אאא

תולדות האדם רצופים באירועי רעב קשים.

אירועי רעב קיצוניים ונרחבים, אשר מאיימים על אוכלוסיות שלמות, נעשו נדירים יותר ויותר, גם אם טרם נעלמו לחלוטין מהעולם. בדרך כלל אירועים כאלה קורים כבר רק בעתות משברים מדיניים, למשל בעת מלחמה, כמו שמתרחש באתיופיה ממש עכשיו.

כבר כמעט לא קורה שאירועי רעב קשים קורים רק בגלל מחסור ביבול חקלאי הנגרם מסיבות טבעיות, כגון בצורת או מזיק, כמו בימי התורה. הכלכלן אמרטיה סן זכה בפרס נובל על כך שהוכיח שהרעב הגדול האחרון שהיה עד היום בהודו, בשנת 1943, נגרם לא על ידי מחסור במזון, אלא על ידי כשלים מנהליים בשינוע המזון למקומות בהם הוא היה נחוץ. הפיתוח הכלכלי והטכנולוגי, והיכולת לשנע את שפע המזון הקיים בעולם ממקום למקום מאפשר להתמודד עם כמעט כל מחסור זמני במזון בכל מדינה מתפקדת. גם אם במדינה אחת יש מחסור, אפשר לספק את המזון ממדינה אחרת. למעשה, יש מדינות, ובהן הן ישראל והן מצריים, אשר תלויות באופן קבוע בייבוא מזון על מנת להאכיל את האוכלוסיה שלהן.

אבל גם אם אירועי רעב קיצוניים, מצבי חירום בהם אנשים עלולים לגווע, כמעט ונעלמו מהעולם, תת-תזונה כרונית עדיין נפוצה, גם אם היא לא הורגת, וזאת למרות שיש מספיק מזון בעולם כדי להאכיל את האנושות כולה כראוי. קשה להאמין, אבל כעשירית מבני אדם (800 מיליון) ברחבי העולם אינם מסוגלים לצרוך מספיק קלוריות על מנת לקיים חיים פעילים בריאים. זוהי בעיקרה בעיה של עוני.

 

אחרי שנים של ירידה מתמדת במספר הרעבים בעולם, היתה בשנתיים האחרונות עליה קשה במספרם כתוצאה ממגפת הקורונה, מלחמות ובצורות. למרות זאת, חיסולה של התת-תזונה בעולם נמצא בהישג ידינו בפעם הראשונה בהיסטוריה, בגלל הצמיחה הכלכלית ברחבי העולם. סיומו של הרעב אומץ על ידי מדינות העולם כאחד מיעדי הפיתוח של האו״ם לשנת 2030. זה יכול להיות הישג היסטורי.

מה יאפשר לזה לקרות? בעיקר ההתקדמות המטאורית בחקלאות העולמית שהחלה במאה ה-18 והתפשטה לאסיה ודרום אמריקה במאה ה-20. פיתוח ואימוץ שיטות גידול וזרעים משופרים, דשנים כימיים והשקיה אפשרו לחקלאים בכל העולם להגדיל את היבולים שלהם באופן דרמטי. וכך, למרות שאוכלוסית העולם גדלה גם היא בקצב אקספוננציאלי, התחזיות הקודרות משנות ה-60 שניבאו רעב עולמי כבד לא התממשו כי תפוקת המזון צמחה עוד יותר מהר מאשר האוכלוסיה.

ומה לגבי העתיד? האם סכנת הרעב חלפה ללא שוב? לא בטוח. אוכלוסית העולם ממשיכה לגדול, בעוד שהעליה בתפוקת המזון מאטה את הקצב. האיום העיקרי על הביטחון התזונתי, שאליו אנחנו כבר מתייחסים כמובן מאליו, הוא שקריסה של מערכות אקולוגיות, מחסור במים ושינויי האקלים יפגעו קשות ביבולים. יום אחד אנחנו עלולים לגלות שמערכת המזון שלנו איננה חסונה כפי שאולי נדמה, ויש איומים בקנה מידה גלובלי שלא ניתן לפתור על שינוע מזון למקומות שהוא חסר. ימים יגידו באיזה מידה האנושות תצליח להתמודד עם איומים אלה.

והאם עוד מהגרים בגלל רעב?

מה שלא השתנה מימי התורה הוא שכאשר היבול החקלאי סופג מכה קשה, אנשים נוטים, בהיעדר מוצא אחר, להגר, כמו שעשה אברהם אבינו. אחת הסכנות הגדולות של משבר האקלים היא שהוא יגרום לגלי הגירה של מליונים רבים של ״פליטי אקלים״. ישנן אינדיקציות שחלק מגלי ההפליטים שמנסים להגיע לארה״ב ממרכז ודרום אמריקה בשנים האחרונות, ולאירופה מאפריקה ומהמזה״ת, מונעים על ידי שינויים אקלימיים כגון בצורות קשות שפגעו בהכנסתם החקלאית. יש בעולם עדיין מאות מיליוני חקלאים זעירים שמגדלים חלקות קטנות בשיטות מסורתיות, ואין להם שום הגנה של ממש מהתפרצויות מזיקים, מזג אויר קיצוני ואיומים אחרים. כשאסון כזה מתרחש, ובהיעדר ברירה אחרת, חלקאים כאלה נאלצים פעמים רבות לקום ולנדוד.

ובדיוק כמו אברהם אבינו, המהגרים האלה חשופים לסכנת ניצול ופגיעה הן בתוך מדינתם שלהם והן במדינות אחרות. מעבר לכך,החיכוכים שעשויים להיגרם בין אוכלוסיה מהגרת לבין האוכלוסיה המקומית יכולים, גם בימינו, לעורר גלי הדף שלהם השלכות ארוכות טווח גלובליות. גלי הפליטים שהגיעו לאירופה וארה״ב גרמו במקרים רבים לעלייתן של מפלגות פופוליסטיות ושונאות זרים (ולעתים גם בעלי אלמנטים אנטישמיים). ויש הסבורים שגם מלחמת האזרחים בסוריה, ששנתה את המזרח התיכון, נגרמה בחלקה על ידי החיכוך בין תושבי הערים לבין מהגרים מאיזורים כפריים שנאלצו לעזוב את בתיהם בגלל בצורת מתמשכת.