המשנה במסכת ברכות (כח ע"ב) מביאה את דברי רבי אליעזר האומר "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" ובביאור דברי רבי אליעזר הובאו בגמרא (כט ע"ב) כמה הסברים. רבי יעקב בר אידי אמר רב אושעיא מבאר כי תפילת קבע הכוונה לתפילה שמתפלל מרגיש בה שהיא כמשא המוטל עליו והוא מתפלל רק כדי לצאת ידי חובתו ולא כמי שצריך את בקשת הרחמים מאת ה', רבנן מבארים כי תפילת קבע משמעותה תפילה שלא נאמרת בלשון של תחנונים.
ומבארים הראשונים (תלמידי רבינו יונה ד"ה ורבנן וכן התוספות ד"ה כל) כי לשיטת רבנן כדי לצאת ידי חובת תפילה יש לומר את התפילה בלשון נחת ותחנונים וזאת אף אם התפילה נראית עליו כמשוי.
הרא"ש וכן הטור (או"ח סימן צח) הביאו להלכה גם שיטת רבנן שיש לומר את התפילה בלשון תחנונים וגם את שיטת רבי אושעיא שאין להתפלל במרוצה וכמי התפילה עליו כמשוי אלא יש להתפלל במתינות.
השולחן ערוך (או"ח סימן צח סעיף ג) פסק להלכה את שיטת הרא"ש והטור שיש להתפלל גם דרך תחנונים כרש המבקש בפתח וכן יש להתפלל באופן שהתפילה לא תראה עליו כמשא שיש להיפטר ממנו.
ובביאור הלכה (ד"ה יתפלל דרך תחנונים) כתב שיש להיזהר מאוד באופן אמירת התפילה שכן יש פוסקים הסוברים שאם התפלל שלא בדרך תחנונים וכן כמי שהתפילה עליו כמשוי, הרי שהוא לא יצא ידי חובת תפילה ועליו לחזור ולהתפלל.
לעניין תפילת תחנונים כתב הפרי מגדים בפתיחה להלכות תפילה "אף שיש בני אדם שאין צריכים לחם ולא יחסר להם מכל טוב, מכל מקום צריך לבקש על העתיד שלא יחסר לו וכו'" ובמחשבה זו יש כדי לסייע להתפלל בדרך של תחנונים.
כוונת פירוש מילות התפילה
מלבד החובה להתפלל בדרך של תחנונים ובמתינות ושלא כמי שהתפילה כמשוי עליו, יש גם לכוון את פירוש המילים שמוציא מפיו בעת התפילה.
הגמרא במסכת ברכות (לא ע"א) מביאה את דרשת אבא שאול לעניין החובה לכוין את פירוש המילים בתפילה "תנו רבן המתפלל צריך שיכון את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר תכין ליבם תקשיב אזנך (תהילים י יז)" ומבארים הראשונים (תלמידי רבינו יונה ד"ה המתפלל) כי אבא שאול הביא את הפסוק בתהילים "תכין ליבם" רק כסימן לחובת המחשבה על פירוש המילים ולא כראיה מוחלטת, וזאת משום שהפסוק בתהילים "תכין ליבם", עוסק בכוונת הלב ובטהרת המחשבה הנדרשים בתפילה, וממילא אבא שאול שהסתמך על הפסוק גם כדי לדרוש את חובת כוונת פירוש המילים מגדיר את הפסוק רק כסימן ולא כאסמכתא גמורה.
חובת כוונת פירוש המילים נפסקה להלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן צח סעיף א) "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר= לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות"
לעקור ממקומו בעת תפילת שמונה עשרה לצורך עיון בסידור
לאור החובה לכוון את פירוש המילים וכן החובה להתפלל בדרך של תחנונים ובמתינות, יש לעיין מה דינו של מי שבעת התפילה התעוררו אצלו מחשבות המטרידות אותו והוא מתקשה לכוון את פירוש המילים או שהוא מתקשה לומר את התפילה בדרך של תחנונים , האם מותר לו לעקור את רגליו וללכת לעיין בסידור התפילה כדי להשיב את כוונת ליבו ולסדר את מחשבת התפילה.
הגמרא במסכת סוכה (מא ע"ב) אומרת כי אין למתפלל להחזיק בחיקו או בידו תפילין או ספר תורה ומבארים הראשונים (רש"י ד"ה עע) כי סיבת האיסור היא משום שכוונת המתפלל עשויה להיות מופרעת נוכח החשש שהתפילין או ספר התורה יפלו מידו ולכן אין דעתו של המתפלל מיושבת עליו לכוון כראוי.
וכתב התרומת הדשן (סימן יז, הובאו דבריו גם בבית יוסף או"ח סי' צו) כי אומנם אין להחזיק בידו תפילין או ספר תורה בעת התפילה, אך מותר למתפלל להחזיק בידו סידור תפילה וזאת משום שהסידור נועד לצורך התפילה ויש בו לסייע בכוונה וממילא שאין הסידור מהווה מיטרד או חשש שמא הוא יפול מידו.
להלכה פסק השולחן ערוך (או"ח סימן צו סעיף ב) כי מותר בשעת התפילה לאחוז בסידור וזאת משום שהסידור מסייע לתפילה וממילא שהמתפלל אינו מוטרד שמא הסידור יפול מידו.
בעניין זה הביא המשנה ברורה (או"ח סי' צו סע"ק ז) את דברי החיי אדם כי מי שלא החזיק בידו סידור ובאמצע התפילה התבלבל ומתקשה לזכור את מילות התפילה, הרי שיהיה לו אף מותר לעקור את רגליו באמצע תפילת שמונה עשרה וללכת לארון שבו מונחים הסידורים כדי לעיין בסידור ולהשיב את כוונתו [ולכתחילה לאחר שלקח את הסידור יש למתפלל לחזור למקומו הראשון משום חשיבות העניין של קביעות מקום, אך ייתכן כי אם המתפלל בוש מפני הציבור הרי שלא תהיה עליו חובה לחזור למקומו הראשון וצ"ע לעניין הלכה למעשה].
ובפסקי תשובות (סי' צו סע"ק ג) כתב כי אם יכול לרמוז למי שכבר סיים את תפילתו כי הוא מעוניין בסידור, הרי שיש להעדיף זאת ולא לעקור רגליו באמצע תפילת שמונה עושרה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה