פרשת פקודי מביאה דין וחשבון מפורט על סך התרומות שגויסו מהעם לבנית המשכן, ועל אופן השימוש בהן וההוצאה לפועל של כל הוראות בנית המשכן מהפרשות הקודמות.
משה מראה פה מופת של ניהול ציבורי. הרי זו מטרתו של כל שלטון: להשקיע באותם נכסים שחיוניים לתפקוד המדינה ומטיבים עם הציבור כולו, אך שיחידים לא ישקיעו בהם בעצמם ללא השלטון - מה שקרוי ״טובין ציבוריים״ בשפת הכלכלה. כאן מדובר במשכן, אך להבדיל, אותו עיקרון תקף גם לדברים כמו צבא, משטרה, תשתיות, בתי ספר וכו. איך השלטון משיג מטרה זו? על ידי גיוס כספים מן העם במסים או בתרומות.
הדין והחשבון המפורט בפרשת פקודי מייצר שקיפות מלאה: הוא מתאר לנו על מה כל שקל ושקל הוצא, מי בצעו את הפעולות בשם השלטון, ובאיזה מידה מה שבוצע בפועל תואם את ה״מפרט״ שלו התחייב השלטון - כמו שתואר בפרשות הקודמות - ואשר בשמו הוא אסף את הכסף מהעם. במדרש תנחומה מסופר אפילו כיצד משה נדרש לחקור פער של אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בחשבון ההוצאות על מנת לתת דיווח לעם (ואז נזכר שהם הוצאו על ווין לעמודין). במדרש רבה מסופר איך משה היה גם צריך לדווח מה נעשה ביתרת הכסף (משכן לעדות).
למרבה הצער, כידוע, לא תמיד שלטון מתנהג בצורה שקופה שכזו. אחד הביטויים השכיחים ביותר של שחיתות שלטונית היא שימוש לא נאות בכספי ציבור, שלא לשם הענין שעבורו הם נאספו, או שלא על פי המפרט שהובטח, אלא לצרכים אישיים ולא ציבוריים. התוצאה יכולה להיות מחסור בכמות ה״טובין ציבוריים״ שחיוניים לתפקוד המדינה - למשל, מחסור בתשתיות ציבוריות - או באיכותן, למשל בתשתיות לא איכותיות ומתפוררות.
נראה שסוג זה של שחיתות שלטונית נמצא עימנו מאז ימי התורה ועד היום, ולדבר יש כמובן השלכות על הכלכלה והחברה. ברור שגם במדינות עשירות יש שחיתות שלטונית, אבל כשמסתכלים על נתונים של פריון כלכלי ושל שחיתות שלטונית, אפילו בימינו, מוצאים מתאם מסוים: מדינות שהשלטון בהם מושחת יותר (בעיני מומחים) נוטות להיות גם המדינות העניות יותר בעולם. אבל מה גורם למה? זהו נושאו של ויכוח ותיק ומר בין כלכלנים: האם שחיתות שלטונית (שנגרמת על ידי מוסדות חלשים) הם מהגורמים המרכזיים לעוני של מדינות מסוימות, או האם השחיתות היא רק סימפטום של העוני, והוא נגרם בעיקר על ידי גורמים אחרים. לויכוח הזה יש השלכות מעשיות מכריעות, שכן אם המוסדות החלשים הם שורש הבעיה, סיוע חוץ למדינה עניה עם מוסדות שלטוניים קלוקלים יהיה חסר תוחלת, בזבזני, עשוי ליפול לידי מנהיגים ופקידים מושחתים ואפילו להעצים את השחיתות. לחלופין, אם השחיתות היא רק סימפטום של עוני, סיוע מספק למדינה עניה יכול לעזור לה לצמוח ולהתפתח (גם אם חלקו יפול לידי השחיתות), והצמיחה הזו בעצמה תביא לחיזוק המוסדות השלטוניים ולביעור השחיתות, שכן חברה משכילה ואמידה יותר נוטה לעקוב אחרי מנהיגיה מקרוב, ולהשקיע במנגנוני פיקוח שונים. זהו ויכוח מר וקשה שטרם הוכרע באופן מדעי…
איך בפועל ניתן לצמצם את השחיתות? במדרש לפרשתנו נדון באם משה היה באמת גזבר לעצמו כפי שעשוי להשתמע מהכתוב. זה מדגיש את הצורך בהפרדת תפקידים בין מבצע הפעולה לבין הגזבר שמפקח עליו, ורבותינו שנו ש״אין ממנים שררה על הציבור פחות משניים״ֿ (מדרש רבה לפרשה), כלומר גיוס כספים צריך להיעשות בשניים. אלה דוגמאות למנגנוני בקרה שכמותם נהוגים גם בימינו. מחקרים הראו שמנגנונים כאלה - כולל ביקורת פתע של חשבונות - יכולה להיות אפקטיבית ולצמצם את ההוצאות המדווחות על ידי פקידי שלטון מקומי.
שאלת השחיתות היא מהותית לא רק לנושא הצמיחה הכלכלית, אלא גם למשבר הסביבתי. אחת הדרכים הנפוצות והקלות ביותר שבה גורמים שלטוניים או גופים ביצועיים פועלים בשחיתות היא ניצול או פגיעה במשאבי טבע ציבוריים לשם רווח עצמי, כולל חסכון בעלויות ניקוי והגנה על הסביבה בעת ביצוע עבודות פיתוח. זה קל ומפתה במיוחד בגלל שלרוב משאבי טבע לא מנוטרים דיים. גם ברמה העולמית, רבים ממשאבי הטבע החשובים ביותר בעולם נמצאים במדינות בעלות מוסדות חלשים הנגועות בשחיתות רבה. דוגמא חשובה מעין כמוה הם יערות הגשם באיזורים המשווניים של כדור הארץ. ביערות אלה מרוכז המגוון הביולוגי העולמי, וגם אצורה בהם (הן בעצים והן באדמה) כמות פחמן עצומה. ככל שהיערות האלה נכרתים ונשרפים, מינים רבים נכחדים, ומשוחרר לאטמוספירה פחמן דן חמצני, שיחד עם זה שנפלט מתחנות כח וכלי רכב, תורם תרומה גדולה מאוד לשינוי האקלים. הענין הוא שהאיזורים המשווניים הם גם נוטים, באופן כללי, להיות האיזורים העניים יותר בעולם, ולכן היערות האלה מצויים תחת שליטתן של ממשלות יחסית חלשות כלכלית, או נגועות בשחיתות, אשר גם כאשר הן רוצות להגן על היערות (כתוצאה מלחץ בינלאומי)ֿ, מתקשות לאכוף זאת, במיוחד באיזורים נידחים עם מוסדות מקומיים חלשים. הדבר נכון באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה, ואפילו במדינות שאינן עניות מאוד עוד כמו אינדוניזה, ואפילו בברזיל. כך שבעית השחיתות, אפילו במדינות מתפתחות, אינה רק נחלתם של עניי העולם. היא בעיה קריטית ודחופה של כולנו.