סיפור לשבת: חדר לידה באמצע מחנה אושוויץ

פרק א': האישה שלא הפסיקה ללדת בשואה,פרק ב': נרות השבת שהסגירו אותם לנאצים,בפרק הקודם: רוזה, אישה צעירה בהריון מתקדם, אין לה שימוש. היא לא יכולה להיות כוח עבודה. גורלה נחרץ. כשלקחו את הגברים למעצר ואת הנשים הצעירות למחנה עבודה, היא נשלחה ישירות לאושוויץ עם המבוגרים, הוריה והורי בעלה.,בפתח מחנה ההשמדה תורים ארוכים של יהודים, מחכים לגזר דינם ברגליים כושלות. ורוזה, בפעימות לב כפולות, פעימה אחת שלה והאחרת של העובר שבבטנה, תולה עיניים מקוות בד"ר הידוע לשמצה, יוזף מנגלה, מלאך המוות מאושוויץ. ידו חורצת גורלות – האם תשמאיל או תימין? ,פרק ג',היא כבר ראתה את הוריה נשלחים שמאלה, יודעת שמשם כבר לא יחזרו... והנה הגיעה תורה. ד"ר מנגלה אומד אותה במבט מבחיל וידו מאותתת שמאלה. לא, רגע, ימינה. הוא שולח אותה ימינה. הוא רצה את כרס ההיריון שלה, שהייתה נדירה כל כך בתקופה ההיא, לערוך בה ניסויים.,חדר לידה באמצע מחנה השמדה,בקבוצה קטנה של כמה נשים הרות כמותה, נלקחה למעבדה בפאתי המחנה. חייה נצלו. לפחות לכמה שעות הקרובות היא קיבלה הארכת זמן, בזכות החיים המפעמים בתוכה. בחדר המעבדה אפלולית וחוסר וודאות עמדו באוויר. היא נשמעה להוראות ונשכבה על המיטה הצרה. מנגלה הופיע, בידו מחט. במבחנה חומר מיוחד שהוא פיתח לזירוז הלידה.,הצירים תקפו אותה מיד. בתוך זמן קצר נשמעו בחדר פעיות הבכי הרכות של תינוק שמופתע מהעולם אליו הגיע. רוזה ילדה כשהיא עוצמת עיניים בחוזקה, יודעת שלא תכיר לעולם את התינוקת שלה. כן, זו הייתה בת. כך שמעה אותם אומרים כשלקחו את התינוקת למקום בלתי נודע, ופנו לחדר אחר.,תוכלו לדמיין את שברון הלב של יולדת שלקחו ממנה את בתה שזה עתה נולדה? ייסורי פרידה שפוערים בכל הגוף תהומות של כאב. רוזה ידעה ששעות החסד שקיבלה תמו, וכעת, כשהיא חלשה עוד יותר מקודם, דקות אחרי לידה מזורזת ואכזרית, הדרך למשרפות קרובה עד מוות.,הבריחה מחדר הלידה,והיא קמה. בכל כוחות הנפש של אמונתה הרימה את עצמה ממיטת הלידה, ובעוד הרוצחים עסוקים בניסויי הזוועות – היא חמקה החוצה במרוצה. כך פגש אותה מלאך המוות בפעם השנייה, וכך היא נצחה אותו שוב. מבטה לא מתערפל מולו כאומרת: סור מדרכי, אני בוחרת לחיות. היא הייתה צעירה כל כך וכבר על גבה חמישה ילדים וצרות אינספור.,אך היא נותרה טמירה ויפה. חן אצילי נסוך על פניה ובעיניה החכמות מבט נחוש. והיא רצה. כאובה ומדממת רצה, כושלת וקמה. בורחת הרחק מחדר הלידה הרצחני, אל עבר החיים.,קבוצת נשים עובדות נראתה מרחוק, נותנת לה את הכוח להמשיך עד אליהן. ומתוך בליל מדי האסירות בפסים התואמים ותגלחות הראש האחידות – נראו לפתע פנים מוכרות.,,- "מירי!!!" - "רויזה??? מה את עושה פה? ו... אין לך בטן. ילדת? מתי ילדת? איפה? איפה התינוק שלך?",כשהן חבוקות ודמעותיהן מתערבבות אלה באלה, סיפרה רוזה לגיסתה את כל הקורות אותה ואת מעשה הבריחה. מירי לקחה אותה מיד לצריף המגורים, כל הנשים נרעשו מעוצם גבורתה והתנדבו לטפל ביולדת. הן הצליחו להחביא אותה בצפיפות הדרגשים, וחלקו אתה ברוחב לב את פירורי המזון שקיבלו. ,המשלוח האחרון למשרפות,חולשת הלידה תקפה אותה, ובמסדרי הספירות האינסופיים נתמכה בכל פעם בידי נשים ששמרו עליה מימינה ומשמאלה כמלאכי שרת. כך, כשהיא מרגישה את הנס על בשרה, את ההשגחה הפרטית שהובילה את נתיב בריחתה היישר אל אחות בעלה, מתוך אלפי הנשים הכלואות במחנה, שרדה יום אחרי יום.,עד היום בו הוטלה ההוראה לחסל את מחנה העבודה ולהשמיד את הראיות. את הנשים החלשות, הצנומות, שלדי האדם העמיסו על משאיות למשרפות. מירי, אחות בעלה, נשלחה למחנה אחר, ואילו רוזה את הסלקציה הזו כבר לא שרדה. רוחה הייתה איתנה, אך גופה של היולדת הטרייה קרס. זו הייתה הפעם האחרונה בה נראתה בחיים. כשהיא בדרכה האחרונה אל המוות.,- המשך יבוא... -