באילו גוונים הייתם צובעים את המילים "אלימות במשפחה"? אני מתארת לעצמי שהייתם בוחרים באדום דם ובשחור של לילה. אבל ברוב הפעמים צבעי האלימות מגיעים בעשרות גווני אפור. לפעמים הם בהירים, חצי שקופים, אך ההשפעה שלהם לא פחות עוצמתית ומרחיקת לכת מאשר תוקפנות בצבעי הדם.
גם בחברה החרדית, מסתבר, יש לא מעט גוונים שקופים למחצה של אלימות כזו. הם מתחבאים לפעמים מאחורי תירוצים לא ברורים, מסתתרים מאחורי מסכים עבים של השתקה - בדרך כלל מחוסר מודעות.
הגוונים השונים שיש לאלימות - אלימות כלכלית, אלימות מילולית ואלימות רגשית, עלולים לבלבל אנשים. אבל עם יד על הלב, כולנו, גברים ונשים, בתוך תוכנו, מסוגלים להבין מתי הסיטואציות אינן בריאות. מתי היחסים שלנו הם כבר לא "נורמטיביים". לפעמים קשה להביט במראה הזו ולראות בה את המצבים הבעייתיים. לעתים קשה לראות את זה גם מבחוץ, אצל השכנים שלנו, אצל הילדים שלנו. הכי קשה זה לזהות את זה בתוך הבית שלנו.
לצאת ממערכת יחסים אלימה זו חוויה מטלטלת, קשה ומייסרת. היא מלאה בכאב על העבר, אבל עם תקווה גדולה לעתיד טוב יותר. אנשים שהיו חלק ממערכת היחסים האלימה יכולים למצוא את עצמם עם חוויה מתקנת. התיקון הזה חשוב לא רק עבורם, אלא גם עבור הילדים שלהם, למען הדור הבא של כולנו.
לאחרונה, בשיח החברתי, אני שומעת הרבה האשמה ואחריות שמוטלת על כתפיהם של אנשים שנפגעו. "אבל למה היא לא התלוננה?!" ו"איך יכול להיות שהיא נשארת למרות שהמצב כל כך חמור?!". לאנשים ששואלים את השאלות האלה בדרך כלל אני עונה "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". מבחוץ קל לתת עצות. רק כשנכנסים לתוך הסיטואציות או מדברים עם אנשים, גברים ונשים ש"היו שם" בהקשבה אמיתית, רק אז אפשר לשאול שאלות. אך אז, מהמקום הזה, כבר שואלים פחות ושואלים אחרת.
השאלות היחידות שלגיטימי לשאול הן סביב האחריות שלנו: מה התפקיד שלנו בבניית קהילה בריאה, כזו שלא נותנת כל הצדקה ושום אפשרות לאלימות נגד נשים? מתי אנחנו חייבות לקום ולדבר בשביל אחרות? איך מלמדים שצריך להפסיק להתעלם כי "לא נעים"? איך תומכים באלו שסוף סוף אזרו אומץ כדי לדבר ולשבור את מעגל האלימות? ואיך לא זורקים אותם להתמודד לבד עם הכל, מתוך תפיסה שהחיים שלהם מצויים באחריותם בלבד ולא העסק שלנו?
בסופו של דבר, אנחנו חייבים לעשות את זה בשביל הבנים שלנו, בשביל הבנות שלנו.
הכותבת היא יזמת חינוכית חברתית.
0 תגובות