מיליון שירים נכתבו והולחנו, מאמרים, ומחקרים נערכו על הקשר המיוחד שבין אימא לילדיה, ועדיין הנושא הזה לא מוצה ולא ימוצה לעולם. כי כל אימא היא עולם מלא לילדיה, וכל ילד הוא עולם מיוחד ומופלא ומפעים לאמו. איך נוצר הקשר הזה? מהיכן מתחילה האהבה ללא תנאי?
נזכרתי בעצמי כאישה צעירה, ספק נערה או אולי נכון יותר, נערה-ספק-אישה, מחזיקה בידי את הסטיק שהתעטר בשני פסים ורודים. כך הוא עדכן אותי בדרכו חסרת היומרות שבעוד כתשעה חודשים – הסטטוס שלי שוב הולך להשתנות. קשה לי להגיד שהתרגשתי, עוד יותר קשה לי להגיד ששמחתי.
אולי הייתי צעירה מדי מכדי להכיל את גודל הבשורה, אולי הנישואים שלי היו טריים מדי מכדי שאספיק להבין שדברים משמעותיים בחיי הולכים להשתנות.
כך או כך, התופעות ההריוניות שהגיעו במהלך התקופה שלאחר מכן, גרמו לי לזנוח את המחשבות על "רציתי-לא רציתי", ולקבל בעל כורחי את המהפך שמתחולל בי.
הנערה החטובה והגבוהה שהייתי – הפכה לבעלת גוף, על עצמות הלחיים הגבוהות חיפו עתה סופגניות קטנות עגלגלות וורודות, הכושר הגופני המעולה שלי נעלם וכבדות עצלה תפסה את מקומו מבלי לבקש את רשותי או לפחות לעדכן. הרגשתי גסה, ומכוערת, ושמנה.
נזכרתי בעצמי כאישה צעירה, ספק נערה או אולי נכון יותר, נערה-ספק-אישה, מחזיקה בידי את הסטיק שהתעטר בשני פסים ורודים. כך הוא עדכן אותי בדרכו חסרת היומרות שבעוד כתשעה חודשים – הסטטוס שלי שוב הולך להשתנות. קשה לי להגיד שהתרגשתי, עוד יותר קשה לי להגיד ששמחתי.,אולי הייתי צעירה מדי מכדי להכיל את גודל הבשורה, אולי הנישואים שלי היו טריים מדי מכדי שאספיק להבין שדברים משמעותיים בחיי הולכים להשתנות.,כך או כך, התופעות ההריוניות שהגיעו במהלך התקופה שלאחר מכן, גרמו לי לזנוח את המחשבות על "רציתי-לא רציתי", ולקבל בעל כורחי את המהפך שמתחולל בי.,הנערה החטובה והגבוהה שהייתי – הפכה לבעלת גוף, על עצמות הלחיים הגבוהות חיפו עתה סופגניות קטנות עגלגלות וורודות, הכושר הגופני המעולה שלי נעלם וכבדות עצלה תפסה את מקומו מבלי לבקש את רשותי או לפחות לעדכן. הרגשתי גסה, ומכוערת, ושמנה.,,שנאתי את עצמי. שנאתי את הגוף שלי. חששתי שאולי בעלי כבר לא אוהב אותי, כי הפכתי למישהי אחרת. אולי לא הייתי מספיק בוגרת להבין שתכולת הכרס התופחת שלי היא גורם משמעותי ועצום עבור בעלי לאהוב אותי יותר. הרבה הרבה יותר. הרי נשאתי את הילד שלנו.,גם במישור הפסיכולוגי אין לי הרבה דברים טובים לספר על עצמי. השינויים הפיזיולוגיים ומכאובי ההיריון עשו את שלהם, וגרמו לי להיות נרגנת יותר, מדוכאת, מכונסת. די ריחמתי על האבא העתידי של העובר שלי באותה תקופה. הוא מצידו ניסה לעשות מה שניתן כדי לשפר את התחושות שלי, אבל כבחור צעיר עדיין לא היו לו את הכלים להבין את המתחולל בגופי ובנפשי. איך אוכל להיות אימא טובה לילד שעשה אותי אחרת כל כך ממה שאהבתי והייתי רגילה?,ואז- המחשבות נגמרו. כולן. בזרועותיי נחה לה תינוקת – מעוכה, מעוותת ולא יפה. התינוקת שלי. אהבתי אותה מהרגע הראשון, היא הייתה הילדה שלי. היא עשתה אותי אימא, ואישה. אישה אמיתית כזאת, אימהית, עם אחריות ועם עול. היא הפכה את בעלי ואותי מזוג להורים. כל יום שהיינו יחד, היא ואני, הייתי מאושרת יותר. כאילו מישהו לחץ על כפתור והכל השתנה.,ואז, לא הרבה זמן אחרי, ועוד לפני שהבנתי שאם אני עדיין לא מספיק חזקה נפשית ופיזית לילד הבא, הבנתי שחזרתי לסטטוס הקודם שלי.,PREGNANT,אני לא יכולה לומר שכל הרגשות השליליים חזרו, כי הלידה הראשונה עשתה לי משהו. היא הנביטה בי הבנות שלא היו בי טרם הייתי לאם, אבל אי אפשר לומר שהייתי ממש שמחה. פחדתי. איך תהיה לי מספיק אהבה עבור עוד ילד? ריחמתי על בתי הבכורה, ולילות רבים עברו עלי בדמעות של חוסר אונים ופחד.,למזלי, בדיוק בזמן הנכון, פגשתי את מירה. מירה היא אימא של חברה מהסמינר. היא ידעה שילדתי לא מזמן והבחינה בבטן הקטנטנה שלי. עוד לפני שהספקתי לספר לה על תחושותיי המעורבות, היא ספרה לי עליהן בעצמה.,"את חושבת שלב של אימא עלול להיות צר מלהכיל אהבת ילדים?" היא צחקה. והצחוק שלה פוגג את שאריות הפחד שלי. הבנתי פתאום דבר כל כך משמעותי ומיוחד. הבנתי שלא משנה אם יהיו לי ילד אחד, או שניים או עשרים, כי עם כל ילד שיולד הלב שלי יתרחב עוד, ויתפנה מקום לכל הרגשות שילד זקוק להן.,,הבנתי שכלום לא ממני. הילדים, והאהבה, והכוחות והכסף הם כולם מידו הפתוחה של אלוקים. כי הוא אוהב אותי, וכי הוא ראה אז את מה שאני רואה רק היום, ולא הייתי מסוגלת לראות בתחילת הדרך.,אני חיה עם האמונה הזאת כל יום. גם אם לפעמים אני מרגישה עייפות, וצורך לחכות, לתת לעצמי את הזמן עד שארגיש שגופי מסוגל להכיל את מתנת האלוקים המופלאה ששמה ילד, אני יודעת שברגע שאהיה מסוגלת יהיה לי מספיק מקום פנוי בלב בשביל להכיל אותו ולהעניק לו.,לא צריך בלחץ, לא בתור חובה, או הכרח, רק בכיף, כי דברים שלא רואים היום מכאן, יהיה אפשר לראות בעתיד, כשנקבל חיבוק ונשיקה של ילד בן שנה, או תעודת הצטיינות של ילד בגיל 6, או מסיבת סידור, או בר מצווה, וחתונות, ונכדים, והמון המון אושר.,בואו לא נצטמצם לטווח הקצר, לכאב של היום והעייפות של מחר, בואו נחשוב הלאה... בואו נרחיב את הלב. בלי לפחד.
השינויים ההורמונאליים והגופניים מורידים את הביטחון העצמי (צילום אילוסטרציה: shutterstock)
שנאתי את עצמי. שנאתי את הגוף שלי. חששתי שאולי בעלי כבר לא אוהב אותי, כי הפכתי למישהי אחרת. אולי לא הייתי מספיק בוגרת להבין שתכולת הכרס התופחת שלי היא גורם משמעותי ועצום עבור בעלי לאהוב אותי יותר. הרבה הרבה יותר. הרי נשאתי את הילד שלנו.
גם במישור הפסיכולוגי אין לי הרבה דברים טובים לספר על עצמי. השינויים הפיזיולוגיים ומכאובי ההיריון עשו את שלהם, וגרמו לי להיות נרגנת יותר, מדוכאת, מכונסת. די ריחמתי על האבא העתידי של העובר שלי באותה תקופה. הוא מצידו ניסה לעשות מה שניתן כדי לשפר את התחושות שלי, אבל כבחור צעיר עדיין לא היו לו את הכלים להבין את המתחולל בגופי ובנפשי. איך אוכל להיות אימא טובה לילד שעשה אותי אחרת כל כך ממה שאהבתי והייתי רגילה?
ואז- המחשבות נגמרו. כולן. בזרועותיי נחה לה תינוקת – מעוכה, מעוותת ולא יפה. התינוקת שלי. אהבתי אותה מהרגע הראשון, היא הייתה הילדה שלי. היא עשתה אותי אימא, ואישה. אישה אמיתית כזאת, אימהית, עם אחריות ועם עול. היא הפכה את בעלי ואותי מזוג להורים. כל יום שהיינו יחד, היא ואני, הייתי מאושרת יותר. כאילו מישהו לחץ על כפתור והכל השתנה.
ואז, לא הרבה זמן אחרי, ועוד לפני שהבנתי שאם אני עדיין לא מספיק חזקה נפשית ופיזית לילד הבא, הבנתי שחזרתי לסטטוס הקודם שלי.
PREGNANT
אני לא יכולה לומר שכל הרגשות השליליים חזרו, כי הלידה הראשונה עשתה לי משהו. היא הנביטה בי הבנות שלא היו בי טרם הייתי לאם, אבל אי אפשר לומר שהייתי ממש שמחה. פחדתי. איך תהיה לי מספיק אהבה עבור עוד ילד? ריחמתי על בתי הבכורה, ולילות רבים עברו עלי בדמעות של חוסר אונים ופחד.
למזלי, בדיוק בזמן הנכון, פגשתי את מירה. מירה היא אימא של חברה מהסמינר. היא ידעה שילדתי לא מזמן והבחינה בבטן הקטנטנה שלי. עוד לפני שהספקתי לספר לה על תחושותיי המעורבות, היא ספרה לי עליהן בעצמה.
"את חושבת שלב של אימא עלול להיות צר מלהכיל אהבת ילדים?" היא צחקה. והצחוק שלה פוגג את שאריות הפחד שלי. הבנתי פתאום דבר כל כך משמעותי ומיוחד. הבנתי שלא משנה אם יהיו לי ילד אחד, או שניים או עשרים, כי עם כל ילד שיולד הלב שלי יתרחב עוד, ויתפנה מקום לכל הרגשות שילד זקוק להן.
בדקנו. באמת אין בעולם אהבה כמו שאהבה של אמא (אילוסטרציה: shutterstock)
הבנתי שכלום לא ממני. הילדים, והאהבה, והכוחות והכסף הם כולם מידו הפתוחה של אלוקים. כי הוא אוהב אותי, וכי הוא ראה אז את מה שאני רואה רק היום, ולא הייתי מסוגלת לראות בתחילת הדרך.
אני חיה עם האמונה הזאת כל יום. גם אם לפעמים אני מרגישה עייפות, וצורך לחכות, לתת לעצמי את הזמן עד שארגיש שגופי מסוגל להכיל את מתנת האלוקים המופלאה ששמה ילד, אני יודעת שברגע שאהיה מסוגלת יהיה לי מספיק מקום פנוי בלב בשביל להכיל אותו ולהעניק לו.
לא צריך בלחץ, לא בתור חובה, או הכרח, רק בכיף, כי דברים שלא רואים היום מכאן, יהיה אפשר לראות בעתיד, כשנקבל חיבוק ונשיקה של ילד בן שנה, או תעודת הצטיינות של ילד בגיל 6, או מסיבת סידור, או בר מצווה, וחתונות, ונכדים, והמון המון אושר.
בואו לא נצטמצם לטווח הקצר, לכאב של היום והעייפות של מחר, בואו נחשוב הלאה... בואו נרחיב את הלב. בלי לפחד.
]]>
