פרשת 'דברים' נקראת בשבת שלפני תשעה באב – היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי.
במוצאי שבת, עם ישראל כולו מתכנס לצום, לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני – חורבן שעליו אנו מתאבלים זה למעלה מאלפיים שנה.
מסופר על הקיסר נפוליאון, שראה קבוצת יהודים יושבים על הארץ ובוכים.
כששאל לפשר הדבר, ענו לו יועציו: "אלו יהודים המתאבלים על חורבן מקדשם".
ענה הקיסר: "עם שמסוגל לשמר את זכר חורבנו לאורך כל כך הרבה שנים – עוד ישוב ויבנה אותו."
ואכן – איננו שוכחים. זכרו של בית המקדש חי ופועם בליבנו ובתפילותינו, יום־יום.
הרומאים יכלו לשרוף אבנים – אך לא את הרוח. כי המקדש הרוחני חי וקיים לנצח.
העובדה שאנחנו ממשיכים להתאבל – מעידה על כך שזהו חורבן זמני.
מתוך השבר – נולדת התקווה. ומיד אחרי תשעה באב מגיעה – שבת נחמו. שבת של נחמה. של אמונה. של תקווה גדולה בלב שכל זה עוד ישוב – והבית ייבנה מחדש.
ביום תשעה באב – זה הזמן לעצור. לחשוב. לעשות חשבון נפש – על מה הביא לחורבן, ולקבל החלטה: לאהוב יותר. לכבד יותר. כי בגלל שנאת חינם נחרב הבית, ובזכות אהבת חינם – ייבנה הבית השלישי והנצחי.
0 תגובות