הגמרא במסכת ראש השנה (לד ע"ב) דנה במחלוקת חכמים ורבי שמעון בן גמליאל (ר"ה לג ע"ב) האם שליח הציבור שחוזר על התפילה יכול להוציא ידי חובה את כל מי שמעוניין לצאת ידי חובה ואף את מי שיודע להתפלל בעצמו או ששליח הציבור מוציא ידי חובה רק את אלו שאינם יודעים להתפלל בעצמם.
שיטת חכמים היא כי שליח הציבור חוזר על התפילה כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקיא בתפילה ומבאר הבית יוסף (או"ח סי' קכד) כי אותו השומע שאיננו בקיא בתפילה צריך הוא לכל הפחות להבין את המילים ששליח הציבור אומר, אך אם חוסר הבקיאות הוא מוחלט והשומע אף איננו מבין את משמעות המילים הרי שאין השומע יוצא ידי חובה בחזרת שליח הציבור על התפילה.
בביאור סברת חכמים כתב הר"ן (ר"ה יא ע"ב בדפי הרי"ף) כי למרות שקיימא לן (ר"ה כט ע"א) שבכל הברכות גם מי שכבר יצא ידי חובה יכול הוא להוציא אחרים ידי חובה, אך לשיטת הירושלמי כלל זה איננו חל בתפילה [וכן בקריאת שמע וברכת הזמן] וזאת משום שתפילה עניינה הוא בקשת רחמים וממילא על האדם לכתחילה לבקש רחמים על עצמו ורק במקרה שהמתפלל איננו בקיא בתפילה אזי ניתן לצאת ידי חובה על ידי תפילת שליח הציבור.
שיטת רבי שמעון בן גמליאל כי שליח הציבור יכול להוציא ידי חובה את כל מי שחפץ בכך ואף שאותו השומע את חזרת הש"ץ הוא בקיא בתפילה ויכול להתפלל בעצמו ומבארת הגמרא כי לשיטת רשב"ג למרות שהציבור יכול לצאת ידי חובה בחזרת הש"ץ בכל זאת הציבור מתפללים בלחש כל אחד לעצמו וזאת כדי לאפשר לשליח הציבור להתכונן לחזרת הש"ץ הנאמרת בקול רם שתפילתו תהא שגורה ומתוקנת בפיו.
להלכה פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קכד סעיף א) את שיטת חכמים כי רק מי שאיננו בקיא בתפילה יכול לצאת ידי חובה בשמיעת חזרת הש"ץ ובמשנה ברורה (סי' קכד סע"ק א) הביא את שיטת הפרי מגדים שהבקיא בתפילה אפילו בדיעבד אינו יכול לצאת ידי חובה בחזרת הש"ץ ועל הבקיא להתפלל בעצמו.
עוד פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קכד סעיף ג) את שיטת הרד"א בשם תשובות הרמב"ם (הובאו דבריו בבית יוסף או"ח סי' קכד) כי גם במקרה שכל ציבור המתפללים בקיא בתפילה וכל אחד מיחידי הציבור התפלל בעצמו, בכל זאת חובה על שליח הציבור לחזור על התפילה כדי לקיים את תקנת חכמים של חזרת הש"ץ.
טעמים נוספים לחזרת הש"ץ
כתבו הפוסקים כי מלבד הטעם המובא בגמרא שחזרת הש"ץ נועדה להוציא ידי חובה את מי שאינו בקיא בתפילה, ישנם טעמים נוספים לחזרת הש"ץ שנתקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה.
כתב הרמ"ע מפאנו (סי' קב בשאלה השמינית) כי למרות שבזמן הזה כולם מחזיקים את עצמם בקיאים להתפלל לבדם ואיננו יוצאים לכתחילה ידי חובה בתפילת שליח הציבור, אך ראוי כי לכל הפחות יהיה ספק ביד המתפלל שמא הוא לא כיוון כראוי בתפילתו שבלחש וממילא שיכול הוא לנצל את חזרת הש"ץ ולהקשיב בה כראוי באופן שתעלה לו תפילת שליח הציבור כתפילה שלימה ובכוונה.
הרא"ש ( מגילה פרק ג סימן ז) כתב כי כיום שכולם בקיאים בתפילה ומתפללים בלחש יש לשליח הציבור לחזור ולסדר את הפילה כדי שהציבור יענו קדושה ומודים ובערוך השולחן (סי' קכד סע,ק ג) כתב שחזרת הש"ץ עניינה הוא גם כדי שהכוהנים יברכו את העם.
על אף שאין לנו עסק בנסתרות כבר כידוע שעל פי תורת הנסתר לחזרת הש"ץ ישנה חשיבות עליונה ובעניין זה כתב היעב"ץ (סידור היעב"ץ בהנהגת חזרת התפילה) כי חזרת הש"ץ "סודו גדול ורם יתר מתפילת לחש שהיא בכוונת שם אדנות וזו בבחינת שם הוי"ה וכו' וכל דברי חכמינו יש להם טעם נגלה ונסתר"
ייתכן לומר כי חשיבותה הרבה של חזרת הש"ץ כאמור לעיל היא גם הטעם לדברי הרבינו יונה (הובאו דבריו בבית יוסף סי' קכד) כי השח בעת חזרת הש"ץ גדול עוונו מנשוא.
דברי הרבינו יונה נפסקו להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' קכד סעי' ז) "לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו. הגה: וילמד בניו הקטנים שיענו אמן, כי מיד שהתינוק עונה: אמן, יש לו חלק לעולם הבא (כל בו)." ובעניין זה מפורסמת הערת הפוסקים כי הביטוי "גדול עוונו מנשוא" איננו ביטוי המצוי בשולחן ערוך.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.