבל השטן?
אלא מבאר הרבי:
ישנו מצב שהאדם נמצא בתסביך נפשי נחיתי, הוא כל הזמן מייסר את עצמו שהוא לא בסדר, הוא כל הזמן אומר לעצמו: "אני דפוק", "אני רשע", "אני רע", "אני לא בסדר". אוי אוי אוי, מה שה' יעשה לי…
זהו שלא.
לא זו הדרך בה אנו ניגש לראש השנה.
בבוא ערב יום הדין, היהודי כבר מוכן לקראת הדין, הוא בטוח בצדקתו. מדובר על מצב נפשי בו היהודי מעריך את הקשר בינו לבין קונו, קשר של אבא ובן, ובעל ואשה, ומלך ועבד וכו' וברור לו לחלוטין שהוא יזכה בדין (ולכן גם לא אומרים תחנון בערב ראש השנה).
מנין הביטחון של היהודי?
זה נובע מעומק האמונה, ש"אני בן של מלך". היהודי אומר לעצמו: "אני טוב", "אני חסיד", "אני יכול… " היהודי נמצא במצב נפשי של בן הסמוך ובטוח על אביו שיעשה לו רק טוב, ולכן גם כאשר אביו מניפו וזורקו לאויר, הילד צוחק, כי הוא - בהכרתו הנפשית - בידיים של אבא היקר.
כאשר יהודי ניגש לדין מתוך הכרה נפלאה זו, הוא בטוח ורגוע. וכאשר הוא בטוח בכך, השטן/הקטיגור פשוט מתבלבל ומסתתמים טענותיו. השטן רואה את הקשר הנשמתי הנפלא הזה של היהודי עם אבא שבשמים, והוא פשוט מתבלבל, הרי כל העבירות שאסף באות להעיד על ההיפך הגמור, על הנתק בין היהודי לאביו שבשמים, אך כעת נמצא בדין מולו יהודי אחר. זו הדרגא הכי גבוה שיהוד יכול להגיע אליה במהלך תשובתו, לאחרי כל החלטותיו הטובות ושינוי המעשים הרעים לטובים הוא מגיע למצב בו הוא מתקן לא רק את מעשיו הלא טובים אלא גם ובעיקר את המצב הנפשי הלא טוב. וזו עיקר התשובה.
וזהו עומק הענין שלא תוקעים בשופר.
אם במשך החודש ניסינו לעורר את היראה הטבועה בנשמתינו, ולתקן את מעשינו, כעת הגענו לשלב הכי חשוב ועיקרי בתיקון הנפש, והוא, ההכרה שאנחנו בידיים של אבא היקר בשמים. ולכן איננו תוקעים בשופר שלא לעורר החרדה, כי כעת אנו אוחזים כבר בשלב ההכרה של אהבה וביטחון באבא הטוב והרחום שבשמים.
האהבה והיראה שלובים הם זה בזה, באופן כללי ראש השנה ויום הכיפורים הם שלב היראה, וסוכות ושמחת תורה הם שלב האהבה. אך בעומק הענין כבר עכשיו בשלבי היראה מנוצצים רגשות האהבה, וזה מתבטא בביטחון המוחלט שנזכה בדין.
כך הבטיח הקב"ה בתורה "אתם נצבים היום - בדין".
כתיבה וחתימה טובה!
שנה טובה!
שנה של גאולה, גאולה שלימה ואמיתית, ברוחניות ובגשמיות, בעני הכלל ובעניני הפרט. ותיכףומיד ממ"ש.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com