זעקת הפחד שלה קפאה בגרון עוד לפני שנזעקה החוצה, משותקת מהפחד הגדול יותר; בעלה.
על השולחן נח מכתב ולצדו כרטיס טיסה. היעד: ישראל.
"ch'emi shvili (ביתי היקרה)," כתב לה סבא במילים קצרות "את יכולה להישאר עם בעלך הגוי וללדת לו ילדים נוספים, אבל הילדה הזו תגדל כיהודייה בארץ ישראל. אל תחפשי אחרינו, אין לך סיכוי, אנחנו כבר רחוקים מאוד. השארתי לך כרטיס טיסה. בואי."
וחתם: "אביך אוהבך".
מה עושים? בעוד דקות ספורות, תום הביקור, ישוב בעלה הביתה ויגלה כי בתו התינוקת נחטפה. את כרטיס הטיסה אימא מיהרה להחביא, וכשאבא שלי חזר סיפרה בחיוך על הביקור הנפלא ושאביה לקח את איה התינוקת להכרות עם הצד היהודי של המשפחה. אבי לא שם לב שקצוות החיוך שלה רועדים משקר ומאימה.
לילה ירד על העיר. הלילה הארוך ביותר בחייה של אמא, כשבעלה משגיח בחשדנות על כל צעד שלה. כשערפילי בוקר האירו מעט את הרחובות, לקחה את כרטיס הטיסה ממחבואו וחמקה מהבית, כשרק בגדיה לגופה, אל רכבו של אביה שהמתין לה. היא לא לקחה אתה דבר; לא בגד, אף לא תמונה למזכרת. בהחלטה נחושה עזבה את חייה הגויים מבלי להביט לאחור.
ואז החלה המהומה. אבא שלי ומשפחתו יצאו אחר הרכב הנמלט והשליכו לעברו אבנים. כשזה לא הועיל, הזעיקו את הצמרת המשטרתית ובתוך זמן קצר הוצבו מחסומים בדרך לשדה התעופה ולכל הגבולות האפשריים. התמונות שלנו הופצו בין הבלשים ובכל כלי התקשורת; גרוזיה כולה חיפשו אחרינו; אב ואם, בת ותינוקת.
בתחנת הרכבת תפסו אותנו השוטרים. סבא לו התבלבל, הייתה לו תכנית. את כל נכסיו המיר במזומנים, בדיוק למטרה הזו. הוא לקח חפיסה של שטרות והכניס אותה בשלווה אגבית לכיסו של הקצין. "בבקשה, תן לנו לעבור" אמר בסמכותיות. הקצין, מושחת כמו שציפה ממנו להיות, הוכה בעיוורון השוחד ונתן להם לחמוק כאילו מעולם לא תפס אותם. גם את המחסום המשטרתי הבא עברנו שלום באמצעות השיטה הוותיקה בעולם והמשכנו אחרי סבא, שהוביל את נתיב הבריחה.
עד שהגענו לשדה התעופה. שם, נוכחות כבדה של שוטרים חסמה את דרכינו. הם כבר לא ביקשו מאתנו להזדהות ולא עצרו לבירורים. נקרעתי בכוח מזרועותיה של אימי. סבתי הביטה בעיני השוטר והתחננה למעט רחמים. איך אפשר לנתק כך תינוקת קטנה מאימא שלה?
תראו אותי: פעוטה בת שנה וחצי, אחוזה בחוזקה בידיו של שוטר קשוח ואטום לב כשאמא שלי בוכה וצועקת בהיסטריה אמיתית. סבא שלי כמו התכונן בדיוק לרגע הזה, הוציא את כל הכסף שנותר לו ושיחד את כל מי שהיה צריך, עד הפרוטה האחרונה.
ידיו של השוטר רפו מאחיזתן וסבא לקח אותי ממנו במהירות. השערים נפתחו, רגע לפני שאבי ומשפחתו הזועמת הגיעו למקום.
וכך, ללא פרוטה בכיס אך בתקווה פועמת, המראנו אל עבר החופש: חיים יהודיים בארץ ישראל.
ארץ ישראל, ארץ האבות, ארץ הקודש! כשגלגלי המטוס נגעו בקרקע, לא היה אדם נרגש כמו סבא ראובן. דמעות נצצו בעיניו כשירד במדרגות המטוס לזרועותיה החמות של ארץ חלומותיו.
כשהתעורר למציאות, ארץ החלומות אכזבה את סבא. בחולון, בה שיכן אותנו משרד הקליטה, לא היו אנשים שומרי תורה ומצוות. היהודים היו כמעט כמו הגויים מהם ברחנו מגרוזיה, אבל בדירה הקטנה שלנו שמר סבא על גחלת המסורת ויצר עבורי חממה של יהדות שונה ומיוחדת מכל מה שהיה בסביבה. הייתי הילדה היחידה בשכונה הלבושה בצניעות.
אמא שלי עבדה קשה לפרנס את כולנו, היא החליטה שלא להינשא שוב, כדי לשמור עלי מפני כל גבר זר. הוריה גידלו אותי.
הזיכרונות הכי ראשונים של ילדותי הם סבא, מושיב אותי על ברכיו ומזין אותי, כפית אחר כפית בסיפורי תורה. בסבלנות ובאהבה משך את ליבי בתיאורים מרתקים של בריאת העולם, ומילא את עולמי באהבת הבורא.
כשכבר הלכתי לגן התוודעתי למציאות חדשה: אבא. לכל הילדים היה מישהו שהם קראו לו 'אבא', שרו שירים על אמא ואבא ואני לא הכרתי את המושג הזה. כן, הייתה לי אמא, אבל מה זה אבא? למה לי אין אבא? רציתי גם!
איפה אבא שלי???
