אני רוצה שביום הזה אזכור כל חייל וחייל. אפילו את האלה שמחפשים לברוח הביתה ולעקוץ כמה שיותר גימלים. גם את ההוא שהולך בעשר לבסיס וחוזר בשתיים עשרה, גם את ההוא שהצליח להוציא פטור שיער ולבוא עם נעלי אדידס לבסיס.
אני רוצה לזכור את כולם. יש כאלה שיגידו אבל אבל אבל..אז זהו! אין כאן אבל. אני פשוט רוצה להקדיש את הפוסט הזה לכל אחד ואחת מהם/ן. את אלו שלובשים את המדים ויוצאים לבסיס, את אלו שלא חוזרים הביתה מהבסיס, את ההוא שלא ראה את אמא שבועיים וגם את ההוא שניסה לקלוט אינטרנט מגבול האויב.
אני רוצה לזכור ולהזכיר גם את ההוא, את אותו חייל שנמצא עכשיו בחדר אוכל מנסה לבחור בין דני למלקי, או משהו שיהיה אפשר לפחות לעבור את היום כי השקלים האחרונים שלו התבזבזו כבר בש.ק.מ שבוע שעבר.
מההוא שמשרת כמוסווה בשטח האויב, עד לאותו ההוא שמעלה סטורי ואומר: "עוד יום שבוז למערכת", מההוא בתקשוב ועד ההוא שלא יודע בית מה הוא. מההוא שלוחם את זה לבד ועד ההוא שלוחם עם משפחה שלמה שתומכת בו.
את כולם אני מנסה לזכור, לתת כמה דקות וכמה מילים של כבוד מהלב. ויש כבוד, לכל אחד ואחת. אפילו שיש כאלה שירימו גבה ושפתיים. אני פשוט רוצה להזכיר את כולם, ולהגיד תודה, ופשוט לזכור את כולם.
כי בעיני זה כבוד שהוא לובש מדים שמייצגים את מדינתו, לא אכפת לי פוליטיקה ומלחמה, דעות והשלכות. מדוע הוא קם ולבש את המדים, מדוע הוא הלך והזיע או אפילו ההפך, השתעמם במשרד ממוזגן. אך עדיין, הוא לובש מדים וחולם על הבית או על בית מלון בקופנגן, או אפילו סופשבוע בניו יורק.
אז תודה לך חיילת, תודה לך חייל, על פעילות הכי קטנה שאתה עושה למען העם שלך, אתה מאחד אותו, עם הפעולה שלך אתה מעניק לנו את התואר "הצבא הכי טוב בעולם".
אז כן,
לכולם..
לחייל שנרדם בראשון בבוקר ברכבת וחולם לחזור הביתה
לחייל שהוא גם שף שחולם לבנות מנה במקום לבנות מגדל מילקי
לחייל שיושב דרוך עם הנשק כי הוא הכי קרוב לסכנה
לחייל שנמצא בגבול ומחפש איזו נפש קרובה חיה
לחייל שמתגעגע לאוכל של אמא ולחיבוק של אבא
לחייל שאת התפילה שלו הוא עושה מול טנק רחב מימדים
לחייל שמרוב תסכול הוא חיבר אלף שירים
אפילו לחייל ההוא בלהקה צבאית
או לחייל שמחלק פירה שהיה פעם צ׳יפס שהיה פעם תוספת עם נקניק
אז לכל אחד ואחת אני פשוט אומרת
אני כאן, ואני לא אשכח, אני זוכרת.
מוקדש ❤️
]]>